אני נורא מדוכדכת בזמן האחרון. יש לי פשוט מצב רוח עכור למדיי ואני חברה מאוד לא נחמדה ומעצבנת.

אולי זה נעוץ בעובדה שאני לא ממש משקיעה בלימודים בלי שום תירוץ נראה לעין, אולי זה קשור לזה שעדיין אין לי עבודה ושהחשבון שלי קרוב מאוד להגיע לקו האפס. אולי זו העובדה ששוב אני נמצאת במצב הזה, שאני עושה בחירות כלכליות ובחירות של עבודות לא טובות. מתי אלמד?

הבנתי לאחרונה שאין לי ממש חברים. מכירים את האנשים האלה, שלכל איש קשר בסלולרי יש את הרינגטון משלו? אז אצלי זה דיי מיותר, כי אף אחד לא ממש מתקשר.

החבר שלי לא ממש הכיר את החברים שלי, כי אין מה להכיר. אין לי מושג מה קורה איתם. אנחנו בקושי מדברים, כל שכן יוצאים.

הייתה את "החבורה" שלנו בתיכון. היא הייתה דיי נכבדת ואחרי התיכון כל אחד הלך לדרכו. אנחנו נפגשים באירועים מיוחדים כמו ימי כיפור כשכולם מסתובבים ליד המזרקה ונותנים אחד לשני נשיקות צבועות וחיבוקים מזויפים.

בזמן האחרון, שני ידידים שלי מבלים יותר עם חברים אחרים שלהם. ואני דיי מבינה אותם. לרוב הם יוצאים בימי שישי לאחד מהמועדונים פה בסביבה. אני ועוד ידיד אחר שלי לפעמים מצטרפים. וזה דיי כיף. אבל חבר שלי לא ממש מת על מועדונים. גם אני לא. היו כמה פעמים שהלכתי לסרט וישבתי עם שני הידידים הנ"ל להמבורגר והיה ממש כיף, על אף שאנחנו לא מאוד מאוד קרובים.

כל השאר – פשוט כבדים מדיי. ביומולדת שלי לארגן אותם ליציאה זה היה סיוט שלא יתואר, וכמעט בכיתי ורציתי לוותר.

כל השאר פשוט לא רוצים לצאת, אין להם כוח, וגם כשהם יוצאים... נו, עם כמה שאני אוהבת אותם הם פשוט לא כייפים. כבדים כאלו.

יש לי עוד כמה חברות, שאני רואה רק במקרה. אנחנו כבר לא עוקבות אחרי החיים אחת של השנייה, אלא אם כן הן קוראות פה. מזל שיש פייסבוק אני אומרת.

זה כמובן דיי באשמתי, אני גם יכולה להרים טלפון במקום להיקבר מתחת לשמיכה או מול המחשב ולראות גוסיפ גירל.

אז ככה שיש לי את החבר שלי. והחברים שלו. והם חמודים והכל, אבל הם חברים שלו. ולי אין חברים שלי.

אני לא יודעת למה אני אדם כזה, שפשוט לא מצליח לקשור קשרים. אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. אני לא יודעת מה דפוק בי, כנראה שיש משהו שבי דפוק, למרות שאני מסתדרת ככה. וזה דיי בסדר רוב הזמן, אבל אני לא יודעת אם טוב לי באמת.

ואני נזכרת בכל מיני אנשים שהיו חלק מהחיים שלי והם כבר אינם עוד. כאלו שעברו בהם לכמה רגעים, לקיץ אחד אולי. לפני שבוע איזו ידידה של האקס שלי עלתה על האוטובוס והיא דיברה בסלולרי והתיישבה לידי. היא אפילו לא שמה לב אליי כי היא הייתה עסוקה בדיבורים ואני התעלמתי ובהיתי בחלון ועצמתי עיניים. גם מחקתי אותה מהפייסבוק, פדיחה.

אני נזכרת בחברים מהעבודה הקודמת שלי, שהיו חלק נכבד מחיי בקיץ שעבר, והם כבר לא שם, למרות שאנחנו לומדים באותה אוניברסיטה. אני סוגרת דלתות מאחורי ונועלת אותן על בריח, במקום להשאיר אותן פתוחות.

ועוד אנשים, שפעם היינו מדברים ומנהלים שיחות ארוכות, וגם זה לא כבר לא קיים.

והאקס האחרון שלי, שלאחרונה חזרנו לקשר. וזה מאוד מבלבל ומוזר. זה כאילו לחזור לשיחות שהיינו עושים כשהיינו ביחד, רק בלי החלק של הפוצי מוצי. כי רוב הקשר שלנו התנהל בטלפון ודרך האינטרנט.

ואני יושבת מול החבר שלי, ואני פשוט בוהה בו ואני לא יודעת להסביר לו מה לא בסדר ולמה אני כל כך עצובה. ולמה אני שותקת ומרוחקת. ואני חברה כל כך גרועה לפעמים, שאני הייתי עוזבת את עצמי.

והנה עכשיו, במקום לצאת ולבלות אני יושבת מול המחשב ורואה כל מיני סדרות שהורדתי. ומסתכלת בתמונות של כל מיני בחורות יפות ומחייכות בפייסבוק, וכל כך רוצה להיות כמוהן, רזות ויפות ונראות כל כך טוב בצילומים של הרגע בלי פוטושופ ובלי עשרים טייקים. ואני רוצה לקלף את העור של עצמי ואני רוצה להיות מישהי אחרת.

אבל אני יושבת כאן, אחרי שאכלתי שוב חתיכות של גבינת פטה 16% שומן, ומה זה יעזור שאתמול התאפקתי רק לקצת פירה ואורז. מחר שוב לא יהיה לי אומץ לעלות על המשקל, כי אין לי כוח להתמודד עם זה.

אני מאוד עצובה ובכיתי כל היום.

ואני מרגישה ממש מטופשת וממש בריגרסיה לכתוב לכם למה.

אני פשוט מאוד לא אוהבת להסתכל על עצמי במראה עכשיו, ואני מקווה שזה יעבור לי ואחזור חזרה לאכילה נכונה ומסודרת והבגדים שלי ייראו פחות מכוערים עליי.

אני רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שהורדתי 4 ק"ג בן לילה.

עליתי היום על המשקל והוא הראה עלייה של חצי קילו.

ברור שעליתי חצי קילו. כי יום שישי שעבר אכלתי המבורגר ושתיתי בירה, ויום רביעי הייתי במסעדה ואכלתי ארוחת שחיתות.

ועדיין יש את השלט על המקרר שהכנתי אחרי שלמדנו בשיעור פסיכולוגיה על מוטיבציה. "השגת מטרות ארוכות טווח! 4 ק"ג פחות! דחיית סיפוקים!" וכל זה בצבעים זוהרים וכתב עגול וגדול.

מצד אחד אני יודעת שאני לא שמנה. אני יודעת שהגוף שלי נראה טוב. אבל מצד שני אני מסתכלת במראות בקניונים ומרגישה ענקית. אני לובשת מכנסיים ומרגישה פשוט שמנה. אני רק רואה את האגן הרחב והענקי שלי, ואני לא מעיזה להסתכל על הישבן, כי אני יודעת שהוא תפח. פתאום יש לי כאלו בצדדים, וזה ממש מעצבן אותי. אני כבר לא יודעת אם מה שאני רואה זה אמיתי, כי אין לי תפיסה אמיתית לגבי עצמי. אולי זו מודעות יתר.

יש מישהי שלומדת איתי, והיא ממש ענקית. והיא לובשת בגדים צמודים וחשופים, ויש לה בפייסבוק תמונות שלה בבגד ים, שכל אחד יכול לראות.

וכבר כמה פעמים, מצאנו את עצמנו מגחכות עליה.

אחת שאוכלת 500 קלוריות ליום וכשהיא עושה דיאטה אז זה מתחיל בצום של כמה ימים, אחת שיש לה אישיו על המשקל שלה (ושתיהן באמת באמת רזות ואני בטוחה למדיי ששתיהן מופרעות אכילה. הן גם חברות דיי טובות שלי בלימודים) ו, אני.

היא אוהבת את עצמה כפי שהיא, היא לא מתביישת בגוף שלה, היא לא לובשת מכנסונים וגופייה מעל הביקיני. ואנחנו אוכלות או לא אוכלות, ומתייסרות.

