אני כותבת את הפוסט הזה בלי ממש חשק, המצב רוח שלי ממש ברצפה.

ביום שבת בערב בת דודה שלי, שהיא בת תשע וחצי, באה לישון אצלנו. היא ממש חמודה ואני ממש אוהבת אותה.

ביום ראשון קמתי בתשע בבוקר אחרי שהלכתי לישון קודם בשלוש, והייתי נורא עייפה.

הלכתי ביחד עם ההורים שלי, אחותי הקטנה ובת דודה שלי לקניון. אמא שלי שמה את בת דודה שלי ואחותי בסרט – "חתול תעלול", ואילו אנחנו הלכנו להסתובב.

בתחילה ישבנו בארומה ושתינו קפה, ואז הלכנו למצוא לעצמי ג'ינס. להפתעתי המרובה מצאתי ג'ינס ממש יפה בטי אנ טי, והוא גם ישב עליי טוב, אבל צריך לעשות לו מכפלת. אחר כך הלכנו לסופר פארם, וזה לקח המון זמן, כי היו ממש הרבה אנשים והדיילת מכירות לא הפסיקה להראות לנו עוד ועוד מוצרים ולשכנע אותנו שנקנה. בסוף קניתי עפרון עיניים וסבון פנים ופילינג לפנים, ואמא שלי קנתה לעצמה ליפגלוס ולק. ואז כבר היינו צריכים לקחת את הבנות מהסרט.

והלכנו לעשות לבת דודה שלי עגילים. היא נורא חששה מהכאב, אבל ניסינו להרגיע אותה. בסוף היא עמדה בזה כמו גדולה. ואמא שלי קנתה לה מתנה. ואני קניתי לעצמי גומיות לשיער.

וחזרנו הביתה, אחרי ביקור קצר בסופר.

והלכתי לישון.

וקמתי והמשכתי לקרוא את הספר באנגלית.

והיינו אמורות לצאת למועדון. היינו = סאד, לאפ, וויס, טוויקסי והחבר שלה, קלוור, חבר של החבר, וכל הערב שיגעו אותי. פעם המונית יקרה, פעם אין מספיק אנשים, כל פעם – פעם אומרים שיוצאים ופעם אומרים שלא. איכשהו הייתה לי הרגשה שלא נצא, והחשק שלי כבר אבד. תמיד כשמתכננים משהו – זה לא יוצא. בסוף שום דבר לא הולך לפי התוכניות. בסוף סוכם – יוצאים. והחלטנו לבוא מחופשות כי זה נותן הנחה. אז לבשתי את הג'ינס החדש שלי, ואחר כך כל הלמטה שלו פשוט נקרע, כי לא הספקתי לעשות לו מכפלת ודרכתי עליו כל הזמן, גופייה אדומה, והחלטתי להתחפש לשטן – פעם התחפשתי לזה ונשארו לי האביזרים: צעיף נוצות, שכל הזמן הנוצות שלו נשרו, קרניים וקלשון. ושמתי איפור שחור שיתאים לי לשטן, והלכתי אל סאד. היא עשתה ממש איפור יפה ומושקע. ובדיוק כשרצינו לצאת, וויס אומרת לה שלא יוצאים. בכל זאת באנו אל וויס ולקחנו את לאפ בדרך. מסתבר, שלא יוצאים כי קלוור לא יוצא, והחבר לא יוצא, ווויס לא רוצה לצאת כי המקום שרצינו לצאת אליו הוא ממש רחוק וויס וההורים שלה לא רצו לתת לה לנסוע כל כך רחוק וגם זה יקר. האמת, זה הפריע גם לי. אני לא מוכנה להוציא בסביבות ה – 90 שקל על יציאה, שהרוב הולך על מונית. נהיה ויכוח שלם. בעיקר בין טוויקסי לבין וויס. טוויקסי כל הזמן אמרה שהיא דפקה אותה, וצעקה עליה, ולא יכולתי להגיד שום דבר, שוויס לא אשמה, כי עכשיו שקלוור לא יוצא אז זה יוצא יותר יקר, והיא צודקת. לא תיארתי לעצמי שזה רחוק. והחבר של טוויקסי כזה ערס מגעיל. וזה היה ממש וויכוח קולני וארוך. בסוף החלטנו – אנחנו לא יוצאות. החלטנו שנצא ביום שישי בעוד שבועיים, למקום קרוב, עם מי שרק ירצה. רצינו לצאת ביחד עם וויס. טוויקסי והחבר יצאו בעצבים מהלובי של הבניין של וויס – איפה שישבנו והתווכחנו.

החלטנו לעלות לבית של וויס, כי היה לי ממש קר. החדר של וויס ממש מעוצב יפה. ישבנו בחדר שלה, ודיברנו המון. והיה מצחיק.

ובשתיים וחצי, היינו צריכות ללוות את לאפ הביתה. לאפ גרה בקצה אחד של העיר, ואנחנו בקצה שני. וזאת דרך ממש ארוכה.

וכאבו לי הרגליים בטירוף, כי הייתי על עקבים. עד עכשיו הכפות רגליים שלי כואבות ואני בקושי דורכת עליהן.

ואז היינו צריכות לחזור לבית של וויס. שגם הוא במרחק מהבית שלי ושל סאד. בגלל שכל כך כאבו לי הרגליים, ישבנו ליד הבית שלה. ודיברנו.

ואז אני וסאד הלכנו.

בחמש חזרתי הביתה, עם מחלק העיתונים.

ולא נתנו לי לישון. האחיות שלי כל הזמן צעקו וצרחו והפריעו לי לישון. ובקושי ישנתי. וקמתי נורא עצבנית. והן נורא עצבנו אותי עם ההתנהגות שלהן. הן כאלו איומות. ובכלל לא היה לי חשק לאכול, וסתם שיחקתי עם האוכל שלי בצלחת וזרקתי אותו אחר כך.

ונשכבתי בחדר שלי ופשוט התחלתי לבכות. יש לי התקפי בכי מדי פעם, וזה עצבן אותי. הרגשתי כל כך רע כי לא היה לי חשק לכלום, והכל עצבן אותי כל כך. והייתי צריכה לסדר את החדר והארון שלי, ולא היו לי עצבים, אבל המחשבה על הבאלגן עצבנה אותי יותר. ואז התחלתי להכין שיעורי בית, וללמוד למבחן המעצבן בביוט' שיש לי מחר. אני לא מבינה את הטמטום, לפניי שבועיים היה מבחן על אותו חומר בדיוק. ולא קלטתי כלום כי לא הייתי מרוכזת בכלל. ואני בטח אכשל. אבל לא אכפת לי. אין לי זין למקצוע הזה. אין לי עצבים לכלום.