שכבתי שם מכורבלת בתוך עצמי,
והרגשתי שאני שוקעת במיץ עכור של רחמים עצמיים
ודמעות,
ואני שוקעת ושוקעת,
וכולם חלפו על פניי,
ואף אחד לא הושיט לי יד לעזור לי
לקום.
הרגשתי שאני יכולה למות
וייקח זמן לגלות
את הגופה שלי.
אני מאוד מוטרדת לאחרונה מנושא המשקל שלי.
מאז החגים עליתי במשקל, והפסקתי כמעט לגמרי לשמור.
יכול להיות שבזמן האחרון אני יותר בבית, או יותר מדיי ארוחות שחיתות בבסיס, התוצאה היא שיש יותר מדיי פיתויים, שאני לא עומדת בהם.
בשבוע האחרון הרגשתי כל כך שמנה. יכול להיות שזה כי הייתי במחזור, ותמיד במחזור אני מרגישה נפוחה מתמיד, אבל התוצאה זהה.
לפני שבוע וחצי הייתי 47.7, ונראה לי שעכשיו אני 48, וזה לא הרבה, אבל זה פשוט מטריד אותי.
מרגיז אותי שאני נכנעת, כן, בפירוש נכנעת לכל מיני פיתויים ואוכלת גם כשאני לא רעבה. או סתם כי בא לי.
אני מפחדת להשמין.
אני מפחדת שיצחקו עליי כי אני שמנה.
אני מפחדת שייגעלו ממני.
אני מפחדת שיביטו בי בביקורת, כפי שאני מביטה באחרים.
אני מפחדת שהחבר שלי לא ירצה אותי יותר, אם אני אעלה במשקל.
אני מפחדת שאני אשנא את עצמי,
שאני לא אוכל להסתכל במראה יותר.
כבר עכשיו אני לא יכולה.
אני רוצה לרדת את השני קילו האלו.
אני רוצה לחזור לשמור.
אני לא מבינה למה אני לא מצליחה, למען השם, זה לא כזה קשה להתאפק!
אני בונה לעצמי שלושה כללים שאצטרך לעמוד בהם:
- לשתות הרבה מים.
- להרחיק פיתויים ו/או למצוא להם תחליפים דיאטטיים.
- אוכל בחוץ- רק במקרי חירום, או שבא לי ממש ליהנות. וגם אז- לבחור באופציה הפחות מפוצצת קלוריות.
אני רוצה רק להרגיש קלילה ושברירית.שוב. רק קצת.