עברו  שנתיים מהפעם ההיא, כשעמדתי מול הארון שלי, לובשת רק תחתונים וגופייה קרועה, והתחלתי להוציא.

זרקתי עליך חולצות, וגרביים, ותחתונים, ואת הבושם שלך. הבקבוק התנפץ על הרצפה לרסיסים, והריח שלך התפזר בכל החדר, ונשאר שם. עד היום כשאני רוצה לדמיין שאתה מוחשי, אני נשכבת על הרצפה ומריחה אותך מהמרצפות.

אתה ישבת על המיטה, והעיניים שלך היו קרח. לא הסתכלת עליי אלא דרכי. הייתי בשבילך עוד פנים יפות, פנים יפות בשלל של פנים יפות שהקיפו אותך. לא היה לזה שום משמעות עבורך.

ולקחתי סכין ונשארה לי צלקת לכל האורך, אבל זה לא היה אכפת לך במיוחד. הטריקים שלי לא עשו עליך שום רושם. אמרת שאתה מצטער, שאתה לא יכול לאהוב אף אחד.

והלכת.

השארת אותי מול הארון, והוצאתי את כל החולצות שלי, וקרעתי אותן אחת אחת. הבנתי שאין בהן טעם. שיותר לא אוכל ללבוש מחשופים.

עברו שנתיים מהפעם ההיא.

אני לובשת רק חולצות סגורות.

מדיי פעם אני מסתכלת על הפלסטרים שמכסים לי את הצלקת. כשהם נהיים אדומים מדיי, אני מניחה עליהם עוד שכבה.

כבר שנתיים שהגוף שלי מכוסה בשכבות שכבות, שכבות על גבי שכבות של פלסטרים ומייק אפ.

שנתיים שבהן הייתי הולכת ברחובות, מנסה למצוא משהו שירפא לי את הצלקת, שיהיה תחליף לפלסטרים. אבל לא מצאתי.

והיו, היו אחריך.

אבל להם נתתי רק את הגוף שלי, כי זה היה קל. את הלב לא.

ושאלו אותי, מתי אני אפסיק את זה. מתי אני אתן גם את הלב, אבל אמרתי שהלב שלי לא קיים יותר.

את הלב לקחת אז, לפני שנתיים. אחרי שחתכתי בסכין את החזה שלי והוצאתי אותו החוצה. ועכשיו יש לי במקומו ערימת פלסטרים.

עברו שנתיים.

אני שוב הולכת ברחובות, אבל אני לא כבר לא מנסה למצוא אף אחד. רק אותך.

וכל פעם אני עוברת ליד הבית שלך, מציצה למעלה.

מחכה ליום שבו אאזור אומץ. הייתי יכולה לדמיין איך אתה פותח את הדלת, ואני אסתכל עליך. ואתה תסתכל עליי, ולא דרכי. ואתה תהייה יפה כמו אז, ואני אריח אותך באמת, ולא דרך מרצפות. ואני אעביר את היד שלי על הפנים שלך, ואני אנשק אותך. ואתה תנשק אותי בחזרה, ולשפתיים שלך יהיה את אותו הטעם. ותוריד ממני את הבגדים לאט לאט, ולא תגיד שום דבר, רק תקלף את כל שכבות הפלסטרים והצלקת תיעלם.

אחרי שנה אזרתי מספיק אומץ.

פתחת את הדלת, הסתכלתי עליך. ואתה הסתכלת עליי, ולא דרכי.

היית עדיין יפה כמו אז, אפילו יפה עוד יותר. והרחתי אותך באמת, לא דרך המרצפות.

העברתי את היד על הפנים שלך לאורך כל הלחי, לאט לאט.

ונישקתי אותך. ואתה נישקת אותי בחזרה, לשפתיים שלך היה את אותו הטעם.

ואז הוצאתי סכין.

וחתכתי אותך לאורך כל החזה, והוצאתי לך את הלב.

עכשיו  גם לך תהייה צלקת לכל האורך. ותצטרך לכסות אותה בשכבות על גבי שכבות של פלסטרים.

גם אם תרצה, לא תוכל ללבוש מחשופים.

