נדמה לי שאני מחלקת את החיים שלי כרגע ל-בצבא, לא בצבא. כשאני בצבא- אני בודדה ואומללה.

כשאני לא- הכל דיי בסדר בעצם.

לפעמים אני לא יודעת איך להתייחס למי שנמצא סביבי. רוב הזמן אני לבד, ומרגישה בדידות ואומללות מטורפת, ובעיקר הרבה כעסים. אבל לפעמים זו שעובדת איתי דווקא בסדר, ונחמדה, והיום הצלחתי לשוחח עם המפקד הישיר שלי... אני לפעמים לא יודעת להחליט אם טוב לי או רע לי.

אני מרגישה שאני נחנקת, שאני רוצה לעוף משם כבר. משעמם לי, ונמאס לי. אני לא מרגישה שום סיפוק, שום עניין. שום אתגר, שום מטרה. כלום. אפילו בעבודה הכי מעצבנת ושוחקת- אני אוכל לחשוב, וואלה, אולי אני סובלת אבל לפחות אני מרוויחה כסף. כל שעה שלי בעבודה, זה עוד כסף. ועכשיו זה לא ככה. יש לי כל כך הרבה תוכניות- לטוס עם חבר שלי לקפריסין/ טורקיה/יוון, ואני נורא רוצה אמסטרדם (הייתי שם פעם ובא לי שוב), ללמוד נהיגה, למצוא עבודה, לעשות פסיכומטרי ולהיפטר מזה כבר. אני אפילו מתעניינת באתרים של אוניברסיטאות (מדעי המדינה, יחסים בינלאומיים ותקשורת נשמעים לי מעניינים).

ובינתיים- ינואר נראה לי כל כך רחוק. קיץ וחצי מהחורף. זה פשוט לא זז. אני מרגישה שזה יותר מדיי זמן. יותר מדיי.

חוץ מהצבא, הכל סבבה.

היה לי סופשבוע פרודוקטיבי למדיי, ישנתי הרבה, סידרתי את החדר,ביום שישי בערב ישבנו בפאב לכבוד יום הולדתה של ענת, ואכלתי מכל מיני פלטות מטוגנים כאלו וזה עשה לי קלקול קיבה (במשך כמה ימים היו לי התקפי כאבי בטן, וזה הרגיש לי כאילו משהו ממש לא טוב הולך לי שם. ואם כבר אוכל- התחלתי לאהוב משהו ממש טעים, סלט סלרי עם בצל ירוק שאבא שלי מכין).

בקיצור, בפאב היה ממש נחמד, רועי נעלם באמצע ובפעם השנייה הוא שוב שילם ברגע האחרון, היו גם חברים של ענת מהטכניון (היה שם אחד ממש נחמד, שהתחבר אלינו דווקא), ועמרי סיפר איך הוא התגייס וקיבל ישר גימלים.

אחרי זה ישבנו קצת בחוף הים.

ביום שבת נפגשתי עם הילה ומורן, וישבנו בבית קפה, והשירות היה נוראי ברמות מטורפות.

היינו צריכות לחכות הרבה זמן כדי שיתייחסו אלינו בכלל. וזה לא רק לנו- זה היה לעוד אנשים. היו אנשים שישבו בשולחן ואחרי שחיכו כל כך הרבה זמן כדי שייקחו מהם הזמנה- פשוט קמו והלכו.

וזה לא שהיה בית קפה מלא.

זה סתם מרגיז ומעצבן.

ביום שני היה לי יום חופש, אז הלכתי עם אחותי לסרט רטטוי. בהתחלה לא התלהבתי כל כך, אבל אחרי זה חשבתי מה יש לי להפסיד. ובאמת, הסרט היה מצחיק וחמוד- התלהבתי ממנו עד מאוד. מה שמרגיז, שצריך לחכות חצי שעה עד שנגמרות כל הפרסומות והסרט מתחיל.

(אה וראיתי גם את שרק השלישי במחשב).

ואחרי זה קניתי לה מקדולנדס, והלכנו הבייתה. אני לא אוכלת מקדולנדס, זה איכס.

בצהריים נסעתי לחבר שלי, למודיעין, והיה ממש כיף.

הוא כל כך מדהים וגורם לי להיות מאושרת, לפעמים קשה לי להאמין שיש לי אותו.

שיש מישהו שמסתכל עליי כאילו אני הדבר היפה שקיים בעולם. ולי, בכלל יש תסביכים עם איך שאני נראית, נגיד, אני לא מסוגלת ללכת עם בגד ים בים, והמון פעמים אני רואה בנות יפות וחושבת איך זה להרגיש להיות יפה, שהרבה אומרים לי שאני יפה, ואני לא מרגישה ככה.

לפעמים אני מרגישה שאני באיזה סרט או משהו, שמישהו כל כך אוהב אותי. כי אף פעם לא האמנתי שאני ראויה לאהבה, שמגיע לי משהו טוב.

אני רק מפחדת שכל זה ייגמר.

מחר כבר יום חמישי, ואין הרבה עבודה, אז אני בהחלט מתכוונת לעוף מוקדם הבייתה. המפקד שלי בכלל אמר שיש מצב שלא אצטרך לבוא.

אני מקווה שהסופשבוע יהיה כייפי ולא יעבור כל כך מהר.