אנחנו לא אוהבות את הגוף שלנו.

אנחנו בוחנות כל גרם, כל קפל, מסתכלות במראה, תחת אור חזק ורואות רק את כל הפגמים.

יש לי יחס אמביוולנטי כלפיי עצמי, כלפי אוכל.

כי אני יודעת שלפני שבוע ביום שישי נהניתי ממש.

והשבוע, אני והאחיות שלי עשינו יום כיף בת"א וישבנו ביחד וממש בילינו זמן איכות כמו שהרבה זמן לא עשינו.

והבנזוג שלי מטורף עליי ועל איך שאני נראית ולא מפסיק להגיד לי כמה אני מדהימה וכמה אני יפה וכמה אני עושה לו את זה.

ואני יודעת שבסופו של דבר המשקל משתנה ואני ארד את כל מה שנוסף עליי.

ובקיץ אני אוכל שוב ללבוש מכנסונים וחצאיות מיני, בלי להתלבט בכלל.

אבל עכשיו, עכשיו אני מרגישה קצת פחות נוח עם עצמי.

אז בשעה טובה נסתיימה תקופת המבחנים. אם לומר את האמת, אני מאוד מאוד מאוד לא מרוצה.

אלו הם הציונים:

מבוא לסוציולוגיה

מבחן מועד א' : 76, מבחן מועד ב': 82.

בוחן אמצע: 65. זה היה בוחן זוועתי והרבה סטודנטים נכשלו וקיבלו ציונים מביכים ביותר.

סופי לקורס: 80.

מבוא לאנתרופולוגיה

מבחן: 70

עבודה: 82

סופי לקורס: 79

במבוא לסוציולוגיה ובמבוא לאנתרופולוגיה חלק מהציון זה בחנים ודו"חות התבוננות שצריך לעבור, ועברתי את כל מה שנדרש.

יסודות המחקר החברתי

מבחן: 78

עבודות: 7 מתוך 10, 93.

סופי לקורס: 82.

זה היה קורס שהייתי באולי 4 שיעורים מכל הסמסטר. וגם אז, הייתי שם רק בגופי. המרצה פשוט גרוע. הוא בנאדם טוב לב ונחמד, אבל הוא לא יודע להעביר שיעור. הוא מקריא את המצגת אחד לאחד בקול מונטוני ומדבר לעצמו ולא ברור. שיעור שלם הוא רק עושה חזרה על מה שנלמד בשבוע שעבר. זה ידוע במשך שנים שמשבוע לשבוע מספר הסטודנטים שמגיעים להרצאות שלו נמצא במגמת ירידה. אבל באתי לכל התרגולים, ועברתי כמעט את כל הבחנים – הייתי צריכה לעבור 7 אבל עברתי 6.

מבוא לשירותי אנוש

מבחן: 55 מתוך 78.

עבודות: 3 מתוך 4, 6.5 מתוך 7, 9.5 מתוך 11.

סופי לקורס: 74.

סוציולוגיה לשירותי אנוש

מבחן: 75

עבודות: 5 מתוך 5, 8.5 מתוך 15, 9.5 מתוך 10.

סופי לקורס: 75.5 אם עשיתי את החישוב כמו שצריך, אני לא יודעת אם מעגלים כלפי מעלה או מטה.

בחוג של סוציולוגיה אנתרופולוגיה הממוצע הוא 80, בחוג של שירותי אנוש הממוצע הוא 75.

וסה"כ לכל הסמסטר הממוצע עומד על 78.

אני לא רגילה לציונים של 70. אני רגילה לראות 90+. ונכון שאני לא במכינה יותר ואין בכלל אפשרות להשוות את הרמה ואת הציפיות ואת הדרישות ללימודים אקדמאיים. ונכון שזה רק הסמסטר הראשון בשנה הראשונה, ונכון שהיו מבחנים שהיו מאוד מבלבלים. ונכון שסה"כ מדובר בציונים שהם בסה"כ בסדר גמור. אבל בכל זאת אני מרגישה שאלו תירוצים שאני מתרצת לעצמי. אני פשוט מרגישה בינונית כרגע. כי השקעתי כל הסמסטר. כי את הקורס באנתרופולוגיה ממש אהבתי. כי קיבלתי כן ציונים טובים בעבודות.

אני מתחילה לחשוש שככה ייראו כל הציונים שלי... סמסטר הבא אשתדל להשקיע כמה שיותר בעבודות וכולי תקווה שאשפר את זה. אני לא רוצה להרגיש בינונית ומאוכזבת יותר.

נ.ב. כי ממש בא לי להשוויץ: קיבלתי אתמול מבויפרנד פרחים

נ.ב. (19.2.10) קיבלתי גם מכתב אהבה:)

הפוסט הזה לא היה מתוכנן להיכתב. לא עכשיו ולא אף פעם.

היו לי כל כך הרבה שרציתי לכתוב, אבל מאז קראתי את הפוסט של אווה, הבנתי שאני חייבת לכתוב את זה.

אווה כותבת על אונס. ועל חברה שלה, שעברה את הדבר הנוראי הזה.

אני תמיד ברחתי מהמילה הזאת, מהדבר הזה, רק שזה לא יקרה לי. שזה לא יהיה קשור אליי.

אבל לאחרונה, אני מתחילה להבין שגם אני חלק מהסטטיסטיקות. ולא זה רק הטרדה מינית, כמו שחוויתי שהייתי בערך בת 12, ואיזה איש מבוגר ודוחה צבט לי בישבן. וזה לא רק ההערות, המבטים, ההצעות המגונות שעברתי, כמו כל אישה שלישית.

זאת המילה הזאת, מילת ה"א'", שלא רציתי שתדבק בי בכלל.

זה לא קורה רק בסמטאות חשוכות.

זה לא קורה לך ע"י איזה גבר דוחה ומסריח ומסומם ושיכור ואני לא יודעת מה עוד.

זה לא בא דווקא באיומים ברצח, במכות.

אני חושבת שכתבתי כבר עליו. כאן. שברי משפטים, רסיסים. אף אחד לא יודע מה בדיוק היה שם.

לחלק מהאנשים סיפרתי. העדפתי לספר ש"הוא הכריח אותי לעשות איתו דברים". אם אני אציג את זה ככה, אז זה יהיה פחות נורא. פחות כואב. אני לא אכנס לסטטיסטיקה הזו.

זה לא היה באיומים.

הוא לא אמר שאם אני לא, אז הוא יהרוג אותי, ירביץ לי, יחתוך אותי.

זה היה בדרך מניפולטיבית.

אני אפילו לא יכולה להסביר מה בדיוק היה שם ובאיזה דרכים ערמומיות, מניפולטיביות, הוא גרם לי לעשות את מה שעשה.

אני לא חושבת שאני מסוגלת באמת לכתוב את זה, אני לא חושבת שאני יכולה לספר את הכל.

איך הוא ידע לקחת בחורה כמוני וללחוץ לה בדיוק על הנקודות הרגישות והחלשות.

אונס, זה לא רק באיומים.

זה גם במילים.

והוא, היו לו הרבה מילים.

הוא עשה לי שטיפת מוח, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה. "אם את אוהבת אותי אז את לא צריכה להגיד לי לא".

בצורה מתוחכמת, שאותה כמובן הוא עטף בכביכול אהבה, הוא רמס אותי. השפיל אותי. הפך אותי לסמרטוט ולשפחת מין שלו.

הוא השאיר בי רק קליפה ריקה.

אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לכתוב את הכל.

אני לא יכולה לכתוב על ההשפלה, הרמיסה.... איך הוא הפך אותי לחצי יצור, כי בנאדם לא הייתי.

איך שבסוף הייתי על כדורים פסיכיאטריים.

וזה נגמר.

על הסיוטים.

והעדפתי להדחיק. כי אני אלופה בהדחקות.

לפני בערך חצי שנה, דיברתי עם א'. הבחור שכל כך אהבתי, שזרקתי בשבילו את הכל.

וסיפרתי לו על זה. פחות או יותר. והוא אמר "את יודעת שיש לזה שם. אני אפילו לא רוצה להגיד את המילה הזו".

אבל אתם יודעים מה?

