כל שנה, בחג השני של פסח (לא אנחנו לא חוגגים את המימונה, אנחנו "אשכנזים טהורים") אבא שלי מזמין את המשפחה שלו לארוחת צהריים. זה כבר הפך למסורת משפחתית. תמיד אנו מזמינים את אח שלו, בן דוד שלו, ואבא שלי מזמין את בנות דודותיו מירושלים שאף פעם לא באות. אפשר להבין שהמפגשים האלו לא חביבים עליי. כי מה לעשות – אני לא משפחתית ודיי משעמם להיות עם אנשים מבוגרים שאת בקושי מכירה. בשביל אבא שלי כמובן זה הלהיט,כי בכל זאת בקושי יש לו משפחה. (כולם נספו בשואה). זה לא שאני לא חושבת שזה חשוב, פשוט זה לא הדבר הכי הכי בעולם.

בערך ב-1 בצהריים, היום (או שזה כבר אתמול אבל לא משנה) אחותי החליטה שהיא צריכה להעיר אותי. באים אלינו אורחים לצהריים. היא כמובן לא יכולה להעיר אותי בעדינות אלא בגסות רוח. כולי מטושטשת ואני קולטת אותה מורידה את הבגדים מהכסא שלי (הכסא שלי היה נחוץ לאורחים) ושמה אותם על השולחן שלי תוך כדי קימוט מסיבי שלהם. ישר התחלתי לצרוח עליה שתעזוב לי את הבגדים, אבל היא בשלה. אבא שלי החל לצעוק עליי לקום ולהפסיק לצרוח כמו משוגעת. התחפרתי בשמיכה והתחלתי לבכות שאני רוצה לישון ואני לא מרגישה טוב. אחרי כמה דקות התחילו להגיע אורחים שהקדימו : בן דוד של אבא שלי ואשתו.זה רק גרם לרצות לחזור למיטה ולא לצאת ולהמשיך לילל. ובאמת נשארתי במיטה. אחרי כמה זמן ששכבתי ושמעתי רדיו, אבא שלי הודיע לי ללכת למקלחת ולהפסיק עם ההתנהגות האנוכית שלי. איזו חוצפה! נכנסתי להתקלח ולא רציתי לצאת. החלטתי לחפוף את השיער (בדר"כ אני חופפת בערב והמקלחת בבוקר היא כדי להתרענן) גם כדי להאריך את השהות שלי במקלחת וגם כי לא ידעתי מתי יהייה לי זמן.

הייתי במצב מזופת ונראיתי חיוורת לחלוטין. בנתיים עוד אורחים באו: אח של אבא שלי, אשתו, שלושת הילדים שלהם, והארוס של בת דודה שלי, והחבר של בת דודה שלי השנייה; ובאו בת דודה של אבא שלי ובעלה שאותם לא ראיתי שנים והם גם לא זיהו אותי.

עד ארוחת צהריים ישבתי עם אחותי ושיחקנו בסימס, ואז קיבלתי את המחשב והתחברתי קצת. בארוחת צהריים עצמה היה הרבה אוכל (שלושה סוגי בשר : חזה ממולא, בשר עוף ובשר בקר וזה בלי כל התוספות)  שאבא שלי הכין והאוכל היה טעים אני מניחה כי אבא שלי תמיד מכין אוכל טעים, אבל לא אכלתי כלום חוץ מגפילטע פיש אחד וסלט תפו"א. למי יש כוח לאכול שאתה רק קם.

וכל הטרחה הזו כדי לחייך לאורחים שבמילא בקושי מכירים אותך.

אחרי הצהריים עשיתי את הדבר היחידי שרציתי לעשותו והלכתי לסוויטי. היה דיי נחמד, אכלנו ואפילו ראינו את המסיבת סיום שלנו. היה מצחיק לראות אותה שוב.

בכל אופן, אני שמחה שכל החגים נגמרו.

יש לי שנה שלמה להתכונן לזה נפשית שוב.