אני נזכרת בה, לפעמים.

אני נזכרת בה בלילות, כשאני חושבת על כל המטלות שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי, כשאני נזכרת בכל האהבות הישנות שהשארתי מאחור, כשאני חושבת על מה שאצטרך לעשות מחר. ואני אומרת לעצמי שאולי הייתי צריכה להתקשר אליה.

אני נזכרת בה כשאני עוברת ברחוב, ליד הבית הספר הישן שלנו. לרוב אני שומעת מוזיקה והראש שלי בעולם אחר, אבל כשאני רואה נערות צעירות, שהולכות ביחד בחבורה גדולה של בנות מצחקקות, ויש להן ברק בעיניים והן מרכלות על החתיך של השכבה ונדמה להן שכל העולם פרוש לרגליהן.

אני מסתכלת ומחייכת, אולי קצת לעצמי.

אני נזכרת בה, ובי, ואיך היינו ככה פעם.

היינו מרכלות על החתיך של השכבה. או יותר נכון אני הייתי מספרת לה איך הייתי הולכת לכל מיני מסיבות בגרבוני רשת קרועים ושותה כמויות של אלכוהול זול, כדי שהבחור של הלילה יהיה זיכרון עמום של כאבי ראש דוקרים.

לפעמים היא הייתה באה איתי, מלמלת משהו על הרס עצמי ומרימה לי את השיער כשהקאתי.

אני נזכרת בה, כשאני נתקלת בתמונות ישנות ואנשים ישנים. והאנשים לא כמו בתמונה וכן כמו בתמונה. הם דהו, אבל החיבוקים שלהם זרים. ואני נזכרת בחיבוק שלה, והוא אף פעם לא היה זר בשבילי. ואף אחד ואף אחת לא יחבקו אותי כמו שהיא חיבקה. ואני יודעת שאם היא תחבק אותי שוב, זה לא יהיה זר, זה יהיה הכי אמיתי שיש.

והם שואלים מה שלומי ומה עשיתי מאז, וכמה יופי אני נראית עכשיו.

ולפעמים הם שואלים עליה.

ואני מספרת איך הורדתי את האיפור השחור, והסרתי את הלק השחור המתקלף, זרקתי את הגרבוני רשת, ומאז אין לי קרעים יותר. לא בגרביים, לא על הרגליים ולא בלב. החלק האחרון זה שקר.

אנשים משתנים, אני אומרת, כשהם שואלים.

אנשים הולכים ואנשים באים, ולפעמים מפריד ביניהם אוקיינוס וצריך לקבל את זה, אני אומרת לפסיכיאטר שלי.

וכשהוא כותב לי עוד מרשם לפרוזאק, אני נזכרת בה שוב. איך הייתי צוחקת עליה ואומרת לה שתכניס את החיוך  שלה לתוך כדור קטן, וככה אף פעם לא אהיה עצובה.

אני נזכרת בה, לפעמים.

כשאני שומעת שיר, שנדמה לי שאני מריחה את הבושם שלה.

ואני חושבת על כל הדברים שלא הייתי צריכה לומר, ובעיקר על הדברים שכן הייתי צריכה, אבל לא אמרתי.

אני נזכרת בה, לפעמים.

ואז אני קונה את הזר הכי יפה והכי מפואר והכי יקר, ואומרת לעצמי שהפעם אלך אליה.

אבל אני אף פעם לא מסוגלת.

(סיפור קצר)

חשבתי שזה יהיה אחרת.

ארזתי מזוודה מלאה במעילים וצעיפים ומגפי עקב, והמון חלומות על העיר האירופאית שבה אגור, ואיך אטופף על עקבים גבוהים ואראה גבוהה ורזה וזרה מסתורית.

ואיך אכיר דמויות ואנשים שיהיה שווה לכתוב עליהם.

ועליך.

ועל איך אני אחזור עטורת ניצחון, וסיפוק, ואוכל להגיד שעשיתי משהו, ולא נכנעתי למה שצריך ולשעמום.

אני גרה בעליית גג, ואין בזה שום דבר רומנטי.

