אני חייבת להודות: לא חשבתי שהאתר יחזור לעצמו. אבל הוא חזר ואני מוכנה ומזומנה לעדכן!

חצי שכבה נסעה לה לטיול שנתי לפני שבוע. רוב החברים שלי הם מאותה חצי שכבה. מי שנשאר פה זה סוויטי, שרוטה וים....מחבריי הקרובים....אוף זה היה מדכא.  בבית ספר היה שומם וריק. וכל כך שעמם לי!! ורציתי להיות איתם!!!

כל הזמן שלחתי הודעות למותק, כמה שאני מתגעגעת ואוהבת....אפילו שלחתי למאריוס נשיקהJ שהם חזרו, דנדו'ש רק אמרה שהיה כיף, ואז היא הלכה לישון או משהו, מאריוס אמר שלא היה משהו- נהייתה לו איזה ציפורן חודרנית בגודל של כדור טניס וגנבו לו את הפלאפון. הוא אמר שהוא הכי נהנה במסיבה, ורקד (אני לא מאמינה מאריוס רקד עם כל נבחרת הכדורסל) והוא התחיל עם מישהי מסתורית ועשה לה מסאז' כל הערב, אבל בסוף עדי הלך לרקוד איתה. לא נורא. דיברתי גם עם מותק שאמרה שהיה כיף.......כל כך התגעגעתי! שדיברתי איתם הייתי כל כך מאושרת! אבל לראות ראיתי אותם רק ביום שישי.....

בית ספר עבר לי כרגיל בשעמום. נכשלתי במבחן בכימיה, קיבלתי 58 במבחן חוזר במתמטיקה, מבחן בביוט', הברזתי משעתיים ספרות, התחלתי לבכות באמצע שיעור לשון....והיה גם מבחן מעצבן ביותר באנגלית. היום, ביום של השביתה, אנחנו למדנו כרגיל. למה? כי כל רשת "אורט" לא שובתת. חוצפה.

יום שלישי היה ה-1 באפריל. ניסיתי לעבוד על אמא שלי אבל זה לא הצליח. זה דפוק. כבר לא עושים מתיחות, רק ניסינו לעבוד על המורה לביולוגיה.

אה, ו"קרצייה" חזר. מאיזה מקום הוא הגיח לי לרשימה באיי סי קיו ודיברנו בצ'אט. סתם זו הייתה שיחה נחמדה, הוא גר בפנימיה, ויש לו מישהי, שהפלא ופלא יש לה דודה ביישוב שאני גרה בו. הוא אמר שאולי הוא יבוא לפה עם החברה שלו- אין לי מושג איך להגיב. אולי אני אפגוש אותו ברחוב....הוא אמר לי שהוא התגעגע אליי, והוא שמח לדבר איתי, והוא ממש מאושר, ואני כמו הנפש התאומה שלו, כי רק איתי הוא יכול לדבר בחופשיות ואני נחמדה ומבינה וחכמה.....וזהו בערך. אבל זה לא בא ממקום של "אני מאוהב בך אנושות" אלא זה בא ממקום אחר.....

ביום שישי "גאון" עשה מסיבת יומולדת.....היה חביב.....כל אחד עשה מה שהוא רצה, אני הייתי בעיקר עם מותק, נתי ובלו....סתם דיברנו וצחקנו בעיקר....אפילו נתקפתי בהתקף צחוק.....באיזה שלב אני ובלו נשארנו לבד והתחלנו לשחק בבובות סנופי של גאון. הגענו למצבים שהבובות לקחו יותר מדיי ברצינות את העובדה שהם אמא ואבא ועליהם לעשות ילדים.....נתי ואני החלטנו שאנחנו הולכות לחפש בבלוקבאסטר את "הצלצול" בגרסתו היפנית ואנחנו עושות ערב של סרטי אימה. מותק לא נשמעה נלהבת מהרעיון. שכבר הלכנו הבייתה (אחרי שבילגנו ולכלכנו לגאון את הבית כמו שצריך) אני , קיפודי ועוד איזה אחת מהכיתה שלי ולפני שנפרדנו המשכנו לדבר והפרענו לכמה שכנים לישון....

יום למחרת רצו להזמין אותי לים אבל אני המשכתי לישון!

אני נמצאת בחתיכת דילמה. בטיול השנתי קבעו להיות בחדר אני, סוויטי, שרוטה, שדונית ועוד כמה בנות....אנחנו שמונה שזה כבר יותר ממה שצריך. אני נורא נורא רוצה להיות איתן בחדר. אבל מה? ים לא איתנו. בהתחלה היא הייתה אמורה להיות איתנו. אבל שרוטה ושדונית לא ממש אוהבות אותה. אז הן לא רוצות להיות איתה בחדר. ים שמעה את זה רק היום. היא מנסה לשכנע אותי לעבור להיות איתה ועם עוד שתי בנות בחדר. היא מאוד נפגעה. מאוד מאוד. אני רוצה להיות עם כולן בחדר. אני רוצה להיות עם סוויטי שהיא החברה הכי טובה שלי! אבל יש לי רגשות אשם. ים משחקת לי על המצפון. אני מרגישה זוועה.  אני לא הכי בטוחה שים הייתה עושה את אותו הדבר בשבילי. נסיון החיים שלי לימד אותי שצריך לדאוג קודם לתחת של עצמך. אני תקועה במצב ממש מסובך ומאריוס ממש תקף אותי על זה. גם מותק שידעה מכל הסיפור הרבה לפני שים ידעה אותו אמרה שזה לא יפה. 

היום שוב הייתה פגישה של פולין. באה אלינו ניצולת שואה שסיפרה את הסיפור האישי שלה. למרות שהיו קטעים שחטפתי צמרמורת, לסיפור שלה היה סוף טוב, והוא גרם לי להאמין שיש ניסים בעולם.

נתקפתי שיגעון חדש. צמידים. לכבוד הקיץ, (השרב האיום הזה) וחשיפת זרועתיי, התחלתי לענוד על יד שמאל הרבה הרבה צמידים. את רובם לקחתי מאחותי. זה מגניב לאללה.אני שואפת למלות לפחות רבע יד. ביד השנייה לקחתי שני צמידי "פליק – פלאק" בצבע שחור, חיברתי אותם ביחד שישתלבו אחד בשני, וככה שמתי אותם. זה כמו מה שיש לגוון סטפני בקליפ של Don't Speak . בכל אופן שלחתי את סוויטי שתקנה לי עוד צמידים. היא נסעה היום עם שרוטה לאיזה ריאיון של פרוייקט של מנהיגות צעירה ואחרי זה הם נוסעות לשוק. אז שלחתי אותה לקנות לי צמיד כזה עם כמו ניטים עליו (זה בעצם סתם ריבועי מתכת) ודיסקית. אני מוצאת את זה יפה. ואני מוצאת שהפכתי ממש לאומללה אם אני קונה דברים שיש לחצי שכבה. אבל זה באמת יפה!

מעניין אם הן חזרו.

ולדבר הכי משמח. חופש. חופש פסח. (זה לא ממש חופש, אני צריכה לחרוש). שבועיים וחצי של שכרון חושים. שבועיים וחצי שבהם אוכל לעשות מה שארצה. אני צריכה זמן לעכל את זה.