מאתמול התחלתי לעשן.

סימפל שאלה אותי באיי סי קיו אם בא לי לעשות משהו. אפילו שבזמן האחרון נדמה לי שאין לי ממש מה לעשות איתה, העדפתי ללכת ולעשות משהו. האופציה השנייה הייתה לשבת מול המחשב ולא לעשות כלום. הרי ידעתי שאני רק אחשוב על האקס כל הזמן, וידעתי שהוא לא יתחבר. הייתי צריכה לדבר איתו, יש בינינו כמה עניינים לא פתורים.

אז העדפתי ללכת עם סימפל וסתם להסתובב ברחובות. לפחות להעסיק את עצמי, לא לחשוב.

בערך בעשר ומשהו באתי אליה.

ואז סאד שלחה לה הודעה ושאלה אם היא רוצה לעשות משהו, אז הצענו לה להצטרף.

וסתם הסתובבנו בחוץ. והרגשתי שאני חייבת סיגריה. לא יודעת למה הרגשתי ככה, אבל זאת הייתה ההרגשה שלי.

התחושה הזאת התחזקה רק אחרי שזכיתי לחזות באקס, עם החברה שלו, ועוד חברים שלו. הם יצאו למועדון מסוים.

ואז הלכנו לקנות סיגריות, אחרי ששכנעתי אותן שזה מה שאני חייבת. סאד הביאה לי את הכסף, אבל היא לקחה את המצית לעצמה, כי הוא פשוט היה יפה.

אז עכשיו יש לי סיגריות, אבל אני לא יכולה לעשן אותן, כי עוד אין לי מצית. אחרי החג אני אקנה.

בכל אופן.

הסתובבנו ברחובות של המקום שבו אנחנו גרים. וזה היה ממש משעמם. כמה ערסים דיברו איתנו, ואחרי זה סימפל וסאד החליטו שאנחנו צריכות להסתובב במקומות שיש בהם ערסים, כדי שנוכל להכיר אותם.

הרגשתי כל כך, אבל כל כך פאתטית. כמו ילדה חסרת חיים, ורק חשבתי על מה האקס עושה עכשיו. למען האמת, ידעתי מה הוא עושה באותו זמן.

אז נגררתי אחריהן, ברחובות העיר שלנו, עם סיגריות בפה.

וזה הרגיש לי כל כך טוב....... זה פשוט הרגיע אותי.

אני לא חושבת שאני אהפוך את זה להרגל קבוע, כי זה רע.

וזה גם מסריח בטירוף אחר כך.

חזרתי בשתיים ומשהו והלכתי לישון.

קמתי היום באחד, וישר הלכתי להתקלח, שההורים לא יריחו אותי. זה מה שחסר לי, שהם יגלו שאני מעשנת. הם פשוט יהרגו אותי ויעשו לי הרצאות מפה עד להודעה החדשה.

בערב יש ליל הסדר. אין לי כל כך מצב רוח משום מה. משעמם לי ורע לי.

והיום, לפני עשר שנים, קורט קוביין לקח אקדח וירה לעצמו בראש.

אני לא אתחיל להתפלסלף, אבל הוא באמת היה מוכשר.

חבל שהוא התאבד.