לפני חודש הייתי האדם הכי מאושר שיש. לפני חודש, הייתי מלאת חיוכים, הרגשתי שפתאום הכל מסתדר לי, פתאום אני אופטימית.

אבל כמובן, ככל שעולים יותר למעלה, ככל שהעלייה גבוהה, ככה הנפילה קשה וכואבת.

ושוב נפלתי. נפלתי אל התחתית, אל הרצפה הקרה, ואני מנסה לרפא את הכאב, לאחות את השברים.

שבוע שלם של התקפי בכי בלתי פוסקים.

ביום שני בערב איתי ואני דיברנו. הוא אמר לי שאמא שלו לא רוצה שתהיי לו חברה בת 17, ואין מה לעשות... הוא צריך להקשיב להורים שלו. השיחה הסתיימה בכך שהוא אמר לי שהוא צריך להגיד לי משהו.

אני כבר הבנתי במה מדובר... שאין ברירה אלא להיפרד....

כמובן שזה ישר השפיע על שיווי המשקל הנפשי שלי. כשטוב לי, טוב לי בכל העוצמות. וכשרע לי, רע לי בכל העוצמה.

ביום שלישי הייתה להילה יום הולדת 17.

בבוקר עוד היה פסיכומטרי, שזה קצת השכיח את הצרות שלי. האמת, הפסיכומטרי זאת צרה בפני עצמה. אני מרגישה שלא הולך לי עם זה. במבחן פתיחה קיבלתי 361 מתוך 800, בעוד שרוב החברים שלי קיבלו בסביבות ה-400-500. שוב רגשי נחיתות. בעיקר שאני יושבת ליד רועי, והוא כזה חכם ומצליח לפתור תרגילים תוך שנייה, ואני לא.

נכון שזה לא משקף כלום המבחן הזה, אבל אני מרגישה שפשוט לא הולך לי. האמת, אני לא מאמינה שאני אעבור את ה-500 במבחן האמיתי. וגם ככה הבגרויות שלי לא משהו..... הן ממוצעות ביותר, לא גבוהות. אוף. נכון שיש לי עוד זמן לחשוב על אוניברסיטה ולימודים, ואני רק עולה לי"ב עוד שבוע וחצי, אבל בכל זאת. אני כן רוצה ללמוד לימודים אקדמאים. אומנם אני לא רוצה משהו "חכם", אבל אני לא רוצה אחרי צבא להתחיל להשלים בגרויות – פסיכומטרי. בעצם, מבגרויות אני לא דואגת, כי שנה הבאה אני באמת מתכוונת ללמוד ולעשות את הכי טוב, אבל פסיכומטרי זה משהו אחר. או שאתה מצליח או שאתה לא.

בכל מקרה, כל אותו יום היה לי מצב רוח על הרצפה. כל מה שיכולתי לעשות זה לישון ולבכות במיטה שלי.

בערב הילה רצתה שאני אבוא לחגוג איתה ועם החברים שלה בנאפיס. האמת היא, שאני לא סובלת את החברים שלה, מהסיבות השמורות עימי. אבל בכל מקרה, לא רציתי לקלקל לה את היומולדת. התקפי בכי זה לא משהו שאפשר לצאת איתו מהבית..... לפעמים אני לא יכולה לשלוט על הדמעות האלו.

ביום רביעי הלכתי לבד (זאת אומרת אני הלכתי להסתובב בקריון, וההורים שלי היו בחדר כושר) לקנות מתנה להילה. קניתי לה 4 בוקסרים ממש יפים בטי אנ טי. חוץ מזה איזה פדופיל התחיל איתי. איכס.

ביום חמישי אחותי האמצעית חגגה 14. אז אחרי הפסיכומטרי סבתא שלי לקחה אותי ואת האחיות שלי לאכול במסעדה בקריון, זה יותר בית קפה מאשר מסעדה האמת... ובסוף הביאו עוגה עם זיקוקים ואני והמלצרית שרנו לאחותי "היום יום הולדת היום יום הולדת".

ובערב עשו לה מסיבת הפתעה. והילדים האלו כאלו רעשניים!

