[רואים? הפסיכומטרי משתלט לי על החיים! לפני שבוע אולג אמר לי שהוא צריך לנסוע לפיקניק עם הוריו. אז בהתחלה במקום להגיד לו "תהנה בפיקניק" כמעט אמרתי לו "תהנה בטוזיג")

יום שלישי היה היום האחרון של הקורס פסיכומטרי. בהתחלה תרגלנו, אבל בשעה האחרונה עשינו מסיבת פרידה. המדריכה שלנו נתנה לנו טיפים לבחינה, וגם אכלנו חטיפים ועוגות – אכלתי עוגת שוקולד ועוגת ריבת חלב וזה כזה טעים! וכתבנו משובים. האמת אני מרוצה מהמדריכה שלנו, היא חמודה ורואים שאכפת לה.

בכלל, יש לי הרגשה שאני אתגעגע למקום הזה. חוץ מהשיעורים, העייפות, והשביזות, זה היה חלק מהחיים שלי, היו דברים מצחיקים. הנה דוגמית שנזכרתי בה.

שיעור, אנה מתעצבנת על ילד אקראי ובתגובה: "דחוף אצבע".

ילדה אקראית: "לא כדאי, זה מסריח."

אני: "למה, ניסית?"

*צחוק רועם*

היום (האמ טכנית זה אתמול) נסעתי עם אמא שלי לחיפה. היה טפטוף קל של גשם, וזה בכלל טוב. אני כל כך אוהבת גשם! אני מחכה לחורף שיגיע!

קודם היינו בהדר, וקניתי חזיות. אחת לבנה, והשנייה לבנה עם כתפיות ושוליים אדומים, שכאילו מודפסים עליה מודעות למבוגרים. האמ, שיחות אירוטיות, האמ. ובנוסף לזה תחתונים תואמים לחזיות.

ואז עלינו לגרנד, ואכלנו ארוחת בוקר ממש טעימה, הייתה שם חביתה שהכניסו לתוכה גבינות ועשבי תיבול. יאמי.

ואז הסתובבנו ברחבי הקניון, ואמא קנתה לי באיזה דוכן של מישהי שעושה תכשיטים שלושה צמידים, הצמידים עצמם עשויים מריבועים (אני לא יודעת איזה חומר זה), אחד בשקוף, השני בשקוף ובתכלת שקוף, והשלישי בשקוף ובאדום שקוף, ושרשרת בצבע כסף עם תליון שקוף בצורת לב שמודבקות עליו אבנים כסופות, ועגילים  ארוכים בצבע כסף.

והיינו בקסטרו ומצאתי לי גופייה שחורה, עם כתפיות דקות, שלמעלה ולמטה יש עיטור דומה לתחרה. היא נראית פשוטה אבל על הגוף היא מדהימה.

וקנינו לי דברים לפסיכומטרי – סטופר, עפרונות, מחדד וחפיסת שוקולד ביסקוויט. ויש לי ספר חדש – שעות מתות של אורי אדלמן. התחלתי לקרוא אותו, והוא ממש מעניין.

ואמא שלי קנתה לעצמה בגדים גם כן.

חזרנו בצהריים, עייפות אך מרוצות, ובערב סוף סוף סידרתי את החדר שלי, כי הגעתי למסקנה שאני אף פעם לא אצליח ללמוד כמו שצריך. אני כל כך רוצה להיפטר מהחוברות הכתומות המעצבנות של אנקורי, שפשוט ממלאות לי את החדר! דיי! נמאס מהן! אני בתהליכי למידה (משמע לא עשיתי כלום). אני כל כך רגועה מהבחינה הזאת, שזה כבר לא בסדר.  המבחן הזה לא קובע שומדבר. פשוט כלום. ואם אני ארצה – אני אעשה אותו שוב. אבל אני חושבת שמחר אני אתחיל ללמוד, אחרת באמת יהיו לי רגשות אשם חמורים ביותר.