עם כמה שזה קשה לי, כן, אני עברתי את זה.

ואין יום שבו אני לא מרגישה אשמה ובושה וכעס, כעס על עצמי.

איך נפלתי ברשת הזו.

איך הסכמתי לדבר הזה.

איך הסכמתי שמישהו יפגע בי ככה, ייקח את כל שארית הכבוד העצמי שלי, יזרוק אותה על הרצפה ויירק עליה.

אין יום שבו אני לא מלקה את עצמי.

שאני מרגישה אשמה.

שאם אני אעיז ואספר את זה למישהו, רק יגידו לי שהייתי יכולה לקום וללכת, מבלי להבין שהוא הפך אותי בדרך המתוחכמת שלו למשהו שהוא יותר גרוע מזנות. או מעבדות.

שאם אני אגיד למישהו, יגידו לי שאני רק מקשקשת, כי אונס קורה רק בסמטאות חשוכות, רק ע"י גברים דוחים ומסריחים שמתנפלים עלייך בלי שתדעי מאיפה.

אני בוחרת לפרסם את זה.

אני לא מרוצה ממה שכתבתי. אני מרגישה שאני לא מעבירה את עצמי מספיק טוב.

כי אם הייתי כותבת כאן בגוף שלישי – "עליהן", הייתי חדה, היו לי מילים חותכות וכועסות.

אבל כשאני צריכה לכתוב את זה על עצמי, זה עדיין קשה לי.

אני בוחרת לפרסם את זה, למרות שהבלוג לא אנונימי במיוחד.

כי אני מצטרפת לקול של אווה, ושל החברה שלה – ל', ושל כל הנשים שנאנסו. גם בסמטה חשוכה, וגם בבית שלהן. גם כי איימו עליהן והרביצו להן, וגם כי מישהו היה מתוחכם ומניפולטיבי וידע איך לנצל.

אני בוחרת לפרסם את זה, כי אני יודעת שקוראות פה בנות צעירות. נערות, תמימות, מתוקות, שרוצות שמישהו יאהב אותן. זו לא אהבה. תלכו אחרי האינסטינקטים שלכם. תקשיבו לחברות, להורים. אני לא הקשבתי להורים שלי, שכל כך צדקו. אם מישהו גורם לכן להרגיש מושפלות, אם מישהו רומס את כבודכן, אם מישהו פוגע בכן, אל תשתקו. אף פעם. אני מתחננת בפניכן, מתחננת, תלמדו ממני. אל תישארו אף פעם בקשר שלא טוב לכן. מי שיאהב אתכן, יאהב אתכן גם אםלא תשכבו איתו או תרדו לו. הוא יישא אתכן על כפיים.

אני בוחרת לפרסם את זה,

בעיקר, כי אני יודעת, שאני לא צריכה להתבייש יותר.

זה רק הוא.

אף אחד יותר, אף פעם, אף פעם בחיים לא יגרום לי להרגיש ככה. לעולם. לעולם לא.

"בכל כוחך...

תצחקי, תשאגי, תפגעי תפצעי, תתלשי, תדפקי

שלא תשתקי לעולם יותר עוד.

תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי

 שלא תתביישי לעולם יותר עוד. "

אני, לא שותקת יותר, אף פעם.

אז ככה.

זה כבר תקופה ארוכה שאני לא מאופסת על עצמי. מאז שאני והחבר האחרון (של השלוש שנים) נפרדנו, אני לא ממש עצמי. או עצמי בגירסה מאוד לא טובה.

עצמי בגירסה של הרס עצמי. בקיץ ירדתי המון במשקל, ותוך חודשיים עליתי בכמעט שבע קילו. האכילה שלי נעה בין חוסר בה לבין בולמוסים. אני פוגעת פיזית בעצמי.

אני לא יודעת מה קורה איתי.

אני מרגישה שמצד אחד הכל צריך להיות נורא נורא בסדר, אבל בעצם שום דבר לא בסדר.

אני מרגישה שאני פשוט נופלת, שאני לא יודעת  לאיפה אני ממשיכה ומה אני עושה.

אני לא מוצאת את עצמי בלימודים.

אני הולכת ולומדת כי זה משהו שצריך. כמו שהולכים לבית ספר תיכון ולומדים את כל המקצועות לבגרות כי אין פשוט ברירה.

לא טוב לי.

אני בודדה. חצי מהזמן אני פשוט לבד.

אני לא בטוחה האם זה היה הצעד הנכון. אבל מצד שני, מה הייתי עושה?

אני פשוט פחדנית.

אני מרגישה צורך לרצות את כל הסביבה ורק את עצמי אני לא מרצה.

ברור שיש לי פנטזיות של מה הייתי רוצה לעשות ואיך. אבל הן לא יקרו. הן לא יקרו כי אני פחדנית, כי הסביבה שלי תצחק עליי. כי יגידו לי שאני מדברת שטויות.

מאז ומעולם, מאז שאני זוכרת את עצמי פעלתי לפי הצורה שנדמה לי שהסביבה תקבל. (אני יודעת שזה משפט סבוך, אבל תנסו להבין). תמיד חששתי לעשות דברים או להגיד דברים מפחד שיצחקו עליי, שיגידו לי שזה לא טוב או לא הגיוני או לא בסדר. מפחד שיקטינו אותי.

אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי. שאין איש בעולם שבאמת אכפת לו ממני. שהכל מורכב מאינטרסים.

אני מרגישה שאין לי חברי אמת.

אני מרגישה כל כך כל כך כל כך בודדה.

ואני לא יכולה לספר לאף אחד כלום, כי אני מפחדת שירחמו עליי. שיחשבו שאני מסכנה.

אני מסתכלת על האחיות שלי ומקנאה בהן נורא.

אני מקנאה שכולם אוהבים אותן ומתגאים בהן והן עושות מה שהן רוצות פחות או יותר.

ואותי?

אותי אף אחד לא אוהב.

עליי אף אחד לא שם.

אני נרקבת בשקט מתחת לפוך שלי.

אני סתם מישהי אפורה ולא מעניינת.

ככה זה, כל מי שמתקרב מתרחק. כולם חושבים שאני נוראית, משעממת, לא מעניינת.

אני מרגישה ששום דבר לא נכון. ששום דבר לא אמיתי.

שהכל מסביב מזוייף.

שאני רק מתאכזבת. עוד פעם ועוד פעם. שאני רק חוטפת סטירות מהעולם.

אני לא יודעת מי אני.

וכשאני חושבת שאני יודעת – אז אני לא אוהבת את עצמי, אני לא אוהבת שום דבר בעצמי ובחיים שלי.

ואני לא אלך לפסיכולוג.

יש לי מודעות גבוהה לעצמי, מודעת גבוהה יותר מדיי. אני יודעת שזה לא בסדר לחיות ככה. ואני יודעת ממה זה נובע. ואני יודעת שפסיכולוג יגיד לי שעליי למצוא דרך להתמודד, וכל מיני שיט שכאלו.

אני לא הטיפוס שיגיד משהו אי פעם לאיש זר ועוד אשלם לו 300 ₪ לשעה על השתיקות שלי.

קשה לי מאוד לכתוב את זה. ואני בוכה עכשיו. ואני יודעת שאני לא מצליחה להסביר את עצמי כמו שצריך, ויש אולי עוד דברים שלא כתבתי. קשה מאוד להסביר רגשות. אבל אני מבינה את עצמי, פחות או יותר.

אני מרגישה שהלכתי לאיבוד, ואני לא מוצאת את הדרך חזרה.

אני עוברת תקופת נוסטלגיה, תקופה של הרבה הרהורים.

השבוע הסתכלתי קצת בארכיון, בשנת 2005. הייתי בכיתה י"ב, ולמרות שהשתנה בי הרבה מאוד, עדיין יש תחושות חזקות שתיארתי, של בדידות, של חוסר שביעות רצון מחיי החברה שלי, של שיעמום ומיאוס, שאני עדיין מרגישה אותן.

אני לא מאמינה שכבר ארבע שנים, אני מסתובבת עם אותה הרגשה, שפשוט בא לי לקחת את הרגליים ולעבור למקום אחר. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה, שאני לא באמת חיה את החיים שהיו אמורים לי.

