אז מה איתי? איתי הכל בסדר. שום כלום, הכל כרגיל. צבא וזה.

חזרתי להיפגש עם החברים, סוף סוף. למרות שהרגשתי שיש משקעים, תיכון זה תיכון, וזה מה שחיבר בינינו, אבל זה מחבר גם עכשיו, איכשהו. אז יום שישי שעבר רועי היה אצלי, וצחקנו על שטויות שלנו.

בערב יצאנו לפאב, והיו המוני אנשים, ושיגעתי את רועי שאני רוצה צ'יפס. אז עזבנו מוקדם, ונסענו לחפש, אבל בסוף הגענו אליו ואכלתי קצת פסטה וממה שנשאר מהעל האש שהם עשו.

לפני שבוע הייתי בחתונה מדהימה. בן דוד של חבר שלי התחתן, ואני הוזמנתי לחגיגה. החתונה הייתה בבאר טוביה, בחורשה חמודה, שנראית בהתחלה כמו רפת. העיצוב היה יפהפייה, והיה אוכל טעים, וחופה וריקודים, סלחו לי שאין לי כוח לתאר. אבל נהניתי, ואמרו לי שנראיתי יפה, והיה קצת מוזר ומפחיד לפגוש את כל ה-משפחה. אבל היה נחמד בסופו של דבר.

ראש השנה היה ראש השנה הכי גרוע אי פעם. סגרתי אותו. הייתי צריכה להישאר בבסיס כתורנות של נכס לאומי (נכס לאומי זה רשימת האנשים הנמצאים בבסיס, ובמקרה שקורה משהו וצריך להקפיץ אנשים או לבדוק שהכל איתם בסדר – אני זו שצריכה לעשות את זה), תורנות מיותרת לחלוטין.

באתי ביום שישי בבוקר, עם תיק ענק מלא בספרים, והייתי צריכה לשמור, ואיחרו לי לשמירה בכמעט שעה, ובכיתי נורא. ואז חזרתי למשרד שלי, וניקיתי באופן יסודי, ועשיתי כל מיני דברים.

ושאר הזמן הייתי בחדר שלי. לא הכרתי אף אחד, פשוט ישבתי וקראתי.

הגעיל אותי ללכת לשירותים, או להתקלח, או סתם לעבור במסדרון – כי הכל מטונף ומגעיל. גם לאכול לא אכלתי, אז חייתי על לחמניות וממרח שוקולד. ממש הישרדות. והייתי אמורה לצאת היום בבוקר, אבל לא היה מי שיחליף אותי. אבל זה רגיל, הדר תמיד נדפקת.

העיקר שזה עבר ואני בבית סוף סוף.

ומחר יש לי יומולדת!! זהו, היום בחצות אני בת 19 רשמית