ניסיתי לכתוב על יום השואה. מסתכלת על הדף הלבן ולא יודעת איך להעביר את המחשבות למילים.

ואחד הפאקים שבי, שאני לא יודעת לכתוב על נושא שאני לא מסוגלת להבין.

כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות בתוכי, שאני לא יודעת איך לפרוק אותן. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. כי הרי כולנו שמענו את מעשי הזוועה, כולנו יודעים מה בדיוק הלך שם.

ואני עדיין לא מסוגלת להבין.

אתה רואה את המספר, ה"מספר שמסמל את התקווה והאסון", 6 מיליון.

ועדיין אי אפשר בכלל להבין. 6 מיליון אנשים שפעם נשמו, דיברו, הלכו, צחקו, חייכו, אהבו. 6 מיליון אנשים שאינם. 6 מיליון אנשים שאינם רק בגלל הדת שלהם. 6 מיליון אנשים שמתו במיתות הכי אכזריות, על לא עוול בכפם.

6 מיליון שמות, בעצם אני מגזימה כי לא יודעים את שמות כולם. 6 מיליון שחלקם אפילו לא הובאו לקבורה.

ואז חושבים על מעשי הגבורה ועל הניצולים. ואנחנו כולנו, נעמוד שם דקה, נרכין את הראש ונדליק נר, והם, הם יצטרכו לחיות עם הזוועה כל יום. הם, הם עברו וראו את הדברים הכי נוראיים שמוח אנושי מסוגל להעלות על הדעת. הם,  הם איבדו את הכל. הם איבדו בית, חברים, משפחה, אהובים, צלם אנוש. אבל הם לא איבדו את התקווה, את האמונה, וכמה מהם – את חוש ההומור.

ואז תוהים מה השאיר אותם בחיים, כי אלו חיים אלו, חיים של פחד, של רדיפה, של השפלה. ואתה תוהה מה היית עושה במקומם ואם בכלל היו לך את כוחות הנפש לשרוד.

והצמרמורת הזו. הצמרמורת שעוברת בך כל פעם שמספרים את הסיפור מחדש. הצמרמורת הזו, שעוברת בך, שאתה יודע שהיה בן אדם, גאון, אבל מטורף וחולני לחלוטין. בן אדם שבמקום לשקם את גרמניה ההרוסה רק הביא אותה לאבדון נוסף והטיל עליה אות קלון. בן אדם שקם בבוקר, והחליט שהוא העליון מעל כולם, ושמי שלא לרמה שלך, אתה צריך להשמיד. לכלות. למחוק מעל פני האדמה. ובסוף אתה קולט שמה שהתבצע פה היה רצח עם.

ואז אתה שואל את עצמך איפה היו כולם. האם גם אנשים אחרים איבדו צלם אנוש? אנשים שלהם היה יותר פשוט לשבת מהצד ולשתוק. לראות את הזוועה מול העיניים ולא לפצות פה. האם היה יותר פשוט לשתף פעולה עם מיעוט? ואז אתה חושב, שזה לא נעשה במדינת העולם השלישי. שזה לא נעשה בידי חיות. שזה לא נעשה על ידי ברברים. זה נעשה באירופה. במדינה מפותחת. נעשה בידי בני אדם, בני אדם שבוודאי נשמו, דיברו, הלכו, צחקו, חייכו ואהבו. בני אדם שגם להם היו משפחות. ואתה יודע, שהעולם ידע ושתק. ולא מבין איך אפשר לעמוד מול זוועה כזאת ולשתוק.

ואז אתה עומד שם, מרכין את הראש ושומע בזמן הצפירה העולה ויורדת את זעקת ששת המיליונים. את זעקת הקורבנות.

ואת אתה פתאום מבין, שאתה היא הנקמה. אתה וכל עם ישראל, אתה וכל היהודים בעולם הם בעצם הנקמה הכי טובה שיש. הנקמה שלנו שאנחנו חיים. הנקמה שלנו שאנחנו נושמים, מדברים, הולכים , צוחקים, מחייכים ואוהבים. הם ניסו להשמיד אותנו, אבל הם לא הצליחו. והנקמה הכי טובה היא שאנחנו בעצם חיים, מרימים את הראש בגאווה וזוכרים.

אנחנו זוכרים ולא שוכחים. אף פעם.