קראתי את הפוסט הזה, שעושה אאוטינג נגד בלוגריות אנורקסיות וקורא לסגור את הבלוגים שלהן.

גם קראתי את כל עניין המריבה אצל מימס, שמאשימים אותה שהיא מייצגת אנורקסיה.

ואיכשהו, ריבוי הפוסטים רוצה לי לגרום להגיב לנושא.

אני מגיבה לנושא בתור אחת שעברה את זה. שהייתה אנורקסית. רוב המגיבים, לא מבינים את משמעות הנושא.

אף אחד לא מינה אתכם לפסיכולוגים או פסיכיאטרים.

אם לא למדתם את הנושא, ולא עבדתם עם בנות אנורקסיות – אתם לא יודעים על מה אתם מדברים.

תפסיקו לשפוט אותן. בנות שחולות באנורקסיה, חולות במחלת נפש. הן לשנייה לא אשמות. אל תקראו להן פסיכיות, משוגעות, מטורללות, ועוד כל מיני דברים. ובטח שלא לסגור להן את הבלוג.

גיל ההתבגרות זה גיל מסריח. אתם לא יודעים כמה זה קשה כשכל מה שמציגים לנו בתקשורת – האישה האידיאלית היא אישה מושלמת. וזה מחלחל לנו לראש.

ואז מתחילים דיאטה, כי חשוב בגיל הזה להיראות טוב, להתאים את עצמך לבגדים האופנתיים, שמתאימים אך ורק לרזות. ובכלל, לכל אישה חשוב להיראות טוב. כי ככה מחנכים אותנו מגיל אפס. לא משנה כמה מבריקות, ושנונות, וחכמות, ומוכשרות נהייה – כלום לא שווה אם את לא מספיק כוסית ויפה ורזה. וזה בעיקר בשיאו בגיל ההתבגרות.

וכן, נסחפים לאנורקסיה.

אבל לא כל אחת.

והבנות שנסחפות לאנורקסיה לשנייה לא אשמות, כי הן לא מצליחות לשלוט בזה.

כי השנאה העצמית כל כך עזה, והרצון שלך להיעלם הוא כל כך גדול, וההרגשה שאת אפס מוחלט – כל אלו גורמים לרזון הזה. כי המחשבה היא שאם את כל כך איומה ואפס, אז לפחות רזה תהיי, ותהיי רזה מכולם, ותשלטי על עצמך ועל היצרים שלך, ובזה את יותר נחשבת מהאנשים הפשוטים. והרזון הזה נעשה כל כך חשוב, כי פתאום יש טעם בחיים. כי פתאום יש משהו שאת מצליחה בו, וזה לא משנה שאת מאבדת את עצמך.

ומי שלא חוותה את זה – לא יכולה להבין את זה.

מצטערת.

בטח שגבר לא יוכל להבין את זה.

אני כתבתי על האנורקסיה. לא כתבתי מפורשות – אני אנורקסית, איזה יופי. אבל כתבתי על המחלה. כתבתי כמה שמנה אני, איך אני רוצה להיות רזה, כתבתי על הדיכאון שלי, על הכל. אח"כ כתבתי על הטיפול. בזמן שהייתי חולה, לפני שטופלתי, לא כתבתי כמה אנורקסיה זה רע. פשוט סיפרתי על מה שקורה בחיים שלי.

לכן לסגור את הבלוגים האלו זו טעות. כי הבנות האלו מספרות על החיים שלהן, וניקח בחשבון את העובדה שאולי הן מגזימות, ורוצות תשומת לב.

ומילה בקשר למימס: הבחורה רזה מאוד, וזה נכון. היא לא כתבה על הפרעות אכילה כלשהן, ואם היא הביעה רצון לרדת במשקל או משהו כזה – זה עדיין לא הופך אותה לאנורקסית. וגם אם כן- היא לא אחראית על אנורקסיה ובטח שלא מעודדת לכך.

ואותו הדבר לגבי בחורות שכותבות על המחלה שלהן והחיים שלהן – הן פשוט מספרות מה קורה איתן.

באותה מידה לכו לגלית גוטמן, או כל דוגמנית רזה מאוד אחרת, ותצעקו עליה שהיא מעודדת אנורקסיה. תכתבו מייל ליוצרים של הדוגמניות, שלוקחים בנות בתת משקל. לכו אליהם, תאשימו אותם.