לפני כשלושה שבועות, דיברנו כמה מהחברים ללימודים על זה שיש לנו שלוש שנים לבלות ביחד.

ואני חשבתי לעצמי "אלוהים, שלוש שנים שאני תקועה כאן".

זה לא סוד, שאני לא אוהבת את המקום בו אני גרה. אני מרגישה כמו בפריפריה, לפעמים.

יש פה אווירה, שאני לא מסוגלת להסביר, שלא תמיד נעימה לי.

אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים, מהמקומות. כל כך הרבה זמן אני כותבת על הכמיהה שלי לשינוי, והשינוי הזה עדיין לא מגיע.

אני לא רוצה שהחיים שלי יילכו במסלול המוכר של צבא- לימודים- חתונה- משכנתא- עבודה.

לא, לא, לא.

זה יותר מדיי משעמם, בנאלי.

זו הבעיה שלי בעצם, שאני חייבת כל הזמן שיקרה משהו, אני חייבת דרמות מסביבי ועניין.

אני תוהה למה הלכתי ללמוד, ולמה בחרתי את מה שבחרתי. אולי זה כי שנה א', סמסטר א', וכל המבואות כולם אותו הדבר (ועוד למדתי חלק ניכר מהדברים במכינה), אבל כרגע אני לא בדיוק מתחברת.

אולי זה ככה זה, ורק בדמיון שלי מגיעים לאוניברסיטה ולומדים את מה שבאמת מעניין אותך.

אני לא באמת נהנית בלימודים. זה לא שאני סובלת, אבל זה לא בדיוק כיף.

אני דיי בודדה, האמת.

בחוג אחד כן יש לי חברים, פחות או יותר. התחברתי למישהי ממש חמודה.

אבל בחוג השני , לא במיוחד. זאת אומרת, אני מסתדרת עם אנשים, אבל ממש עצוב לי בהפסקות.

אז אני תמיד מתכננת מראש שיהיה לי מאמר לקרוא, או שאני הולכת לקפיטריה וקונה אוכל, רק כדי שיהיה לי משהו לעשות. וככה אני מבזבזת את הכסף שבקושי יש לי על שטויות, ומדי שבוע עולה על המשקל ומגלה שעליתי בעוד חצי קילו, ומרגישה כמו בהמה ובא לי למות.

אני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי קשה לי להתחיל ולנהל סמול טוקס, או אולי כי קשה לי להתחבר.

למרות שיש הרבה אנשים שאומרים לי שהם אוהבים אותי ושאני מיוחדת וכיף איתי.

או שפשוט קשה לי למצוא.

אני אוהבת אנשים מיוחדים, וה"קליק" הזה לא קורה תמיד.

אני חושבת שחלק מהעובדה שהתחלתי לימודים אקדמיים נעוצה בכך שרציתי פשוט לרצות.

לרצות את ההורים, את החברה. ומתוך מחשבות של "נו טוב, אין ברירה. כולם עושים את זה, חייבים לעשות את זה, אז אעשה את זה".

אני עובדת קשה בלרצות, לרצות, לרצות. אולי כי אני הבת הבכורה. אולי אין לזה סיבה ואין שום ניתוח פסיכולוגי וככה אני.

כל הזמן אני צריכה לדאוג שכולם מסביבי יהיו מרוצים ומאושרים, ואף אחד לא יכעס.

אני לא תמיד מרצה את עצמי. את הכעס אני שומרת עמוק בבטן, או מוציאה על עצמי.

לפעמים אני חולמת על עצמי אורזת מזוודה ונוסעת לגור בעיר אירופאית גדולה. אני יכולה ממש לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת, אני רואה את עצמי שם, כאילו באמת הייתי שם.

אולי תהייה לי השראה ואני אכתוב, כמו שתמיד חלמתי, מאז שאני זוכרת את עצמי. אכתוב קצת יותר מאשר על דיכאון ומוות והפרעות אכילה.

ותהייה אתה. אתה עדיין מעורפל. ותטוס עד אליי, ויירד גשם או שלג, וחורף אמיתי. ואני אהיה עטופה במעיל מפרווה סינטטית (כי זו אירופה, וקר), ותגיד לי שאתה לא יכול בלעדיי, שאתה אוהב אותי עד כדי שיגעון, אפילו עד גבול הפתטי.

ואני אוריד את המעיל. ואח"כ את כל הבגדים, ולא יהיה לי קר יותר, איתך, אף פעם.

ואני אחזור איתך, לכאן. ואאחסן את המעיל בארון.

ואהיה זאת שעשתה משהו, ולא את הבנאלי והמתבקש.

אני אגור בעיר אחרת, ואעשה דברים אחרים. אולי אפרסם את ספר הביכורים שלי, אולי אגלה שאני לא כותבת טוב כמו שתמיד חשבתי ואפנה לעשות משהו אחר. ויהיו לי חברים אחרים וחיים חדשים.

ואני אבוא מדי פעם לבקר את מי שהשארתי מאחור, ונעלה זיכרונות, ונהיה נוסטלגיים, ואני אשמח שזו רק נוסטלגיה.

אוף, אני חושבת שאף אחד לא באמת מכיר אותי כפי שאני באמת. אף אחד לא יודע מי אני.

גם אני עדיין לא.

אני מרגישה כל כך כועסת.

יש בתוכי זעם והוא חזק ועוצמתי ומאיים לשרוף אותי מבפנים.

הוא חונק אותי, מפריע לי לנשום ולחשוב. אני כבר יומיים מנסה לכתוב ולא מצליחה.

מה עושים עם כל הכעס הזה?

לפעמים, אני כל כך שונאת לגלות שהפחדים שלי מוצדקים.

הנה, עוד אחד ששבר לי את הלב.

אני תוהה מה לא בסדר, מה יש בי שזה קורה לי כל הזמן.

אני לא רוצה להיות עם אף אחד יותר, אף פעם.

אני חושבת שאחרי שנים, אני מפסיקה לצנזר.

לא מעניין אותי מי יקרא, לא מעניין אותי מה יגידו, לא מעניין אותי אילו תגובות אני אקבל כאן.

לא מעניין אותי שאמא שלי תקרא, שאחותי שוב תשחק אותה בלשית ותקרא מאחוריי הגב שלי, לא אכפת לי כבר.

לא אכפת לי מהתגובות האינפנטיליות של "את מעודדת אנורקסיה! יא חולה!" כאילו המגיבים ללא שם הם פסיכולוגים/פסיכיאטריים, או חושבים שהם מכירים אותי. לא, ברובם הם פשוט ילדים מתבגרים שטחיים וטיפשים, שבטוחים שהם יודעים כל כך הרבה.

לא אכפת לי מאף אחד יותר.

אז הנה, תמונת מצב של החיים שלי, תמונה אמיתית, כמו שכתבתי פעם, ואולי אפילו יותר ממה שכתבתי פעם.

אז כמו שהבנתם, המשקל שלי צונח.

ולא אכפת לי. זה לא שאני מרעיבה את עצמי, אני אוכלת, אבל פחות, כי פשוט לא מתחשק לי ולא בא לי.

ואני שונאת, שונאת להסתכל במראה. בא לי להקיא מעצמי.

היה לי חבר.

אני תוהה מה יש בי, מה יש בי לכל הרוחות, שאני מושכת רק אנשים דפוקים.

למה, כשסוף סוף התחלתי להרגיש משהו, למה שהיה נדמה לי שהכל טוב, שהכל בסדר, שזה יילך לכיוון חיובי, אחרי שהאמנתי לו שהוא באמת מרגיש כלפיי משהו, שהוא באמת רוצה אותי.

למה, עכשיו הוא לא בטוח, ולא יודע.

למה אני נופלת על כאלו, אבל כל הזמן.

אז אנחנו ב"הפסקה", אבל ברור לי שזה נגמר, כי אם הוא באמת היה רוצה, הוא היה טורח לדבר איתי מיום שבת.

אני חושבת על הגברים שהייתי איתם. כל הזמן היו נפילות. או שהם היו אדיוטים, או שהם היו פסיכופטים, או שלפתע פתאום הם לא היו סגורים על עצמם.

למה לעזאזל אני לא יכולה למצוא בחור חמוד, אחד שיאהב אותי באמת, שנהיה באמת בני זוג על כל המשתמע מכך.