רוב הזמן קר, ואני שומעת את הקירות חורקים בגשם.

בבקרים אני אכן מטופפת ברחובות על עקבים גבוהים ועטופה בסוודרים וצעיפים, אבל אני נראית כמו עוד תיירת שאוספת חוויות דיגיטליות.

ואני מסתכלת על אנשים, ואין בהם אף דבר מעניין, בטח שלא משהו ששווה לכתוב עליו. סתם אנשים רגילים, כל אחד נמצא בפינה שלו, קם בבוקר לעבודה וחוזר בערב למשפחה או לבדידות, או גם וגם.

בלילות אני מנסה לכתוב.

כל לילה אני יושבת מול המסך האלקטרוני הריק ופשוט בוהה בו.

זה נדמה כי זה כל כך קל. כי תמיד מתרוצצות לי המוני מילים, ותחילה וסופים של משפטים, וסיפורים שאני ממציאה על אנשים שפגשתי ברחוב.

אבל אף פעם זה לא מצליח לעבור, לצאת מן הראש שלי אל האצבעות ולהיכתב שחור על גבי לבן.

כמו חומת לבנים.

אז אני כותבת סיפורים קצרים, ומשתמשת במטאפורות שחוקות, ושונאת, שונאת את מה שאני כותבת.

אז אני קמה להתקלח.

וכמו תמיד אני עומדת ערומה מול המראה, בוחנת היטב את עצמות הבריח והאגן, ודואגת שהן יישארו בולטות.

מלטפת את הסימנים האדומים על הירכיים, מזכרת לכל אותם לילות של דיכאון ובכי היסטרי ורחמים עצמיים, לילות מלאים בוודקה זולה ובסכינים חד פעמיים.

ואני יוצאת מהמקלחת, ומתיישבת על החלון בחזייה ותחתונים, וחושבת שהלוואי והיית רואה אותי עכשיו.

אולי היית חושב שאני מיוחדת.

אבל אני נראית בדיוק כמו כל אותן בחורות היושבות בחלונות ומצפות לאהבה שלא תבוא.

אני חושבת הרבה, עליך.

לפעמים אני רוצה להתקשר, רק לשמוע את הקול שלך.רק להרגיע ולו לרגע את הגעגועים והכמיהה.

ואז אני חושבת "מה הטעם". מה הטעם באמת. הרי אין לי מה להגיד לך.

אני עוד זוכרת את המריבה ההיא, האחרונה.

אמרת שאתה הולך.

אני עניתי שחבל שלא היית מסוגל לאהוב אותי קצת יותר.

אבל אתה לא אוהב אף אחד, בטח שלא אותי.

והלכת.

הלכת לחפש בחורות אחרות, מזויפות, בלי צלקות ובלי חלומות שבורים, שימכרו לך שקר שהן לא צריכות אף אחד שיאהב אותן.

והלב שלי נקרע מבדידות וגעגועים.

אבל זה לא הופך אותי לחזקה יותר.

זה רק הופך אותי לפחדנית יותר.

מפחדת לחזור. מפחדת להודות בפני עצמי שנכשלתי. שלא הצלחתי לכתוב, שאני לא סופרת אמיתית.

שאני צריכה לקפל את החלומות שלי ולארוז אותם בקופסה, ולהתחיל להתבגר.

חשבתי שזה יהיה אחרת.

אם הייתי צריכה לכתוב את זה כסצינה מסרט, זה היה הולך ככה:

בחורה, ורצוי שתהייה יפה עד לכאב (כי ככה הייתי רוצה שיגלמו אותי), בסגנון "הירואין שיק"- העור החיוור, הרזון המבהיל, השחור שנמרח סביב העיניים, והלק השחור המתקלף.

אותה בחורה, בגופייה ותחתונים שחורים תואמים עשויי תחרה, שוכבת באמצע מיטה ענקית, מצעי משי לבנים, ברקע נוף של עיר יפהפייה עוצרת נשימה, בוכה, ועל אף ששיערה פרוע הוא נראה עשוי למשעי.

לפתע היא קמה, מסתכלת במראה, ושוברת אותה לרסיסים, היד שלה מדממת.

