משהו ממש נוראי קרה לי בעיניים, אני חושבת שיש לי דלקת חריפה, שתי העיניים שלי אדומות, צורבות, מגרדות, כואבות, דומעות ומפרישות חלבונים. זה פשוט נוראי, איך אני אמורה ללכת לצבא מחר?

אז קצת מהאירועים האחרונים:

היה לי שבוע קצרצר, מראשון עד שלישי. כשכולם יצאו בשלישי אחה"צ- הייתי צריכה להישאר בבסיס. אגב צבא, המפקד הישיר שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי שהוא שם לב שבזמן האחרון יש שיפור בעבודה שלי, שאני מגלה יותר אחריות ויוזמה, ושאני גם יותר מחייכת. זה היה נחמד לקבל פידבק חיובי לשם שינוי.

ישבתי במשרד עד שמונה בערך! אבל לא היה כזה נורא. עוד חברה שלי ומישהי בבסיס אחר שבאה לעזור לה במשהו נשארו איתי, הלכנו לבקר את המילואמניקים שהריצו את הגיבוש ביחידה שלנו- הם הכינו על האש, והשקו אותנו לשוכרה. ביום רביעי יצאתי בבוקר, ובגלל הנהג המפגר של ההסעה פספסתי את הרכבת וחיכיתי שעה לרכבת.

אבל חזרתי בשלום ברביעי בבוקר, אכלתי, התקלחתי וישנתי כמו שצריך. בערב ישבתי עם חברים בבית קפה, וחוץ מזה לא עשיתי בחג איזה משהו מיוחד.

ביום שישי נסעתי לחבר שלי.

קניתי סוף סוף משקפי שמש.

בערב ישבנו עם חברים בפאב בירושלים, ושתיתי ליטר בירה. הייתי פרועה ובמצב רוח טוב. היה דיי נחמד. חבל רק לחזור מסריחה בטירוף מריח הסיגריות.

ביום שבת בערב ישבנו גם כן אצל חברים שלו. ראיתי מישהו שאשכרה עישן סמים! בגיל עשרים זכיתי לראות איך באמת נראית סיגריית חשיש. מיותר לציין, שסירבתי להצעה המפתה.

בזה אני ממש לא נוגעת. אני מעדיפה את מוחי צלול מכימיקלים, תודה.

(מצחיק איך באופן חשוד העיניים שלי אדומות...מהדלקת)

היום ביקרתי  במרפאה להפרעות אכילה שהייתי מטופלת בה. וזה היה כזה משחשבתי. לבוא בריאה למקום בו היית חולה- כל הרגשות הציפו אותי ופשוט נשברתי בבכי.

אם כבר מדברים בקשר לאוכל- עליתי במשקל. כמעט שני קילו. אני עדיין רזה ולא רואים, אבל זה מבאס אותי, כי אני צריכה לשמור ולא לזלול. אני פשוט אוכלת סתם. לא כי אני רעבה או משהו. סתם. אני חייבת, מוכרחה, לחזור לעצמי ולהקפיד עוד יותר!   אני כל הזמן אומרת לעצמי את זה- ואני ממשיכה שוב לחפף.

אוף, זה מרגיז. אני חייבת לנסות לשמור עוד יותר, קצת יותר משמעת עצמית.