תחילה בוכים

אחר כך הבכי מתאבן

אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד:

את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר.

או מדברים על גשם ועל מה נשמע.

ועל משהו עוד. ועוד על משהו.

והאוזן בין כה לא תשמע

ושותקים

וקמים מן הכסא. ויושבים.

וקמים. ושוב.

ויודעים דבר אחד ויחיד:

לא ישוב.

זה היה התפקיד שלי היום בטקס.

אתמול היה מבחן במתמטיקה. בשעת אפס.. הלך לי טוב. שתיים מהשאלות עשיתי עוד יום קודם בבית. שיעור אנגלית לא היה, כי כל כיתה י'6 והמשצ"ים הלכו לחזרות של הטקס העירוני של היישוב שלנו. אז פשוט לא למדנו. קיבלתי 71 במבחן באנגלית וזה דיי טוב כי הציון הכי גבוה זה 78. אני ואנרג' הלכנו לשבת במזכירות במקום לשבת בכיתה ואחרי כמה זמן סטאר באה ושאלה מה אנחנו עושות שם. שנגמרה ההפסקה, אני אנרג'י וסטאר הלכנו לסבתא של אנרג'י. היא נראית אישה נחמדה והיא נישקה אותנו בלי להכיר אותנו בכלל אבל לא יכולנו לדבר איתה כל כך, כי היא לא יודעת ממש בעברית אלא רק רוסית. אחרי שהיינו אצלה הלכנו לאולם ספורט לעזור לרכזת שכבה לסדר את התפאורה לטקס של היום אבל לא עשינו כלום ודיי מהר הלכנו חזרה לשיעור כימיה, והמורה בצעד נדיר החליטה ללמד אותנו רק שעתיים במקום ארבע שעות.אחה"צ הלכתי עם סימפל לקחת לעצמה משקפיים. בזמן שהיא הייתה צריכה לחכות הלכנו להסתכל על בגדים וראיתי גופייה ממש יפה בצבע שחור עם רשת מאחורה. אני חייבת גופיית רשת.

בערב, סימפל וסטאר באו אליי ומשם הלכנו לטקס יום הזיכרון  של היישוב שלנו. ראינו שם הרבה פרצופים מוכרים, אולי בגלל המסורת – במשך שנתיים היינו מחוייבים לעמוד שם עם דגלים. חוץ מזה ילדים מהשכבה צעדו והחזיקו לפידים, וחלק מהם מופיעים בלהקה של היישוב שלנו. נפגשנו שם עם איינג'ל ואח"כ עם סמארט. באיזה שלב ראינו את בריין, עוד ידיד שלנו ע', ועוד ילד קרצייה למדיי שהיה איתי לפני שנה בכיתה. הטקס התחיל בצפירה, ואח"כ יזכור וצבי ישראל ואז הקראת השמות. הקראת השמות נמשכה דיי הרבה זמן. אח"כ היה שיר ועוד קטעי קריאה. שנגמר הטקס באנו אני, סמארט, ק, ובריין אל איינג'ל הבייתה. ישבנו אצלה שעתיים בערך.

היום היה הטקס.

החזרה הגנרלית הייתה אמורה להתחיל בשמונה. שבאתי לאולם הספורט היה שקט מוחלט וכבר חשבתי שאני היחידה אבל טעיתי. לקח בערך שעה, עד שכולם הספיקו לחבק ולנשק את כולם, עד שהחזרה התחילה.

וכמה פאשלות היו!! כל כך הרבה! (כולל אני). היה ממש רע. בעיקר עבדו על הקטעים של השירים ולכל הקריינים היה "חופש". הזמן עבר מהר...ואז התחילו להגיע ילדים. המחשבים הגיעו ראשונים...ואז אלו שלומדים פיסיקה...עוד הספקתי לדבר עם שאי (שבאמת התנהג רגיל) ועם סמארט עד שקראו לנו לשבת....לאט לאט האולם התחיל להתמלא. באו חיילים ממחזורים קודמים, משפחות שכולות ונכי צה"ל. התחלתי להתרגש.....היועצת התחילה להרגיע אותנו....אבל ממש ממש התרגשתי. אחרי הצפירה התחיל הטקס. אני קוראת דיי בהתחלה. ושהגיע התור שלי לקרוא....הלב שלי דפק כמו משוגע, והרגליים שלי רעדו. שמעתי את סטאר לוחשת לי בהצלחה מאחורה. התחלתי לקרוא, כשהרגליים שלי רועדות והרגשתי שהאותיות בדף מתבלבלות לי, אבל למזלי אני מכירה את הקטע שלי בעל פה. אבל בסוף עשיתי את זה טוב. הטקס עצמו היה יפה וללא תקלה. הבנות שרו יפה ולא זייפו, וכולם קראו את הקטעים שלהם יפה. רק סגנית המנהלת סתם חפרה.

אחרי הטקס היועצת אמרה לנו שהיינו נהדרים. הטקס היה באמת יפה. ואז פגשתי את כולם. כולם אמרו שהקראתי ממש יפה וסמייל אמר שהייתי הכי יפה בטקס. גם עכשיו, כולם באיי סי קיו מחמיאים לי על הקריאה.

בצהריים עוד הספקתי לישון ולנסות לקבוע מה לעשות היום, איך ומתי.

הלוואי והייתי יכולה ללכת לרוקעצמאות.

תחילה בוכים

אחר כך הבכי מתאבן

אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד:

את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר.

או מדברים על גשם ועל מה נשמע.

ועל משהו עוד. ועוד על משהו.

והאוזן בין כה לא תשמע

ושותקים

וקמים מן הכסא. ויושבים.

וקמים. ושוב.

ויודעים דבר אחד ויחיד:

לא ישוב.