ביום שבת בערב, קצת אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם שלי על השיחה עם סמייל, דיברתי עם איינג'ל על הנושא. כל מה שהיא אמרה, היה נכון וקצת סידר לי את הראש. היא אמרה משפטים שלעולם לא האמנתי שהיא תגיד עליו. הכל אמת כמובן, אבל תמיד היא הייתה בתור הסניגורית שלו, בתור אחת שמגוננת עליו תמיד, בתור אחת שאומרת "הוא לא התכוון" ו"ככה הוא, צריך לקבל אותו כמו שהוא". לא. אפילו היא זנחה אותו. וזה אומר שסמייל במצב מאוד מאוד גרוע. והנה, זה כבר מסמל את הסוף שלו. ואם לומר את האמת – יש לי הרגשה מאוד חזקה שיום אחד הוא יתעורר בבוקר וימצא את עצמו לבד. כי כל מה שיש לו זה את נייס. ועד כמה שאומרים שאהבה נמשכת לנצח – זה לא תמיד ככה. וכשזה ייגמר – הוא פשוט יישאר עם עצמו. הוא יהיה ללא חברים. נכון, זה מגיע לו. אבל במקום להרגיש תחושת "לא אכפת לי" אני מרחמת עליו. אני מרגישה איך כל מה שתמיד אמרתי עליו, כל מה שהרגשתי כלפיו וכלפי כל הנושא – מתנפץ ומתפוצץ לי בפנים. נכון, החיים הם לא שחור ולבן. אבל הנה, כמו שבריין "ניבא" לפני זמן לא רב, אני שוב חוזרת להיות ידידה טובה שלו, למרות שלא מגיע לו. עדיין, אני מבולבלת גם בעקבות השיחה ביום שישי וגם בעקבות השיחה שלנו באיי סי קיו אתמול (שתישאר חסויה). זה אפילו הפריע לי לישון.......

ביום ראשון בבוקר, התעוררתי עם כאב ראש ענקי. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. פשוט בקושי יכולתי לזוז וחשבתי שתוך שנייה אני נופלת על הרצפה. בסוף החלטתי שלא לבוא לשיעור אנגלית, אני לא יכולה לשבת בכיתה במצב כזה. ניסיתי לישון, אבל לא ממש הצלחתי. בסוף בשמונה קמתי ולקחתי שני אופטלגין. וזהו. והלכתי בתשע לבית ספר – שעתיים מתמטיקה ותנ"ך הצלחתי להחזיק מעמד אבל לספורט הרגשתי שאין לי טעם להישאר. הלכתי עם וייס ולאפ לאחות – אבל היא לא הייתה, והחלטתי לשחרר את עצמי מהשיעור ולהביא למורה אישור מאמא שלי.

חזרתי הביתה, אכלתי צהרים, התקלחתי ונחתי קצת, עד שהייתי אמורה להיפגש עם אמא שלי. הייתי צריכה להיפגש איתה בחנות של משקפיים – כדי להחליף לי את עדשות המשקפיים. החנות נמצאת ברחוב הראשי של העיר הקטנה בה אני גרה, אבל לא ממש ידעתי איך להגיע לחנות הספציפית הזאת. איינג'ל אומנם גרה שם ומבחינתי הרחוב הזה – זה הבית שלה. אבל זה רחוב ממש ארוך, והחנות בהתחלה ואיינג'ל גרה באמצע. בכל אופן, אמא שלי הדריכה אותי איך לבוא, ואני בכלל הלכתי בדרך הלא נכונה – אבל בסוף הגעתי בשלום. בחנות המשקפיים עשו לי בדיקת ראייה, וזה ממש מעצבן כי זה נמשך הרבה זמן וכאבו לי העיניים. בסופו של עניין, המספר שלי ירד מ-3 ל- 2-. ומי שמבין במשקפיים יודע שזאת ירידה ענקית במספר, דבר שמנוגד לכל היגיון. אחרי החנות, אני ואמא שלי הסתובבנו בחנויות שיש ברחוב. נכנסו לחנות אחת, וחיפשנו בגדים בשבילי. קניתי סריג אדום צמוד עם הדפס קטן בצבע שחור, וסריג לבן צמוד שהוא מעטפת. אח"כ לקחנו מונית וחזרנו הביתה.

