קמתי בבוקר יום שישי, בחוסר חשק מוחלט. התארגנתי ויצאתי לבית הספר. שעתיים תנ"ך. באמצע, בהפסקה, הלכתי לבקר את שאי, איינג'ל וסמארט. וגם סמייל היה שם. כמה זמן אחר כך, הגיע למלם. מה שקרה הוא, שככה סתם בלי שום סיבה, סמייל דחף את למלם בדיוק על שאי, וזה פגע לו ממש קשה באף. הוא לא שבר אותו, אבל גרם לשאי הרבה כאב. מאוחר יותר בריין סיפר לי על העונש שהוא קיבל: ללכת מדי שבוע ליועצת שלנו (זה כבר סוג מסוים של עונש להיות איתה יותר מחמש דקות) לטיפול ב"התפרצויות הזעם" שלו. חה!

בסוף שיעור תנ"ך השני, ילדה אחת מהכיתה שלי, חגגה יומולדת והיא הביאה עוגה. אבל לא אכלתי. עמדתי בזה בגבורה. (האמממ יש לי חשק לאכול).

אחרי זה, הייתה אמורה להיות לנו הרצאה מטעם הצבא. כן, כבר בי"א. אני, סמול, סימפל וסאד ירדנו למטה והיה לנו חשק איום להבריז. לסימפל לא, כי היא לא מבריזנית, וכי היא סתם משועממת. בסופו של דבר, יצאנו שלושתנו – אני, סמול וסאד מהתיכון, ואז >>>>> ראינו את המחנכת שלנו! שהתחילה לשאול אותנו לאן אנחנו הולכות. לא הייתה לנו ברירה אלא לחזור להרצאה. היינו ביחד עם הכיתה של בריין בהרצאה. סה"כ זה לא הייתה הרצאה ממש, יותר דו שיח. בא מפקד חטיבה של השריון (401 אם זה מעניין מישהו), ושאל ילדים אם יש להם אחים בצבא, ומה הם רוצים להיות בצבא, ודברים כאלו. מישהי אחת אמרה, שהיא רוצה להיות פקידה שתוכל לבוא לשתות את הקפה שלה, לתייק, וללכת. היא כל כך שטחית ומטומטמת. זה השאיפות שיש לה מעצמה?

אחרי ההרצאה, שדווקא התבררה כלא כל כך נוראה, הלכתי הביתה.

בערב, לא מצאנו שום דבר לעשות. פשוט לא היה לאף אחד רעיון. מחוסר ברירה, החלטתי ללכת לסימפל. גם סאד הייתה, כצפוי. סימפל כיבדה אותנו בכדורי שוקולד, ראינו בערוץ 4 את הסרט "הפיתוי", על פי הספר של רם אורן, ודווקא זה היה סרט טוב. אחר כך ראינו סרט שסאד הביאה  בדי וי די – "לא דופקות חשבון" (אין לי מושג איך קוראים לזה באנגלית). זה סרט עם גולדי הון וסוזן סרדנסון (אני מקווה שכתבתי את זה נכון). ההתחלה שלו הייתה צולעת, אבל אחר כך זה השתפר. הלכנו מוקדם – בערך באחת וחצי. הייתי עייפה, ולא היו לי עצבים לסימפל. בזמן האחרון ממש אין לי עצבים אליה.

חזרתי הביתה, הייתי קצת באינטרנט, אכלתי קוטג', וקראתי חצי פרק בספר באנגלית. והלכתי לישון.

היום שלי התאפיין בשינה, אכילה, צפייה בטלוויזיה, סידור החדר ולמידה למבחן באנגלית שיש מחר.

אני חייבת להשיג לעצמי חיים. קראתי את הפוסטים שלי מחודש פברואר שלפני שנה, והכל פשוט נראה אותו הדבר. אותו שעמום אחד גדול. ומתחיל לי הלוח מבחנים, ויש לי דו"ח מרגיז לעשות שבטוח אקבל עליו 60. נמאס לי.