קאט.

אבל אני לא יכולה לתאר את זה כסצינה מסרט. לא משנה בכמה מילים יפות, או בכמה מטאפורות טובות, אבל בכמה תיאורים מרהיבים אשתמש, החיים שלי לא נראים כך.

במציאות, הלבד, הבדידות, האומללות, והכעס נראים פחות פוטוגניים, פחות כמו סצינה מסרט, ויותר כמו המציאות האפורה, המגעילה.

כי במציאות, הלבד שלי פחות יפה.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הבוקסר הישנים שלך, שגנבתי לך מזמן, וגופייה עוד מימי הצבא.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הלפטופ על הברכיים, מנסה לכתוב, בעיקר לך וקצת לעצמי.

בלבד שלי, כל שנייה אני מפסיקה את הכתיבה, ובודקת שוב את תיבת המיילים הריקה, ומסתכלת שוב על הצג של הסלולרי, אבל אף שיחה ואף הודעה אינה נכנסת.

וכדי להעביר את הזמן בלילות, אני שומעת בפעם המי יודע כמה את Hurt"" בביצוע של ג'וני קאש, ומסתכלת בהודעות SMS ישנות, כאילו שמילים יפות וחמות ואוהבות מהעבר, יפיחו בי שוב את אותה התחושה.

כי ככה זה, כנראה, שמתבגרים.

מסביב ערימת דפי פוליו מלאים בלימודים, ועוד כמה שעות יש עוד משמרת. ואת מבינה שאת לא יכולה להרוס ולשבור ולקלקל, כי אין אף אחד שיסדר אחרייך.

אפילו הדיכאון, לא חזק, לא משמעותי, לא טוטאלי כמו פעם.

איך שטרקת דלתות, ושברת קירות, וצרחת על כל מי שנקרה בדרכך.

אפילו ההרס העצמי אחר.

כי החתכים האדומים מוסתרים מתחת למכנסיים. ושאת גוררת את ה-40 ומשהו קילו שלך למקלחת, ואת מסתכלת על עצמות האגן והבריח שבולטות עד לכאב, ואת רואה את המספרים על הצג, מספרים שכבר מזמן לא ראית, וזה לא עושה לך שום דבר יותר. אין תחושת שמחה, אין תחושת חוזק, רק אדישות מוחלטת.

ואת תוהה, תוהה מה הטעם.

מה הטעם בלקום, מה הטעם בלישון, מה הטעם בלהתיז על עצמך בושם שעולה כמו חצי משכורת, מה הטעם בלקחת גלולה. מה הטעם בלזכור דברים, מה הטעם בלקנות בגדים חדשים, מה הטעם בלשמוח- כשאתה לא תהייה שם, לשמוע, לראות, להריח. כשאתה פשוט לא, בכל המובנים.

והכי גרוע כשאת גם לא מוצאת טעם להיעלם, ולא את הטעם למות.

זו פשוט שכבה כזו, כמו שמיכת פיקה דקה, שעוטפת אותך.

שכבה שעשויה בליל של רגשות, שאת אפילו לא מסוגלת להגדיר, גם לא עצמך. אפילו לא במחשבות.

ואם נחזור לסצינה מהסרט, ההרגשה היא שבא לקחת מראה ולנתץ אותה, כי אני לא רוצה לראות את עצמי. כי הייתי רוצה שהכל יהיה שונה, שיהיו לי חיים אחרים.

ואת מאמינה שמשהו יקרה, אבל האמונה נחלשת.

ואת תשמעי שוב את "מציאות נפרדת", כמו אז, ואת תדעי שזה לא כמו שזה איך שהיה פעם, שהיה עוד ממה להתרגש. ולמרות שאת כולה בת 22, את מרגישה תחושת פספוס.

ותמשיכי כאילו הכל כרגיל, ותחיי את החיים שלך, ואף אחד לא יראה איך את שבורה מבפנים.

ויום אחד תכתבי על זה, תכניסי את החיים שלך ל-300 עמודים ותעטפי אותם בכריכה קשה, ותחתמי עליהם.

