היא יושבת על הכסא, בוהה בנקודות שמרצדות לה מול העיניים. היא מנסה להחניק את הבכי, אבל היא לא מצליחה.

הדמעות יורדות לה מהעיניים. "לא, אני לא בוכה" היא מנסה לשכנע את עצמה, אבל בתוך תוכה היא יודעת שהיא רוצה רק לפרוץ בבכי.

כל כך כואב לה. היא מרגישה את המועקה הזאת יושבת לה בבית החזה. היא רוצה שהיא תעלם אבל היא לא נעלמת.

היא רוצה לצרוח.

אבל היא לא יכולה.

היא רוצה לברוח

אבל אין לה לאן.

היא מנסה לקום, היא מנסה להמשיך הלאה, אבל השחור הזה מושך אותה שוב ושוב למטה.

הם מנסים להבין למה היא בוכה.

היא לא מבינה בעצמה.

היא לא רוצה לדבר איתם.

היא לא רוצה לדבר עם אף אחד.

הכל נראה טוב מבחוץ, אבל מבפנים כל כך ריקני.

בתוך תוכה היא יודעת שהחיים שלה בזבל.

אין לה חברות

החבר שלה עזב אותה

זה שהיא אוהבת לא שם עליה

הציונים שלה קרובים לנכשל

ואפילו תעסוקה אין לה

חוץ מלבהות בנקודות שמרצדות לה מול העיניים

נמאס לה מהזיוף

נמאס לה מהגועל נפש שהיא חיה בו

והכי נמאס לה

שלאף אחד לא אכפת

היא בוהה בנקודות שמרצדות לה מול העיניים.

היא בוהה בנקודות הלבנות

שפתאום כל כך ברורות

היא יודעת שהיא לא תיגע בהן

היא יודעת שיהייה בסדר

בעולם הבא

והדמעות זולגות

זולגות

וזולגות