לילה קשה עבר על כוחותינו. יום שבת בערב, אני מנסה להירדם ו...כלום. כנראה הגוף שלי התרגל ללכת לישון מאוחר. ניסיתי לשמוע רדיו, ניסיתי לסגור אותו. התחלתי לחשוב על כל מיני דברים. ואז חשבתי על הצלצול. נרדמתי בערך בשתיים. קמתי בערך בחמש. לקחתי מים ובהיתי בטלוויזיה הסגורה כאילו אני מצפה שמשהו ייצא משם.

השעה שבע בבוקר הגיעה. יותר מדיי מהר. בקושי רב אני קמה מהמיטה כדי להתארגן. האחיות הקטנות שלי ערות והתחילו עם מעשי הטמטום שלהם. גאד, לפעמים הן מתנהגות כמו ילדות בנות 4 עם מוגבלות שכלית. אני מנסה לשתות את הקפה, כשאחותי האמצעית מבשרת לי שהחבר החכם שלה, אמר לאקס שאמרתי עליו כל מיני דברים. חלק מהדברים לא אמרתי בכלל. אבל בכל זאת עצבן אותי שהילד חסר הטאקט הזה אומר שאני אמרתי דברים....האקס לא אמר עליי שום דבר (אולי מתוך רחמים) ואמר שנראה לו שאני כועסת כי בגלל שביום שנפרדנו הוא נהייה חבר של מישהי אחרת. טוב נו זה נכון, אבל בגדול כי הוא שקרן מגעיל. הייט הים. בכל אופן אני צריכה לתפוס את הילדון לשיחה.

את הדרך לבית ספר עשיתי עם אחותי. אני מגיעה לאותו מבנה מוכר, אותו מסדרון ארוך וצר, עם אותן דלתות ברזל כחולות, אותם ילדים שיושבים בכניסה.....נותנת נשיקה לכל אותן/ם בנות/בנים כרגיל. אותם דיבורים בהפסקות. איכס. היה יותר כיף בחופש.

שיעור היסטוריה השיעור הראשון. כמה כיף ללמוד על מלחמת העולם השנייה על הבוקר ועוד יותר כיף לקבל את המבחנים. 71. איזה ציון. טוב חשבתי שאני אקבל 50 אז זו דיי הקלה אבל בכל זאת זה היה מעצבן.

בשיעור ספורט לא השתתפתי. כאבה לי הבטן. לראות בנות עושות חימום זה מגוחך, אבל לראות אותן רצות עם כל הציצי זז זה מגוחך עוד יותר. אח"כ הסתכלנו על התרגילים בספורט. כמובן שלא עשינו כלום. מה לעשות לחבר ריקודים זה לא הצד החזק שלי. חוץ מזה, ריקוד או "תרגיל" כמו שהמורה אומרת בספורט זה לא בראש מעייני.

בשיעור חינוך המורה דיברה על השואה ולפני זה היא דיברה על החדרים בטיול השנתי. אנחנו 7 וצריך 6. וואו עוד שבועיים טיול שנתי. אני לא יודעת אם יהייה כזה כיף, כי אנחנו "גוש" דפוק ויבש.

לשיעור ביולוגיה היינו צריכים להציג את העבודה שלנו – לעשות הרצאה. התפקיד שלי זה להציג את הסיכום. שעתיים שלמות הם דיברו אבל הילדים בכיתה כאלו סתומים!!! כל שתי שניות הם רק צועקים "מה" ו"למה". בחיי לא נתנו לדבר!!!  אני לא דיברתי כי כבר לא היה זמן. בסוף נצטרך להציג בשיעור הבא – יש לי זמן להתרגל לרעיון כי יש לי פחד במה.

אחרי ביולוגיה הייתה לנו שוב פגישה של פולין. באה אלינו ניצולת שואה בשם מריים הראל. היא סיפרה לנו מה היא עברה במלחמה, והדברים שהיא אמרה פשוט עשו לי צמרמורת.....אבל עדיין לא אבד לה החוש הומור.

בערך בשלוש וחצי חזרתי הבייתה ואז לא נשאר לי הרבה זמן – ישנתי קצת ראיתי טלוויזיה וזהו.....

<היום הראשון בבית ספר>