שלומי בסדר, קצת מטושטשת וכואבת ועייפה ומקולקלת, אבל אתחיל מההתחלה.
ביום חמישי יצאתי ישר מהבסיס עם חבר שלי, אליו הבייתה. הגענו בסביבות שמונה, כשאני סחוטה מעייפות.
הוא רצה ללכת עם חברים שלו, לעשות על האש בגן סאקר, ולמרות שלא הייתי במוד, הסכמתי.
טוב נו, הגעתי, והיה לי כל כך קר. הייתי עייפה, שכן באותו יום קמתי בעשרים לחמש בבוקר, שרפו לי העיניים, וכל זה בתוספת של חברת אנשים שאני לא מכירה – עושים לי מצב רוח ממש רע. ניסיתי לדבר עם חבריי, אבל כולם סיננו אותי (!). בסוף הלכתי לשבת תחת עץ, ודיברתי עם אחותי הקטנה, כי היא הייתה היחידה שהיה לה את הפנאי לשוחח. ואז החבר שלי בא, ואמר שנלך. ואני בכיתי. כי זאת אני. לפעמים הדר הרגילה והשמחה והכיפית נגמרת, ויש במקומה מישהי אחרת. מישהי שמפחדת מאנשים. אני לא מסתדרת עם אנשים. מישהי שפתאום משהו אחד קטן לא מוצא חן בעיניה, והיא נהיית שונה. וקשה להבין את זה, שיכול להיות משהו פצפון שקרה, והכל יכול להפוך להיות רע. כי אני טוטאלית. לטוב ולרע.
ביום שישי לא עשינו משהו מיוחד, בערב הלכנו לראות סרט. צחקנו שזה כמו דייט ראשון, כי אף פעם לא יצאנו רק שנינו ביחד לדייט רשמי. אז ראינו את שודדי הקאריביים- נהניתי ביותר, חוץ מזה יש שם את ג'וני דפ, מחמלי. אז ראינו סרט, עם פופקורן (הרבה זמן לא יצא לי לעשות את זה) ובסוף הוא נישק אותי לפני שנכנסנו הבייתהJ
יום שבת בהיתי יותר מדיי בטלוויזיה, הרגשתי שמוחי מתנוון. באו אורחים לארוחת צהריים. בערב בא חבר של החבר +החברה. היה נחמד למדיי. הייתה לי הרגשה לא נעימה בגלל אירועי יום חמישי, אבל זה עבר בשלום.
היום התכוונו ללכת לצבא. בתחנת אוטובוס התחילה לכאוב לי הבטן בטירוף. הרגשתי שכל מערכת העיכול שלי מתפחלצת לאיטה. רעדתי, הראש כאב לי, והרגשתי שאוטוטו אני מתפגרת. הייתי צריכה להגיד לחבר שיקרא לאבא שלו שייקח אותנו הבייתה. וזהו, קלקול קיבה ככל הנראה.
ישנו קצת.
ועכשיו אני הולכת לאכול טוסט וחביתה וסלט.
שמרו על עצמכם.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