ואולי אז, אולי אז, תרגישי שיש משהו אמיתי ושיש לו טעם.

אני יושבת על הספסל. בטח כל מי שרואה אותי חושב שאני בחורה נורמלית לגמרי. לבושה בג'ינס, גופייה לבנה, נעלי ספורט אדומות, השיער החום החלק הארוך פזור, מחזיקה ביד ימין גיליון של מגזין מטופש לנשים מטופשות עוד יותר, וביד שמאל סיגריה.

אני נראית בחורה נורמלית לגמרי, אבל זאת החזות שאני צריכה לשוות לעצמי. אני לא חושבת שמישהו יכול לדעת שאני מחכה לרוצח שכיר.

הגעתי אליו לפני חצי שנה, באחד מהשיטוטים האינסופיים שלי ברשת. זו הייתה תקופת הסהרוריות שלי, ישנה בימים, ערה בלילות.

חשבתי שזה רעיון מצוין להרוג את עצמי. אני הרי לא מסוגלת להתאבד. או שאני חלשה מדיי או שאני חזקה מדיי. אבל הרצון למות פועם בי כל הזמן.

לא אמרתי לו שאני רוצה להרוג את עצמי, אחרת הוא לא היה מסכים. מי היה רוצה להתעסק עם בחורה משוגעת, שרוצה להרוג את עצמה באמצעות רוצחים שכירים. המצאתי לו סיפור, שיש בחורה שאני מאוד שונאת, שמיררה לי את החיים מאז הגן. בחורה שהתחזתה לחברה שלי, אבל היא לא הייתה כזאת. אמרתי לו שהיא לקחה את החבר שלי, את האהבה של כל מי שאי פעם העריך אותי כולל ההורים שלי, בסוף התיכון היא פשוט התעללה בי וגרמה לי נזקים נפשיים קשים ביותר, ועכשיו היא חייבת למות כעונש. אני מאמינה שהוא האמין לי, מזלי שיש לי דימיון. יכולתי להיות סופרת ילדים עם הדימיון שלי, אפילו סופרת למבוגרים, או אולי עיתונאית שעולה על מחדלים כמו הקלות הבלתי נסבלת בה כל אחד יכול להגיע לרוצחים שכירים באינטרנט.

הבעיה היא שהוא דרש הרבה כסף. אז עבדתי קצת בחנות בגדים, בעבודה שאמא סידרה לי. התפקיד שלי היה לקפל בגדים, לסדר אותם ולעזור ללקוחות. הייתי מרוויחה את הכי הרבה עמלות, כי לא סתם הייתי אומרת ללקוחה שהבגד יושב עליה מתאים גם כשזה לא. במקום זה הייתי אומרת לה את האמת ואז מביאה לה בגד שיושב עליה הרבה יותר טוב, וככה הלקוחה הייתה מתלהבת וקונה הרבה בגדים. הכסף לא הספיק לי להכל. לכן גנבתי מאמא, מהמחבוא הסודי שלה. אבל אמא גם ככה לא שמה לב למה שנעשה. היא מנהלת שיווק של חברת בגדים מאוד מצליחה ומפורסמת, ככה היא סידרה לי עבודה. אבל אפילו עכשיו כשהיא לא חוזרת בשמונה בערב כמו אז, היא מתכנסת באבל הפרטי שלה, עסוקה בעצמה.

וגם אבא.

זה טוב שאפשר לשכור רוצח שכיר שיהרוג אותך במקום שתהרוג את עצמך. תמיד ניסיתי להרוג את עצמי. בהתחלה הייתי חותכת קצת את הורידים. קודם עם סרגל, ובאיזה שלב עברתי לסכין. אבל תמיד החתכים היו שטחיים, ואף פעם לא היה אומץ לגעת בפרק כף היד. אחר כך הפסקתי לאכול, מתוך מחשבה שאם אני לא אוכל אני אמות. לא מתתי, הספקתי רק להגיע לרזון מטורף, ואז אמא שמה לב ולקחה אותי לטיפול. נשארו השרידים של המחלה על הגוף שלי, ולפעמים אני מקיאה קצת, או לוקחת משלשל אחד, או שאני שוכחת לאכול. קורה.