אבל זה לא עניין שלכם. ולא של אף אחד אחר. אף אחד לא מינה אתכם להחליט מי ומה ומו. איפה ההורים שלהם? למה הם לא שמים לב?

יש הבדל בין בלוגר שרוצה להתאבד וכותב פוסט שהוא עומד להתאבד, לבין בחורה אנורקסית. כי שהמשטרה באה אל הבחור הזה הבייתה, הם מערבים את רשויות הרווחה. ומצילים אדם ממוות.

איך אתם חושבים שניתן להציל אנורקסיות מעצמן? תקראו למשטרה? היא לא יכולה לעשות דבר בנידון. גם מחלקת הרווחה לא.

יריב יכול לסגור את הבלוג שלהן – אבל הן יכולות לפתוח חדש, וזה לא ייתן להן כלום. הבלוג הזה עזר לי לשפוך חלק מהגועל שהיה לי בחיים.

אף אחד מכם לא רשאי לשפוט אותן, ולעשות להן נו נו נו. מי שצריך לנקוט נגדן ב"יד קשה" אלו ההורים שלהן קודם כל, והמטפלים שלהם.

אתם לא תעזרו להן בכך שתעשו להן אאוטינג ותקראו לסגור להן את הבלוג.

מי שיעזור להן זה ההורים שלהן, או אנשים שמכירים אותן אישית ויגידו להורים שלהם. ההורים שלהן צריכים להתעורר ולקחת אותן לטיפול. ואם ההורים, שהם האפוטרופוסים של הילדות האלו, לא יעשו דבר בנידון, אז איש לא יכול לעשות דבר בנידון.

אתם רוצים לעזור? לא ככה. תלמדו את הנושא ותתנדבו בתל השומר.

צריך לפנות לבנות האלו בגישה רכה וחיובית, כי לכם אין שום זכות להגיד להן מה לעשות וכיו"ב.

זה שיסגרו להן את הבלוג – לא יגרום להורים שלהן להתעורר.

אני נגד אנורקסיה. מראה שדוף וחולני זה מגעיל בעיניי. הייתי צריכה לעבור דרך ייסורים כדי להחלים מהמחלה הזאת. תמונותיה של ניקול ריצ'י שהבנות מרבות לפרסם הן דוחות בעיניי, היא נראית מזעזע. אבל אני לא שופטת אותן. לשנייה לא. מחשבה מעוותת? כן יש להן מחשבה כזאת. אבל זאת מחלה. ואני מבינה כל אחת ואחת מהן.

אני יודעת שאפשר להחלים. לא בקלות, אבל אפשר.

בעזרת טיפול מתאים, וסביבה תומכת, וכדורים אם צריך – זה אפשרי מאוד.

אני הצלחתי, והייתה לי אנורקסיה קשה. ואני בריאה בזכות ההורים שלי שלקחו אותי לטיפול. כי אם לא היו עושים את זה, אולי גם אני הייתי פרו אנה. ואם הם לא היו מתעקשים ומשגיחים עליי ובודקים שאני אוכלת ולא היה להם פיקוח – לא הייתי מצליחה לצאת מזה. ואם הדיאטנית שלי לא הייתה קשוחה איתי, אבל מעודדת כשצריך – לא הייתי מצליחה.

ואם לא הייתי עושה את הטיפול המשפחתי ולא לוקחת כדורים נגד דיכאון – לא הייתי מצליחה.

ואם לא הייתה לי סביבה תומכת, ואם לא החבר שלי לא היה גורם לי לצאת מהמצב הזה - לא הייתי יוצאת ממנו.

נכון שקודם כל צריך רצון והחלטה להבריא, אבל באמצעות הטיפול מבינים את זה. ואם לא – שבי בתל השומר עד שתבריאי. כי רק שתביני שהמחלה הזאת קשה ואיומה ואת לא רוצה אותה – את תבריאי.

זה נושא חשוב מאוד, אבל צריך לדעת איך להתייחס אליו. אני נגד המחלה, ואני מוקיעה אותה.וכן צריך לעשות משהו, אבל לא להתנפל על הבנות האלו. אפשר לדפדף פה ולראות מה עבר עליי ואיך החלמתי.

אם מישהי רוצה לדבר איתי – אני מוכנה לדבר ולעזור.