בשעות הבוקר המנומנמות, כשאין מה לעשות, יוצא לי לחשוב.

נזכרתי בשיחה שעשיתי עם מור ביום חמישי בערב, על זה שאנשים השתנו מכיתה י' ועד עכשיו. "גדלו לנו מול העיניים".

האמת, זה נכון. כל כך הרבה אנשים השתנו במהלך השנתיים וקצת האלו. חלקם עשו שינויים קיצוניים, חלקם שינויים קטנים, חלקם בבת אחת וחלקם בהדרגה.

זה פשוט כל כך מעניין לבחון בנאדם מסויים בכיתה י' ולבחון אותו שוב עכשיו.

וזה גורם לי להשליך את זה על עצמי. אם לפני שנתיים הייתי ילדה - נערה שלא בטוחה בעצמה, שלא יודעת מה קורה איתה ומה היא רוצה מעצמה, עכשיו פתאום אני מישהי אחרת.

אני לא דיכאונית כמו פעם. אני לא רוצה לשים כל הזמן שירים מדכאים שמדברים על מוות ועל רצון לברוח בהודעות האנ איי שלי, כי אני לא מרגישה צורך לשים אותם.

אני לא מרגישה משהו שחסר לי בחיים, כבר לא מרגישה ריקנות. לאט לאט הריקנות הזאת מתחילה להתמלא, וזה מרגיש לי טוב.

אני מתחילה לראות את הטוב בחיים שלי.

אם קודם הייתי כל הזמן מתבכיינת על זה שאין לי אף אחד, זה כבר לא מזיז לי. חבר או בן זוג זה לא משהו כזה מהותי בחיים שלי. אני לא חופית, בשבילה זה הכל, ובגלל זה היא עושה ואומרת דברים מטומטמים. אין לי כוח להיכנס לקשר. אני לא צריכה את זה כרגע. בשביל לספק את ההורמונים הגועשים שלי יש את אולג. וכן, טוב לי עם זה, אני שלמה עם עצמי, ושומרת על עצמי ועושה את זה מסיבות נכונות בהחלט.

הפסקתי להתעסק באדיר כל הזמן, וזה אולי הוריד ממני את המסות של העצבים והדיכאון. כל ההתעסקות האובססיבית הזאת בו, הייתה כל כך מיותרת. אם כל הבלוג הזה, אם כל פוסט כאן - הוא היה מופיע, אז עכשיו כבר לא. אני לא אותה אחת שחושבת שדברים שמתו יחזרו לתחייה. אני לא אותה אחת עם לב שבור ומעוך והרוס, שרק מתעסקת בכאב הזה שלה. הפסקתי לחשוב על מה הוא עושה ומה הוא אומר, ואם הוא אמר לי ככה, ועשה לי ככה, וכל מיני שטויות כאלו. דיי! זהו. עבר. כן, הוא עדיין חשוב לי, ועדיין אכפת לי ממנו, והתקופה שהיינו ביחד זו הייתה אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי, אבל זה עבר. נגמר. בכל פעם שאני רק מתעסקת בו יותר מהדרוש, זה מחזיר אותי אחורה. מחזיר אותי למחשבות של "מה אם" ולמחשבות כמה היה טוב לי אז, וכמה רע לי עכשיו.

אם פעם הייתי כל כך לא בטוחה בעצמי, עכשיו אני כבר מתחילה להיות פחות ופחות כזאת. אני לא שמה פס על מה שאחרים חושבים ועושים ואומרים, כי זה לא מעניין אותי. אני זאת אני.

אם פעם שנאתי את עצמי, עכשיו אני לא.

היום הסתכלתי על הגוף שלי. והגעתי למסקנה שהוא בסדר כמו שהוא. אני לא צריכה להיות רזה בצורה קיצונית. וקצת השמנתי, וזה נראה יותר טוב. העצמות אגן שלי לא בולטות בצורה מחרידה, והידיים שלי מתחילות להיראות אנושיות ולא כמו עצם. ואני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני. אני צריכה להתרכז בחיובי. יש לי בטן שטוחה ומותניים צרות, ואולג אומר שהתחת שלי יפה, אז נאמין לו. אז אני לא מושלמת, אין לי גוף חטוב, ואני נמוכה, והחזה שלי לא גדול, אבל למי אכפת. ולמי אכפת אם אהייה 45, או 46 קילו ולא אשאר על ה-44.

וכשאני מסתכלת על פרק היד שלי, על הצלקת הקטנה שכמעט לא רואים, אני חושבת שזו מזכרת לכך שאני צריכה להתמודד עם העצבים שלי, ועם העצב שלי, בדרכים יותר נורמליות.

מור אמרה לי שהיא דיברה עם אלון בקשר אליי, או יותר נכון אלון דיבר איתה והוא אמר "עד לאן זה יגיע?". ואני לא רוצה שזה יגיע למשהו רחוק מדיי, למשהו קיצוני מדיי. אני לא רוצה להגיע לבית חולים, או לבית חולים לחולי נפש, או יותר גרוע - לבית קברות.

ממש לא.

אני צריכה לקחת דברים בפרורציות. אז נכשלתי במתמטיקה. יהיו עוד מבחנים אחרי זה.

אז מישהו עצבן אותי, או העלה לי את הסעיף או פגע בי. אז מה. כל כך הרבה אנשים יעשו לי רע, ואני צריכה להתמודד עם זה.

אז יהיו משברים, ואני בטוחה בכך שיהיה לי קצת עצוב וכואב, כי אני סה"כ אנושית, אבל מכל משבר אני צריכה ללמוד לצאת ולא לשקוע במרה שחורה ולהתחיל לקחת כדורים, או לחתוך את עצמי.

אני חושבת שפתאום למדתי להעריך את הדברים הקטנים והטובים שבחיים שלי. כל המצב רוח טוב שהיה לי בסוף שבוע הזה נבע רק מהדברים האלו. ולפני שמישהו יחשוב שזה בגלל אולג או משהו כזה, אז ממש לא. עובדה שיש לי מצב רוח טוב למרות שלא יצא לנו לראות אחד את השני.

אני צריכה ליהנות מזה שיש לי חברים, שלמרות שהם מעצבנים אותי לפעמים, הם אחלה ואני יודעת שהם קצת פולניות, אבל זה בסדר.

"אני מאמינה בעצמי כי אין אחרת."

אני לא צריכה כלום בשביל להיות קצת, רק קצת יותר אופטימית, אני צריכה את עצמי. האושר שלי תלוי בעצמי ולא באף אחד אחר.

אם קוראים פוסט מלפני שנתיים, ופוסט מלפני שנה, ופוסט מהשנה, רואים את השינוי שעבר עליי, ואני חושבת שהשינוי הזה הוא רק לטובה. הפסקתי להיות אותה אחת חסרת ביטחון שרק מתעסקת בכאב של עצמה. אני לא מתעסקת בזה יותר. אולי בגלל זה אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג, כי לא בא לי לחפור בנפש שלי, לא בא לי להוציא דברים מהעבר, לא בא לי לבכות על כאבי, כי אני כבר לא צריכה את זה. לא צריכה את ההתעסקות הזאת.

ואני חושבת שהפוסט הזה היה בעיקר לעצמי.