בעצם, היה אחד.

אבל הוא גר שעתיים נסיעה ממני, ואני טרחתי להרוס את זה.

אולי אני פשוט צריכה לא להרגיש שום דבר. להיות קרה, אטומה, חסרת כל רגש. אולי זה מה שבאמת צריך להיות.

לא להרגיש שום דבר, לא לסמוך על אף אחד, לא לבטוח באף אחד.

לא התקבלתי למה שרציתי.

אני אומנם החלטתי ללכת ללמוד משהו אחר, אבל זה עדיין מאכזב אותי.

כי אם הייתי משקיעה יותר בלימודים ובפסיכומטרי, אולי הייתי כן מצליחה להתקבל.

אבל לא, זרקתי זין.

אני שונאת את העבודה שלי.

אני מרגישה שאני לא טובה במה שאני עושה, שאני לא ברמה של כולם. למרות שקיבלתי קידומון, למרות שהצלחתי לשפר את היעדים שלי, אני עדיין דואגת שבכל רגע יפטרו אותי.

אני שונאת את החיים שלי.

הם פשוט שממה אחת גדולה.

אני עובדת אחה"צ ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הזמן אני פשוט יושבת ובוהה בפייסבוק.

אין לי חברים.

אני בת 22, וחיי החברה שלי הם כמו של אנשים בני 42.

אנחנו בקושי יוצאים, וגם שיוצאים אנחנו תמיד הולכים לאותו המקום ומדברים על אותם השטויות, ובעיקר סובלים זה מחברתו של זה.

אולי בזמן האחרון יצאתי יותר, אבל זה כי היה לי חבר, ועכשיו כשאין אותו אז אני אמשיך לשבת בבית רוב הזמן ולתהות מה לא בסדר איתי.

עוד חודש בדיוק אני אחגוג יום הולדת 22. זה יוצא ביום שבת. ויש לי הרגשה איומה, שבלילה שבין שישי לשבת, כשהשעון יראה על השעה 00:00 והיום הולדת שלי תתחיל, אני אשב מול הטלוויזיה אחרי עוד פרק של "סקס והעיר" ואבכה לבד.

אני כותבת את המילים האלו, ומרגישה דפוקה.

אני מרגישה שאני רוצה למחוק אותן, כי אני קוראת וכל מה שכתבתי נשמע לי ריקני, שטחי, מטופש.

אני שונאת, שונאת לפרסם את הפוסט הזה.

אני שונאת לכתוב את זה.

אני שונאת שגם כשאני כותבת, הכל יוצא לי לא כמו שהתכוונתי.

יוצא כמו מילים של ילדה אנאלפבתית.

אבל החלטתי שאני כותבת את האמת לשם שינוי.

ואלו החיים שלי.

עכשיו אתם מבינים למה אני מרגישה כל כך כישלון?

אני מרגישה שאני כל כך שונאת להיות אני. אבל כל כך.

אני כולי פקעת של עצבים, של דמעות, של תסכול, של אכזבות, של בדידות, של אומללות.

 אין לי כוח לאף אחד, ולשום דבר.

בא לי לצרוח.

לצרוח כל כך חזק ולשבור את כל מה שיהיה בדרכי.

בא לי לקחת סכין מטבח ענקית ולחתוך את עצמי לאלפי חתיכות.

אני רוצה להפסיק להיות.

הרבה זמן שלא ראיתי את המספר הזה על הצג.

אני לא יכולה לרשום שום דבר, כי אני מרגישה שהכל ריק, מלא בואקום, מלא בשום דבר.

אני מרגישה ששוב הכל הרוס.

קשה לי לכתוב, כי אני לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות.

זו מעיין תקופה כזו, ששום דבר לא ברור, שמצבי הרוח שלי נעים מ"היי" מטורף ל"דאון" מטורף עוד יותר.

לאקס שלי יש חברה חדשה. (והיא ממש, אבל ממש מכוערת. וגם שמנה. ואני לא היחידה שאומרת את זה! אבל עדיף ככה. אם היא הייתה כוסית ויפה הייתי יותר עצבנית).

ונכון שזו אני שנפרדתי ממנו, ונכון שנדמה שוויתרתי עליו מזמן, זה באיזשהו מקום צובט בלב.

אחרי שלוש שנים של ביחד, היינו עייפים מדיי, מותשים מכדי לשמור על האהבה שהייתה בינינו, ולאט לאט נתנו לה לברוח.

נתנו לה לגווע בתוך היום יום. ואולי רציתי רק לנער אותו קצת, כי אם הוא היה אומר לי אז, שהוא נלחם עליי, שהוא לא נותן לי ללכת, הייתי נשארת.הייתי נשארת ולא הולכת אף פעם. אולי רק רציתי שהוא יגיד לי את זה. אבל הוא לא אמר.

ואני לקחתי את כל הדברים שלי, ותוך כדי בכי מטורף דחסתי אותם לתיק, ונסעתי.

נסעתי והיה מישהו אחר שריסק אותי.

אני יודעת שאז, זו הייתה ההחלטה הנכונה לגביי. לפחות אז הייתי שלמה עם מה שבחרתי.

פשוט התאהבתי במישהו אחר.

זו הייתה התאהבות מטורפת, באמת. ויכול להיות שהיא קרתה כדי שאני אשים לב שמשהו לא בסדר... שאני אתעורר ואחשוב איך הקשר שלנו גווע ולגרום לו לשים לב.

ולרגעים אני מצטערת שזה קרה, ולרגעים לא.

כי אולי הוא פקח לי את העיניים.

אולי זה קרה לטובה.

אולי הפרידה הזו שבאה בעקבות זה תשנה משהו.

אני יודעת שהיא שינתה אצלי כמה דברים.

פתאום למדתי להעריך את המובן מאליו, להעניק תשומת לב לדברים החשובים.

וגם אם זו טעות מוחלטת- אני יודעת שעליי לשלם על הטעות שלי. אני כבר ילדה גדולה.

וכשאני רואה אותו אונליין בפייסבוק, אני עדיין מסתכלת לכמה רגעים על השם שלו, ועוברת בי צמרמורת.

מעבר לזה שהוא דיי חתיך, היה לו מעיין צ'ארם... סוג האנשים האלו שפשוט מושכים את תשומת הלב שלך, שאפשר לדבר איתם על כל דבר.

רק חבל שהוא יצא כזה אידיוט, והתייחס לכל מה שלא חשוב, כשאני כתבתי לו את כל המילים היפות שבעולם, והייתי מוכנה לשכב בשבילו על הכביש.

חבל שהוא לא יכל לאהוב אותי קצת בחזרה.

אני קצת מתגעגעת אליו, האמת.

לא בקטע של הקשר הזוגי, אלא סתם פשוט לדבר איתו.

(מעניין אם הוא קורא את זה. לא אכפת לי, על אף שהוא יקבל טפיחה על האגו, יש גבול לכמות השקרים שאני יכולה לשקר לעצמי. מעניין אם האקס שלי קורא פה, אם כן- אל תשנא אותי).

אני בנתיים יוצאת עם מישהו.

והוא באמת בחור חמוד, וכיף לי איתו.

אבל אני לא מצליחה להרגיש. זאת אומרת, אני כן מרגישה.

אבל אני לא מרגישה מאוהבת ומסוחררת, כמו שתמיד קורה לי.

אולי הלב שלי אטום כבר, אולי הוא מצולק.

ואולי באיזה מקום, מקום קטן, אני מקווה שעוד שנתיים נחזור.

שלא יהיה מרחק, ולא יהיו לימודים מטורפים, והכל יהיה קל.

אני קצת מייחלת לזה.

אני מאמינה בגורל.

אני מנסה לכתוב פה את האמת, האמת שלי.

אפילו שהיא לא ברורה לי. ונדמה שאני לא מצליחה להעביר את עצמי ואת מה שאני חושבת כמו שצריך, כי מה שכתוב פה אלו רסיסי מחשבות ורגשות.

אני מרגישה צורך בשינוי.

בתור התחלה שיניתי פה את העיצוב.

אני רואה איך כולם ממשיכים בחייהם, מתקדמים הלאה, ואני מרגישה תקועה. כל כך תקועה.

אולי כואב לי, שהוא המשיך הלאה, ויש את החיים שלו ויש את החיים שלי והם לא מתחברים יותר.

