ושוב אני נמצאת באותה נקודה. ושוב אני מגיעה לאותו מצב כל כך מוכר. הנה, שוב אני כותבת לך. בעצם אני כותבת לעצמי. כי אתה לא תראה את זה. כי לא יהיה לי את האומץ לתת לך ולקרוא. אבל יודע מה? זה כבר לא עניין של אומץ. כי אומץ, במקרים מסוימים כן יש לי. כי אני כל כך לא צפויה וכל כך עושה את המעשים שהכי לא נכונים בעולם. אבל בכל זאת, זה כבר שאלה של מה ייצא לי מזה. הרי בעצם, לא משנה גם אם תראה את כל הדברים שכתבתי לך, גם אם תוכל לרגע לדמות שאתה באמת מבין את מה שקורה לי, את מה שאני מרגישה, עדיין לא ייצא מזה דבר. דבר מת לא חוזר לחיים.

אני לא יודעת מה אני רוצה ממך, מה אני רוצה מעצמי. אני לא יודעת מה המטרה של המכתב הזה. אולי ההתעלמות שלך. זה היה כתוב לך שחור על גבי לבן, לא היית צריך יותר מדיי כדי להבין שעדיין יש לי רגשות ארורים כלפיך.

אבל מעצבן אותי שאתה מתעלם. אז או שאתה מתעלם בכוונה, או שאתה ממש טיפש.

אבל אתה יודע מה, הנה אני אומרת לך. אולי אתה באמת כזה דביל שלא מבין שום דבר בעצמו. אני יודעת, לא ייצא מזה דבר. אני יודעת, זה יכול להיות הדבר הטיפשי ביותר, יכול להיות הדבר המשפיל ביותר, אבל לא אכפת לי. אני כמו פצצה מתקתקת, ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.

אז כן, אם לא הבנת, עוד יש לי רגשות כלפיך. אני עוד חושבת עליך, עוד מתגעגעת אליך. אל תטעה – אני לא רוצה לחזור אליך. אני לא עד כדי כך מושפלת. יש גבול, גם לי.

אבל אני בכל זאת אומרת לך את זה. אולי אני רוצה שתגיד לי כמה שאתה שונא אותי, או כמה אתה לא חושב עליי ככה, או כמה אני בשבילך שום דבר.

אולי זה מה שיגרום לי להמשיך הלאה ולהפסיק להכאיב לעצמי.

ואולי לא תראה את זה אף פעם. אולי אני אתעשת ואחליט לא להראות לך את זה. אולי אני אהיה מפגרת פי כמה ואראה לך את כל מה שכתבתי.