בזמן האחרון יש לי מחסום כתיבה. אני לא יודעת כמה זמן אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה, ואני פשוט לא מצליחה להתחיל אותו. נדמה לי שאני לא יכולה לכתוב פה בצורה חופשית, בגלל שאדם אחד יותר מדי יודע על הבלוג הזה, וזאת אשמתי בלבד.
אני לא חושבת שפרטי יעזור, כי אני לא רוצה להיות פרטית. אני לא אוהבת את זה.
אתמול הייתי אצל בריין. הוא עשה יום הולדת. אני וסטאר קנינו לו מתנה ביחד: אני לא ממש יודעת איך להסביר, אלו שלושה דברים: אחד, מין כמה חתיכות עץ כאלו שצריך להרכיב אותם לאות K, השני, זה שתי חתיכות מתכת בצורה מסויימת שתקועות אחת בתוך השנייה וצריך איכשהו להפריד אותן, והשלישי, זאת מין קופסה כזאת עם כמו מחטים (לא זה לא דוקר, זה פשוט עמודים קטנים ממתכת), שאפשר להכניס מאחורה את היד, להפוך את הקופסה, ואז יש צורה של היד. לא יודעת אם מישהו הבין מה זה. בכל אופן, הוא אוהב את השטויות האלו, נראה לי שהוא אהב את מה שקנינו, וכולם התלהבו מהקופסה עם המחטים ושיחקו איתה.
היום הולדת עצמה הייתה דבר נחמד. בהתחלה בריין פתח את כל המתנות והקריא את כל הברכות, ואז אני ואיינג'ל הלכנו לשולחן לאכול, כי הייתי ממש רעבה. ואז אחרינו באו עוד אנשים לאכול. וישבנו ליד השולחן, וצחקנו על ה"ליל סדר" שלנו. וטחנו. המון.
אחר כך ניסינו לשחק "אמת או חובה" אבל זה לא ממש הלך לנו, וכל אחד ישב/היה במקום אחר, ועסק בענייניו. אני דיברתי עם אנשים מדי פעם, רוב הזמן הייתי עם איינג'ל, ולפעמים מה שהיא אומרת זה כל כך נכון.
לאט התפזרו האנשים. ישבנו בסלון, שמענו מוזיקה ודיברנו. בכלל לא שמנו לב איך הזמן רץ. בסביבות חמש בבוקר התחלנו לאכול שוקולד עם סוכריות קופצות. זה ממש יאמי.
ואז אמא של טוק התקשרה אליו, ומסתבר שהיא נורא דאגה. ואז הסתכלנו על החוץ וראינו שכבר יש אור.
ואז היה צריך לסדר. אבל אני וניים ועוד חברה שלנו – מיי, לא עשינו כלום וקצת התעצבנו עלינו. אבל למען האמת גם שאי לא עשה שום דבר, אלא סתם שיחק עם המטאטא.
ובדיוק שהתכוונו ללכת, שאי החכם נזכר שהוא פשוט איבד את המפתחות שלו. אז היה צריך להתחיל לחפש אותם. ולא מצאנו.
אז החלטנו ללכת, כי המפתחות לא היו בשום מקום.
בחוץ היה ממש נעים. אני רוצה יום אחד לקום בחמש בבוקר, ופשוט ללכת לטייל ברחוב. ממש נעים ונחמד בשעות כאלו.
עשרים לשש הייתי בבית והלכתי לישון.
התעוררתי באחד וחצי, אבל המשכתי לנמנם, ככה שפיזית קמתי בארבע וחצי.
כמובן, אין דבר יותר הגיוני מלאכול ארוחת צהרים בחמש.
וניקיתי את החדר, וראיתי טלוויזיה, וישנתי שוב.
והרבה דברים עוברים עליי מבפנים כרגע. אבל אני לא יכולה לכתוב. אני כל כך מתוסבכת עם עצמי, ועדיף לי להשאיר את זה עם עצמי.
הבלוג הזה הוא חתיכת צנזורה.
אוף.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