יש בי תחושת מועקה, שלא עוזבת אותי.

מציפים אותי כל כך הרבה דברים עכשיו, וזה חונק אותי עד שאני לא מסוגלת לנשום.

אני שומעת את Believe של k's choice.

לפני שבוע, נסענו לבקר חבר שאבא שלו נפטר מדום לב, כמה ימים לפני היום הולדת שלו. היינו אמורים לצאת ולחגוג לו את היומולדת, במקום נסענו לניחום אבלים.

ובדרך חזרה Cocoon Crash  התנגן באוטו, ונזכרתי איך בכיתה י"א שמעתי אותם המון, ספציפית את הדיסק הזה.

ופתאום שאני שומעת את השיר, ומצליחה להתחבר לכל מילה.

יש בי תחושה של חוסר מנוחה.

אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר, מחכה כל פעם לרגע הבא שיגיע.

זה קצת לא עוזר, בתקופה זו של מבחנים.

גם מצאתי עבודה, במשרד עו"ד.

העבודה סבירה, החברה גם, אבל אני באה נטו בשביל הכסף.

ביטלו לי את הכרטיס אשראי וכרגע אני לא יכולה לעשות אחד חדש.

בהחלט מצב לא נעים, ואני מרגישה רע שאני צריכה לבקש מההורים שלי כסף.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה/צריכה: עדשות מגע חדשות, ג'ינס שחורים, נעליים, תיק חדש, הופעה של מדונה... (בעצם אין מי שיבוא איתי).

אני חושבת שאני בעיקר מנסה להגדיר את מה שאני מרגישה ומה שאני רוצה, ואני לא מצליחה.

מצד אחד אני מתגעגעת אליו. אני עדיין עוקבת אחריו בפייסבוק. הוא כתב למישהי "חמודה", וזה עדיין צובט.

אני מתחרטת על הפרידה הזו, אבל לעיתים אני חושבת אולי זה בסופו של דבר היה הדבר הנכון לעשותו.

אולי אני צריכה להפסיק להיאחז בכל הכוח בציפורניים שבורות.

יש את ההוא. שזה נגמר. עכשיו אנחנו מתעלמים אחד מהשנייה. ביום חמישי ראיתי אותו לראשונה מזה שבועיים, פשוט הסתכלנו אחד על השנייה ולא ידעתי מה להרגיש.

אולי זה לא היה אמיתי.

אני פשוט מרגישה פספוס. קצת.

מדהים איך גברים מצליחים להוציא אותי מדעתי ושלוותי.

אני חושבת שברך מגיל 15, כמעט תמיד היה לי מישהו.

אני בנאדם שלא יכול להיות לבד.

ואני לבד.

ולא רק מבחינת בן הזוג. אולי אם היו לי חברים באמת, אז לא הייתי מרגישה ככה.

ואני הולכת להתוודות פה, ולכתוב את אחד הדברים האמיתיים והנכונים עליי.

אני בודדה. וזה לא מטאפורה.

אני מרגישה אין לי עם מי לדבר איתו.

אתמול לראשונה מזה הרבה זמן יצאתי ביום שישי בערב, ולא ישבתי מול שידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה".

רוב הזמן אני פשוט לבד בבית, כמו כלב מסכן.

אני בגיל 22, ואני מרגישה כמו מישהי זקנה, שמתו לה כולם, והיא מחכה למוות שלה.

אין לי למי לספר מה עובר עליי, מה קורה איתי, מה עשיתי היום.

זה לא שתבינו לא נכון, כן יש לי חברים, פחות או יותר.

וזה הדבר הכי רע והכי מגעיל והכי דוחה, אבל נמאס לי לשקר לעצמי ולכתוב פה שקרים על גבי שקרים.

זה לא כמו שהייתי רוצה.

אני מרגישה שאין בזה דבר אמיתי.

שמכוח האינרציה אנחנו נפגשים מדיי פעם, כדי שיהיה לנו איך להעביר את הזמן.

יכול להיות שאני חיה באיזשהי פנטזיה של איך החיים שלנו אמורים להיראות, אבל ממה שאני יודעת, רוב האנשים לא רק עובדים ולומדים כל היום. יש להם מעבר. ולי כמעט אין מעבר.

ואם כבר אנחנו בוידויים, וזין על מי שיקרא את זה, אני עולה על המשקל ועל הצג 44.7. וכן, אני לא אוכלת. לא כמו שצריך. אבל למי אכפת? אולי מרוב האדישות, הכלום, כבר אין לי כוח לכלום הזה ובא לי להיעלם.

ביום חמישי מרחתי את הציפורניים בלק סגול כהה ושמתי ליפסטיק תואם, והלכתי על עקבים לתחנת רכבת ונסעתי לת"א.

וזה היה אחד הלילות ההזויים מחד, אבל היותר כיפיים מאידך.

ואני אשמור לעצמי את זכות השתיקה.

שתיתי יין, ובירה והמון וודקה, והתפלאתי איך אחרי כל כך הרבה אלכוהול על כל כך מעט משקל ואוכל בקיבה, לא היה לי הנג-אובר. כנראה שהגנים הרוסיים מתחילים לעבוד.

ובבוקר ירדתי מהרכבת, ועמדתי מסריחה מסיגריות, אלכוהול וסקס, ורצתי מהר למונית שירות על העקבים שחתכו לי את הרגליים והרמתי את המכנסיים שלא ייפלו, וחשבתי שאני נראית כמו הגירסה הג'אנקית של עצמי.

והגעתי הביתה ועשיתי מקלחת, ועל אף שהייתי 24 שעות ללא שינה הלכתי לים כהרגלי בשבועיים האחרונים, ושכבתי בשמש והרגשתי איך השמש שורפת לי את הגב, וניסיתי לחשוב על מה שעובר עליי.

אני צריכה עוד ערבים כאלו.

אולי אני מכורה מדיי לריגושים, אבל מתי אם לא עכשיו.

בא לי שמישהו יסחוף אותי, שיגרום לי להתרגש.

בא לי לארוז את כל הדברים במזוודה, ופשוט לנסוע למקום אחר. להתחיל מחדש, לצבור חוויות, שיהיה לי משהו מעניין לכתוב, ולא רק את הדיכאון שלי.

משהו חייב לקרות לי. משהו צריך לטלטל אותי. אבל משהו טוב.

נמאס לי לחכות.

אני קמה בבוקר עם דמעות בעיניים, ועם תחושה שאין בשביל מה.

אני מרגישה מועקה, מועקה כמו חור שחור שבולעת אותי ואני לא יכולה להילחץ ממנה.

זה כמו סיכות קטנות ומחודדות שננעצות בי שוב ושוב, ומשאירות עליי סימנים.

אני שונאת להרגיש ככה, ובעיקר שונאת להרגיש חרטה.

אני מסתכלת לאחור ולא מאמינה שמה שקרה באמת קרה.

איך אני יכולה להמשיך הלאה כשאני מתגעגעת אליך כל כך?

הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.

הלוואי ולא הייתי כזו ילדה מטומטמת.

הלוואי ותוכל לסלוח לי.

אני מצטערת.

אני אוהבת אותך.

אם הייתי צריכה לכתוב את זה כסצינה מסרט, זה היה הולך ככה:

בחורה, ורצוי שתהייה יפה עד לכאב (כי ככה הייתי רוצה שיגלמו אותי), בסגנון "הירואין שיק"- העור החיוור, הרזון המבהיל, השחור שנמרח סביב העיניים, והלק השחור המתקלף.

אותה בחורה, בגופייה ותחתונים שחורים תואמים עשויי תחרה, שוכבת באמצע מיטה ענקית, מצעי משי לבנים, ברקע נוף של עיר יפהפייה עוצרת נשימה, בוכה, ועל אף ששיערה פרוע הוא נראה עשוי למשעי.

לפתע היא קמה, מסתכלת במראה, ושוברת אותה לרסיסים, היד שלה מדממת.

קאט.

אבל אני לא יכולה לתאר את זה כסצינה מסרט. לא משנה בכמה מילים יפות, או בכמה מטאפורות טובות, אבל בכמה תיאורים מרהיבים אשתמש, החיים שלי לא נראים כך.