וטחנתי המון אוכל, וניסיתי להקיא, אבל לא הצלחתי.

ואיתי ואני נפרדנו. באיי סי קיו. (תוכנה ארורה!). למרות שהסיבה הרשמית לפרידה היא "אמא לא מרשה", לא נראה לי שהוא באמת הרגיש כלפיי משהו. אם הייתי כל כך חשובה לו, הוא היה נלחם נגד אמא שלו, או משהו כזה. בעיקר אני לא חושבת ככה כששם של מישהי אחרת כבר כתוב לו באוואי. נכון, היחסים האלו לא הובילו לשום מקום, ואנחנו לא מתאימים, ולא הייתי מאושרת כפי שאני אמורה להיות.

אבל זה מתסכל. דווקא כשהתחלתי לפתח רגשות אליו, לרצות אותו, הכל נגמר לי. דווקא כשאני סוף כל סוף מוצאת מישהו, זה נגמר ככה. אלוהים חייב להתעלל בי ככה?  נכון שהאושר שלי לא אמור להיות תלוי בגברים... ונכון שלא הפסקתי לאהוב אותו ממש, אבל, אני בן אדם כל כך בודד מבפנים. יש לי חברים שאני מאמינה שהם אוהבים אותי ושאני אוהבת אותם, ויש לי משפחה, אבל בתוכי אני לבד. ואני כל כך רוצה לאהוב מישהו.... אני כל כך צריכה שיאהבו אותי. אהבה אחרת, שונה מאהבה לחברות או להורים שלי. אני צריכה מישהו שימלא את החלל הזה בתוכי. "האהבה הרגה אותי".

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. אבל הבכי הגיע. אני חושבת שבכיתי על הכל..... כל כך כאב לי. ועדיין כואב. אני לא צריכה את הסבל הזה יותר. נמאס לי להיפגע. נכון שלא חשבתי שנתחתן ונחיה באושר ועושר ויהיו לנו שלושה ילדים וחתול, אבל לא חשבתי שזה ייגמר ככה. תמיד, תמיד, עם כל הבנים שהייתי איתם, תמיד בסופו של דבר נפגעתי.

נכון שהוא לא אשם בכלום, ואני לא יכולה להכריח אף בנאדם להיות איתי, אבל בכל זאת, זה כואב. לא כואב כמו שכאב עם אדיר. אבל עדיין, זה צובט ומציק בלב. תחושת ריקנות.

אדיר ומור ניסו לעודד אותי, אבל אי אפשר לעודד אותי כשאני מדוכאת. והראש שלי התפוצץ, ובגלל שאמא שלי מחביאה את האקמול אצלה בחדר, לקחתי משכך כאבים, שניתן עם מרשם (שכמובן לי אין), כי זה מה שמצאתי. והכדור הזה עשה אותי ישנונית למדיי.

לכן כל יום שישי ישנתי, בלי לעשות את ערימת השיעורים שהצטברה לי.

אחרי הצהרים באתי אל הילה, להביא לה את מתנת היומולדת, והיה נחמד. בעשר הלכתי הביתה, החלפתי בגדים ובאתי אל רועי. מלבדי היו אצלו ענת, מור, גיא, אלון, עמרי, ערן, חיית המחמד, חופית ודרור.

היה משעשע למדיי, ראינו סרט בטלוויזיה "לפגוש את ג'ו בלאק", שהוא סרט ארוך למדיי. בראד פיט מדהים. הייתי עושה אותו.

חזרתי הביתה בערך בארבע, הלכתי לישון, והיום קמתי בערך בשתיים עשרה וחצי, לשיעורי הבית. והצטברו לי ממש הרבה שיעורי בית. חמש שעות ישבתי עליהם, ולא סיימתי את הכל, ולא נראה לי שאני אסיים.

לא מזמן היינו אצל סבתא, אחותי קיבלה גיטרה ליומולדת.

אני מקווה שהשבוע הזה יהיה קצת יותר טוב.

אני יודעת שיהיה בסדר, אני יודעת שאני אהיה בסדר, ושהכל יסתדר.

בסוף הכל יהיה בסדר.... מתי לכל הרוחות הסוף הזה יגיע?