ראיתי טלוויזיה, ואז נסענו לקניון: אמא, אבא , אני ואחותי הקטנה. אבא הלך למכון כושר, ואני אמא ואחותי הלכנו לקנות מתנה לאחותי (היה לה יום הולדת 11). בהתחלה, אחותי רצתה משהו של "בראץ'". למי שאין אחיות קטנות : אלו בובות כעורות למדיי, עם בגדים פרחיים, שהפכו לאופנה החדשה. אמא שלי הביאה לאחותי שתי בובות כאלו, בת ובן, מארה"ב עם אביזרים. אחותי התעקשה שהיא רוצה משהו של בראץ'. נכנסו לכמה חנויות צעצועים, ואם לומר את האמת – אין מבחר כמו בארה"ב ומה שיש – זה סתם יקר. ראינו שם ספא ב-600 שקל! ספא! ספא לבובה! נו באמת! אמא שלי הודיעה לאחותי שהיא לא מוכנה לקנות ביותר מ-200 שקל כמה חתיכות פלסטיק מצ'וקמקות שהיא במילא לא תשחק בהם בעוד חצי שנה. אחותי התחילה להתבכיין ולעשות הצגות. היא כזאת מפונקת , אבל אמא שלי לא עומדת בסחטנות שלה. ולומר את האמת, היא דיי צודקת. היא קיבלה כבר שתי בובות עם אביזרים, היא קיבלה יותר מתנות ממה שאני ואחותי האמצעית ואבא שלי קיבלנו והיא בוכה! בסוף אחותי התפשרה על לקנות בגדים, אז אמא שלי קנתה לה בהוניגמן מעיל וג'ינס – וזה הרבה יותר שווה.

אחרי הקניות ישבנו לשתות – אני ואמא שתינו קפה הפוך ואחותי שתתה קולה, ואז אבא שלי בא מהמכון כושר, ואני הלכתי ל"תמנון" לחפש לי מכנסיים ובסוף קניתי ג'ינס. אמא שלי אחרי שהיא שילמה אמרה שהוא עלה רק 60 ₪ ולא 99 כמו שחשבתי (כי יש סוף עונה היסטרי שם) והיא אמרה שיכולתי לבחור עוד שניים אפילו. לא משנה, השבוע אני חוזרת לשם – אני צריכה בגדים לבית ספר.

חזרנו בעשרים לתשע, ואז דיברתי עם סמייל, שיחה קצת הזויה (ששוב, היא לא תפורסם פה) והשיחה הזאת דיי טרדה את מנוחתי והפריעה לי לישון.