במציאות, הלבד, הבדידות, האומללות, והכעס נראים פחות פוטוגניים, פחות כמו סצינה מסרט, ויותר כמו המציאות האפורה, המגעילה.

כי במציאות, הלבד שלי פחות יפה.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הבוקסר הישנים שלך, שגנבתי לך מזמן, וגופייה עוד מימי הצבא.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הלפטופ על הברכיים, מנסה לכתוב, בעיקר לך וקצת לעצמי.

בלבד שלי, כל שנייה אני מפסיקה את הכתיבה, ובודקת שוב את תיבת המיילים הריקה, ומסתכלת שוב על הצג של הסלולרי, אבל אף שיחה ואף הודעה אינה נכנסת.

וכדי להעביר את הזמן בלילות, אני שומעת בפעם המי יודע כמה את Hurt"" בביצוע של ג'וני קאש, ומסתכלת בהודעות SMS ישנות, כאילו שמילים יפות וחמות ואוהבות מהעבר, יפיחו בי שוב את אותה התחושה.

כי ככה זה, כנראה, שמתבגרים.

מסביב ערימת דפי פוליו מלאים בלימודים, ועוד כמה שעות יש עוד משמרת. ואת מבינה שאת לא יכולה להרוס ולשבור ולקלקל, כי אין אף אחד שיסדר אחרייך.

אפילו הדיכאון, לא חזק, לא משמעותי, לא טוטאלי כמו פעם.

איך שטרקת דלתות, ושברת קירות, וצרחת על כל מי שנקרה בדרכך.

אפילו ההרס העצמי אחר.

כי החתכים האדומים מוסתרים מתחת למכנסיים. ושאת גוררת את ה-40 ומשהו קילו שלך למקלחת, ואת מסתכלת על עצמות האגן והבריח שבולטות עד לכאב, ואת רואה את המספרים על הצג, מספרים שכבר מזמן לא ראית, וזה לא עושה לך שום דבר יותר. אין תחושת שמחה, אין תחושת חוזק, רק אדישות מוחלטת.

ואת תוהה, תוהה מה הטעם.

מה הטעם בלקום, מה הטעם בלישון, מה הטעם בלהתיז על עצמך בושם שעולה כמו חצי משכורת, מה הטעם בלקחת גלולה. מה הטעם בלזכור דברים, מה הטעם בלקנות בגדים חדשים, מה הטעם בלשמוח- כשאתה לא תהייה שם, לשמוע, לראות, להריח. כשאתה פשוט לא, בכל המובנים.

והכי גרוע כשאת גם לא מוצאת טעם להיעלם, ולא את הטעם למות.

זו פשוט שכבה כזו, כמו שמיכת פיקה דקה, שעוטפת אותך.

שכבה שעשויה בליל של רגשות, שאת אפילו לא מסוגלת להגדיר, גם לא עצמך. אפילו לא במחשבות.

ואם נחזור לסצינה מהסרט, ההרגשה היא שבא לקחת מראה ולנתץ אותה, כי אני לא רוצה לראות את עצמי. כי הייתי רוצה שהכל יהיה שונה, שיהיו לי חיים אחרים.

ואת מאמינה שמשהו יקרה, אבל האמונה נחלשת.

ואת תשמעי שוב את "מציאות נפרדת", כמו אז, ואת תדעי שזה לא כמו שזה איך שהיה פעם, שהיה עוד ממה להתרגש. ולמרות שאת כולה בת 22, את מרגישה תחושת פספוס.

ותמשיכי כאילו הכל כרגיל, ותחיי את החיים שלך, ואף אחד לא יראה איך את שבורה מבפנים.

ויום אחד תכתבי על זה, תכניסי את החיים שלך ל-300 עמודים ותעטפי אותם בכריכה קשה, ותחתמי עליהם.

ואולי אז, אולי אז, תרגישי שיש משהו אמיתי ושיש לו טעם.

"נמאס לי לדבר לעצמי, נמאס לי מאנשים, נמאס לי לבכות בחושך, נמאס לי מהכל. כבר לא אכפת לי יותר."

זה הסטטוס ליין שלי בפייסבוק, והוא בערך ממצה את הכל, כל מה שבראשי, כל מה שאני מרגישה, כל מה שהחיים שלי נראים כרגע.

וניסיתי לכתוב את הפוסט הזה אולי ארבע פעמים, אבל כל מה שאני כותבת נראה לי מיותר, ולא נכון, וריקני.

אני לא מוצאת טעם בכמעט שום דבר.

אני פשוט כישלון.

אני פשוט עדיין ילדה מפגרת שרצה במעגלים של טמטום והרס עצמי.

בא לי לתקוע כדור בראש.

(אני לא מפסיקה לשמוע את השיר הזה, ואני מרגישה איך כל מילה צורבת אותי, חודרת לתוכי, וגורמת לי לבכות)

I hurt myself today
to see if i still feel.
I focus on the pain,
the only thing thats real.
 
The needle tears a hole;
the old familiar sting,
try to kill it all away,
but I remember everything.
 
what have I become,
my sweetest friend?
Everyone i know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt,
I will let you down,
I will make you hurt.
 
I wear this crown of thorns
upon my liars chair:
full of broken thoughts,
I cannot repair.
 
Beneath the stains of time,
the feelings dissapear.
You are someone else,
I am still right here.
 
What have I become,
my sweetest friend?
Everyone I know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt.
I will let you down,
I will make you hurt.
 
If I could start again,
a million miles away,
I will keep myself,
I would find a way.
 

לא בא לי לכתוב, כי אין לי שום דבר שמח בחיים שלי.

אולי טוב לי לחיות בהדחקות, בהכחשות, כי אם אני לא אכתוב זה לא יהיה אמיתי.

שום דבר לא ברור לי כרגע, בטח ובטח שלא הרגשות שלי.

אני מרגישה אבודה, לגמרי.

אני מרגישה את הדמעות עומדות לי בעיניים, תמידית, ורק מחכות להתפרץ.

אני מרגישה בודדה, כל כך בודדה, ואומללה.

הרגשות שלי נעים בין אכזבה לכעס, ולתסכול ולייאוש.

והלחץ של המבחנים והפסיכומטרי ומה יהיה איתי שנה הבאה ואם אתקבל, והלחץ הזה של אין לי כסף ולקחו את הכרטיס אשראי בטח שלא תורמים.

אני מרגישה ריקנות. כל כך ריקה מבפנים.

אני מרגישה את הלב שלי קרוע לאלפי חתיכות קטנות,

אני מרגישה את הכל מתפרק לי, נשבר, מתנפץ....

אני מקווה שבסוף משהו ישתנה, משהו יסתדר, שמשהו יקרה לי, יתהפך לטובה, אבל כרגע אני פשוט מיואשת כל כך, והנה, שוב הדמעות זולגות.

"אינני בוכה אף פעם, גיבור אני, לא בכיין, אך למה זה אמא,

למה, בוכות הדמעות בעצמן."

אני באמת שלא יודעת מה לעשות עם עצמי.

הכל, הכל, הכל.... רע? מדכא? ריקני? אני אפילו לא מצליחה למצוא את המילים, אני מרגישה שאני נחנקת.

אולי כדאי שאכנס למיטה ואבכה, אבכה, אבכה, אבכה את כל הדמעות שיש לי בגוף,עד שלא תישאר לי טיפה, עד שלא אוכל לשים עדשות מגע מרוב שלא יהיו לי דמעות, עד שאירדם, עד שיעבור, עד שאפסיק לרצות לחתוך את עצמי ואת כל העולם.(ולא, אני לא חותכת, תודה ששאלתם).

ואקום בבוקר, ואחשוב מה עכשיו.

אני רוצה להיות במקום אחר, אני רוצה להיות מישהי אחרת, רק לא עצמי, רק לא כאן.

אני צריכה חיבוק.

יותר מדיי רגשות.. כעס, אכזבה, תסכול, עצב, לחץ, חוסר אונים. יותר מדיי בתוך בנאדם אחד קטן כמוני.

אני מרגישה שהכל מתפרק מסביבי.

נשבר לאלפי זכוכיות קטנות, שפוצעות אותי וגורמות לי לדמם.

כנראה שאתה ממש חשוב, אם אני כותבת פוסט כאן, במקום הכי אישי, אבל גם הכי נגיש לעיניים חטטניות.