שוב אני מסתכלת בשעון. יש לו עוד רבע שעה. אולי אקום ואלך? אבל אין לי לאן ללכת. אין לי בשביל מה לחיות. הצבא לא גייס אותי בגלל האנורקסיה ובגלל שהיו לי כל מיני בעיות נפשיות. בגרויות לא עשיתי, בגלל שלא הופעתי לבית ספר בגלל כל הבעיות שהיו לי.

ההורים כמו שכבר אמרתי, עסוקים באבל שלהם. אולי עכשיו הם החליטו להתאבל עליי, אולי הם מבינים שבעצם גם אני מתה.

גם חברים אין לי. פעם היו לי. אבל הם התרחקו ממני, או שאני התרחקתי מהם, אני כבר לא זוכרת. כמה זמן אפשר להיות חבר של בחורה דיכאונית וחולנית, עם צלקות על הידיים. אני מסתכלת על הצלקות שלי בידיים.

אני כל כך בודדה, כל כך לבד. אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת, שאף אחד לא אוהב אותי, ואולי ייקח הרבה זמן עד שמישהו יקלוט שבעצם רצחו אותי. גם כשהיו לי חברים הרגשתי את אותה הרגשת הבדידות והריקנות בתוכי.

זה התחיל לפני שלוש ומשהו שנים. שעליתי לכיתה י', אחי הגדול התגייס לצבא. הוא היה האח היחיד שלי, והוא היה לוקח אותי איתו לסרטים ולפארק, והיה מביא לי מתנות חמודות, והיינו משוחחים המון, עם המון בדיחות פרטיות. הוא לא היה כמו האחים הגדולים המגעילים האלו שחושבים שהם מעל כולם ועסוקים רק בעצמם.

אחי התגייס ליחידה מובחרת. היה פטריוט וטען שחייבים לשמור על המדינה ולתת את כל מה שרק אפשר. חבל שאני לא מתגייסת לצבא. חבל שאני לא כמוהו. אח שלי נהרג בהיתקלות עם מחבלים. הוא מת גיבור. אבל אני לא רוצה אח גיבור ומת, אני מעדיפה אח פחדן וחי.

מאז התחלתי להרגיש כל כך לבד, הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את העצב, את הרגשת הבדידות והריקנות שיש בתוכי. מאז התחלתי לחתוך, להתרכז בכאב הפיזי ולא בכאב הנפשי. מאז הפסקתי גם לאכול, וחליתי באנורקסיה ובעוד כל מיני מחלות נפש שאין להן שם.

ואמא ואבא שקועים באבל שלהם, באבל הפרטי שלהם, כאילו רק הם איבדו משהו ואני לא. הם תמיד היו שקועים רק בו, אבל אז הוא לפחות היה שם עליי. הם לא שמו עליי בכלל. לא הם וגם לא החברים שלי. אפילו מי שהייתה החברה הכי טובה שלי הפסיקה להבין אותי.

איזו כותרת יפה תהיה מחר בעיתון, על הטרגדיה הכפולה שלהם. קודם הבן המוצלח והמדהים שנפל, ואז הבת החולה שרצחה את עצמה עם רוצח שכיר.

שוב מסתכלת בשעון. הוא מאחר בשתי דקות וארבעים. חושבת על מה שעשיתי היום. על הבית הנקי והמסודר שהשארתי אחריי, על הכביסה שקיפלתי, על האוכל שבישלתי, על הצוואה שכתבתי. על המעטפה הלבנה שהשארתי. מנסה להיזכר מה כתבתי, אם הסברתי את עצמי נכון ובבירור.

הרעש הזה, כל כך מהר, והכאבים החותכים בגוף. אני מרגישה את הדם שפורץ ממני, מרגישה את המוות הקרב ובא, מרגישה הקלה. אף אחד לא יכול להציל אותי עכשיו. בשביל להציל אותי, צריך להציל אותי מעצמי.

#לחצו כאן כדי לקרוא עוד סיפורים קצרים ומונולוגים שכתבתי.