היום בקושי קמתי בבוקר. כל הזמן העיניים שלי נעצמו וניסיתי לחזור למיטה. אבל לא הייתה לי ברירה – הייתי חייבת לקום. בדרך פגשתי את טוק והלכתי איתו וגם פגשנו את פאני ולא איחרנו לשיעור ביוט'. המורה הודיעה כמה הודעות ושתיים מהן: שבמקום שיעור חינוך תעבורתי יהיה לנו ביוט' קבוע במערכת, ומתחלפים במעבדות (מה שאומר שבימי שני אני אתחיל בשעת אפס, אבל אסיים ברבע לאחת, שזה מצוין מבחינתי, כי כשהייתי בצהרים היה לי חלון תקוע לפני המעבדה בגלל שהפסקתי ללמוד כימיה). השיעור היה קצת משעמם, ואז היה היסטוריה. השיעור הראשון בהיסטוריה היה איכשהו בסדר. בהפסקה דיברתי עם איינג'ל ושאי, ואז ראיתי את היחס שאיינג'ל נותנת לסמייל. היא לא מתעלמת ממנו, אבל רואים שמבחינתה – היה כדאי שיתפוגג. ואז שוב, חשבתי לעצמי כמה הוא במצב גרוע. שיעור היסטוריה שבא אח"כ היה פשוט נורא ואיום. הוא כל כך נמרח והיה כל כך משעמם!!! זה נראה כמו נצח! כשהסתכלתי על הכיתה – כולם פשוט היו רדומים! אף אחד לא הקשיב! כל מה שעשיתי היה לכתוב כשהמורה הכתיבה, ולבהות על בשולחן ולחשוב כל מיני דברים....אחד מהם היה איך אני עושה מהפך למורה להיסטוריה שהיא גם המחנכת. המורה שלנו, נראית ממש נורא – מאוד מוזנחת. היא לא מכוערת, אבל היא לא משקיעה בעצמה. כמובן שזו זכותה, אבל חלק מהעבודה שלה זה עבודה עם אנשים – וצריך להופיע כמו שצריך. איכשהו, השיעור הזה נגמר תודה לאל.

אחרי זה היה שיעור לשון – ואני לא מבינה כלום. אני לא יודעת איך אני אעבור את הבגרות המזופתת הזו.

אח"כ חשבתי שהיה אמור להיות לנו שיעור ביוט', במקום חינוך תעבורתי. אבל מסתבר שלא, בסוף הודיעו לנו שיש שיעור חינוך תעבורתי כרגיל – ושיעור ביוט' יהיה רק משבוע הבא. ואז התחלתי להילחץ, כי היה אמור להיות לנו בוחן ולא למדתי, ואם הייתי יודעת שהיה אמור להיות שיעור כרגיל – הייתי לומדת בבית ספר. בסופו של דבר לא היה בוחן, למדנו כרגיל, אני ישבתי ליד סטאר, וכתבתי במחברת שלי, והשחתתי את המשענת של הכיסא (אלו כיסאות עם משענות רחבות שאפשר לשים עליהן מחברת ולכתוב), וסטאר הייתה עסוקה בלהציק לי ולהסביר למורה איך דורסים חתולים. ניסינו להגיד למורה שיותר הוא לא יראה אותנו, אבל כנראה שהמורה לחינוך מאוד אוהב אותנו וקשה עליו הפרידה – והוא אמר שאין שום סיכוי שלא נלמד חינוך תעבורתי. אה אה, אני רוצה לראות מה יהיה בסוף עם הבית הספר, האמת, אני מעדיפה ללמוד ביוט', כי אנחנו בפיגור של החומר, ויש לי בגרות בסוף השנה.

אחרי חינוך תעבורתי, הלכתי עם סטאר לקפיטריה, והיא קנתה מאפין, והיא נתנה לי קצת, ואז היא הלכה לשיעור כימיה ואני הלכתי הביתה.

הגעתי הביתה, הייתי קצת במחשב, אכלתי, קראתי עיתון, התקלחתי והלכתי לישון. אחרי הצהרים, הייתי אמורה ללכת לקוסמטיקאית שלי, גם כדי לעשות שעווה במקום מסוים, וגם כדי לעשות סוף כל סוף את טיפול הפנים, שחודשים אמא שלי מנדנדת לי שאני צריכה לעשות, וזה לא בסדר שאני מזניחה. אבל מה? הקוסמטיקאית חולה! חולה!!!! זהו, אלוהים לא רצה שאני אבוא אליה. אז שלחתי את אמא לקנות לי שעווה. בהתחלה היא חששה שאשרוף לי את העור – כמו שסימפל ניסתה להוריד בעצמה ושרפה לעצמה את כל העור מעל השפה, אבל הרגעתי את אמא ואמרתי לה שאני לא נזק, ועכשיו אני מחכה שהיא תחזור.