אני לא יודעת אם תקרא את זה, או מי יקרא את זה (וזה לא מעניין אותי האמת), אבל נמאס לי, נמאס לי לכתוב לעצמי. אני חושבת שעוד שנייה אני אשתגע. מילאתי כל כך הרבה דפי פוליו, רק עליך. כותבת, ומוחקת, וקורעת.

אני לא מפסיקה לחשוב עליך. אני לא יכולה ללמוד, לא יכולה לישון, לא יכולה להתרכז בשום דבר.

אני כותבת בוחן, וכל מה שבא לי לכתוב זה את השם שלך.

אתה גורם לי פרפרים בבטן, ודפיקות לב, וצמרמורות.

נמאס לי לחלום עליך. לחלום עליך מחבק אותי, מנשק אותי, קורע ממני את הבגדים. אני רוצה שזה יהיה אמיתי, לא בחלומות.

ואני רוצה להיות איתך, רק איתך.

רק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך.

ואני אכתוב את זה עוד, אני אמלא שורות בזה. אני אמלא את כל המחברות ואת כל הדפים שיש לי בבית, רק בך. ואני אכתוב על כל הקירות, ועל כל הדלתות, ושייגמר לי המקום אני אכתוב על הידיים, והרגליים ועל כל הגוף שלי.

וכבר לא אכפת לי, אם תקרא. מצידי שכל העולם יידע את זה.

ואני יודעת שכבר אמרתי, אבל אני אמשיך להגיד את זה, שוב ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד שתבין.

שתבין שזו המשמעות, וזה מה שאמיתי, זה מה שבאמת, ולא מילים מטופשות שנזרקות לחלל האוויר סתם כך, בלי גב מאחוריהן. פשוט, לפעמים כל כך קשה לי לבטא את עצמי, לפעמים מתבלבלות לי המילים, והן יוצאות עקום.

אני רוצה להאמין שיש בינינו משהו, ושהוא הרבה יותר חזק. היה, נכון? אני לא דמיינתי את זה. זה לא יכול להשתבש כל כך מהר, פשוט לא. ואולי יש אנשים שיגידו לי לוותר, אבל אני לא רוצה. עדיין לא.

אני לא מסוגלת ללכת נגד הרגשות שלי, נגד הרצונות שלי.

אני רוצה להגיד לך, ואם יכולתי להגיד לך, אני לא, רק פה אני יכולה, כי פה אני כותבת את החיים שלי, אז הייתי אומרת לך להפסיק לחשוב, ולהתחיל להרגיש.

אם יש בינינו את הדבר הזה, המשהו החמקמק הזה... שאני לא יכולה להגדיר.

גם לפני זה, שעוד היינו בגדר ידידים, היית מאותם אנשים נדירים שיכולתי להתחבר אליהם. ואולי אתה לא יודע, אבל אני אחת שקשה לה עם אנשים חדשים ועם אנשים בכלל, לא מתחברת בקלות, ואולי יש המוני אנשים שאני אומרת להם שלום במסדרונות, ומנהלת איתם שיחות בטלות, אבל אין שום עומק מאחורי זה.

ואיתך כן.

ואם אתה מרגיש ככה, כמוני, אז פשוט... תהייה איתי.

(ויש לי תחושה שגם אתה מרגיש ככה).

אני משתגעת, אני לא רוצה להגיד לך שלום קר. אני רוצה לראות אותך, ככה סתם בהפתעה באמצע היום, ולחייך אליך, ולתת לך נשיקה. ושאני אוכל להגיד לך כל הזמן כמה שאני מתגעגעת, ולהיות איתך בכל רגע שאפשר, ולשלוח לך באמצע השיעור הודעות זימה.

אני רוצה שהכל יסתדר בינינו, אם מאמינים במשהו מספיק חזק- הוא מתגשם, נכון?

אני בוחרת כן לפרסם את זה, בעיקר כי אני חייבת להוציא את זה מעצמי.

ויש לי חששות, כי אני בכל זאת, לא יודעת מי באמת קורא פה, ואם יש פה אנשים שלא צריכים

וכי אני לא יודעת אם תקרא את זה, ואיך תהייה התגובה שלך, ואם תכעס שאני ככה כותבת. ואולי אני כן רוצה שתקרא, ושזה ישנה לך משהו, שזה ידגיש לך את העיקר, והעיקר זה מה שאני מרגישה כלפיך.

אני מחליטה ללכת לפי הלב שלי, אני מקווה שגם אתה.

כנראה שאני משקרת לעצמי. כנראה שלא סתם הכינוי שלי הוא פייק ריאליטי, כי אני בונה לעצמי מציאות מזויפת.

שוב, וכן, שוב, אני חוזרת לאותם דפוסים והרגלים ישנים ודפוקים מפעם.

יכול להיות שכל מה שאני אומרת לעצמי- שאני חזקה, שעברתי את הכל, שאני יותר טובה מזה- זה שקר אחד גדול. איך יכול להיות שאני חזקה, ואז ליפול, אבל חזק? ונכון, לכל אחד מותר קצת ליפול, אבל יש נפילה ויש נפילה, והנפילה של אתמול הייתה ממש לא לעניין.

עוד פחות מחצי שנה אני אהיה בת 22.

אני סטודנטית במכינה, ואני דיי מוצלחת.

באוקטובר הקרוב אני אמורה להתחיל את לימודיי האקדמיים (אפילו שזה לא נראה ככה, עם הלמידה האפסית שלי לפסיכומטרי אין סיכוי שאני אצליח להוציא ציון גבוה ממה שהיה קודם, וסיכויי הקבלה שלי הולכים ומתרחקים).

אני עשיתי צבא, ובאמת, זה לא היה קל.

היה לי קשר זוגי של שלוש שנים, ולשם שינוי הוא היה בריא כי אף אחד לא אמלל אותי וגרם לי לסבול ולרצות למות.

עבדתי בתמיכה טכנית, שזו הייתה העבודה הכי נוראית שיש. אולי לא הכי נוראית, אבל אחת הנוראיות.

כל הדברים האלו אמורים לבגר אותי. כן, גם זה שנפרדתי מהחבר, זה מראה על בגרות, כי הדר של לפני כמה שנים לא הייתה מסוגלת לעשות את זה. (אפילו הילה אמרה את זה).

אני חושבת שהשתניתי בהרבה דברים, לטובה.

אבל הנה, אני מתנהגת כמו מתבגרת טיפשה במיוחד. הנה, מספיק כמה רגעים שבהן למרות כל מה שכתבתי למעלה, למרות הכל, אני עושה בדיוק את ההפך.

אני מרגישה כמו ילדה טיפשה עכשיו.

לא משנה כמה פסיכולוגים, פסיכיאטריים, יועצים... לא יודעת מה עוד, אני עדיין לא יודעת להתמודד.

מה, פשוט לקבל את זה, שזו אני? שקצת קשה, שקצת לא נעים.... אני לא יודעת להתמודד עם כלום.

אני לא יודעת מה עובר עליי.

כל השבוע האחרון לא מתחשק לי לחייך.

אומרים שצרות באות בצרורות, ו, אני צריכה לקחת את הכל בפרופורציה, אבל לא עושה לי טוב לדעת שיש אנשים עם בעיות יותר גדולות ממני.

גם הבעיות שלי חשובות מספיק.

כל כך הרבה דברים מטרידים אותי, ככל הנראה (אני אפילו לא מצליחה לישון בלי לשתות וודקה יותר מהרגיל).

ואיכשהו פתאום הכל התפרץ בבת אחת.

ויכולתי לבחור אחרת, אבל לא עשיתי את זה.

כנראה שאני דפוקה, ואולי זו איזו דפיקות שאני צריכה להשלים איתה, למרות שאני ממש לא רוצה.

אני פשוט מרגישה כל כך לבד, אבל כל כך כל כך כל כך כל כך לבד.

בא לי פשוט ללכת מכאן, לאנשהו, רק לא להיות פה.

בא לי פשוט שמישהו יחבק אותי.

בא לי לדבר עם מישהו, אבל אני מרגישה שאין לי למי.

אוף.

(ואל תשאלו מה קרה, אתם אמורים לדעת לבד).