כבר שבוע בערך  ששרגא החתול קצת פצוע. הזנב שלו היה נפוח והוא היה נראה מבואס. הוא המשיך לרוץ, לשחק ולאכול והנחנו שזה יעבור לו. בסוף השבוע קלטנו שליד הזנב יש לו פציעה, כמעיין חתך שהוא לא הפסיק ללקק. אבל חוץ מהעניין הזה, הוא התנהג כהרגלו.

היום הוא פשוט ישב בארגז שלו ולא הפסיק ליילל. החבר שלי הזמין לו וטרינר.

כנראה שאיזה כלב או חתול אחר נשך אותו והפצע הזדהם. הוטרינר ניקז לו את המוגלה והזיהום, נתן לו אנטיביוטיקה, מרח לו משחה וגם עשה לו סירוס על הדרך. עכשיו שרגא מטושטש ומורדם, שוכב על הכורסא שהוא אוהב על מצע מגבות ושמיכות. מדיי פעם הוא מתעורר ובוכה, וזה פשוט קורע את הלב. שמעתי אותו בוכה דרך הטלפון וירדו לי דמעות. 

אני כל כך דואגת לו. אני מצטערת שלא לקחנו אותו לוטרינר יותר מוקדם. שלא התעקשתי על זה. אולי אם היינו לוקחים אותו לוטרינר על ההתחלה, אז הוא היה פחות סובל. 

והיום זה חצי שנה למותה של מיצי, ואני לא יכולה להתמודד עם העובדה הזו שאולי אני אאבד עוד חתול.

אני מנסה לחשוב על העניין בצורה לוגית והגיונית: הוטרינר טיפל בו. הוטרינר יודע מה הוא עושה. הוטרינר עזר לו. החתול בוכה ככה בגלל ההרדמה והטשטוש ובגלל שהוא עבר הרבה. החתול הוא חתול חזק וצ'יק צ'ק הוא יתאושש. שרגא נמצא בידיים טובות ויש מי שדואג לו ונותן לו את הטיפול הכי טוב שאפשר ואת הכי הרבה חום ודאגה.

ואז אני נזכרת ביללות שלו, ונזכרת בעובדה שהוא חסר אונים.

ואני פשוט כל כך דואגת.

מחר אני אחתוך מוקדם מהלימודים ואשב עם שרגא. אין הרבה שאני יכולה לעשות, אבל אני מרגישה שאני חייבת להיות שם והלוואי והייתי שם עכשיו.

אני ממש לחוצה ועצובה.

תחזיקו אצבעות לשרגא שלי.

עדכון - 20/12 6:26

שרגא לא הצליח להחזיק מעמד.

אני לא מבינה את זה, אני לא מבינה איך זה קרה. הוטרינר היה אמור להציל אותו...אולי זה היה מאוחר מדיי. וזה באשמתנו. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

אני מקווה שהוא יחד עם מיצי בגן עדן של חתולים עכשיו.

ושהוא יודע שעשינו את כל מה שיכולנו בשבילו והענקו לו חיים הכי טובים שיש ובעיקר אהבנו אותו.

בא לי למות.

והיה את הרעש הגדול והנורא.

הגעתי אל הבית החשוך והקר, המקרר היה ריק והבטן שלי קרקרה. בהתחלה היו כמה דמעות שניסיתי לקבור בפרווה של החתול, אבל כעבור כמה שעות כבר התפרצתי בבכי היסטרי. אני חושבת שלא בכיתי ככה מאז שמיצי מתה.

ואחרי שבכיתי, עם כמויות של דמעות ונזלת, ואחרי שהחבר שלי חיבק אותי חזק, אמר לי כמה הוא אוהב אותי ומנע ממני ליפול, נרגעתי.

כאילו בתוכי היה מעין הר געש מבעבע שרק היה צריך להתפרץ.

יום למחרת חיכיתי לאוטובוס והסתכלתי על הים מבצבץ בין ההרים. ונשמתי את האוויר הקר והטוב של הכרמל והרגשתי שיהיה בסדר.

הצעת המחקר שלנו נכתבה כמו שצריך.

לסמינר השני פשוט חרטטתי איזו שאלת מחקר והגשתי. מה שיהיה יהיה.

השבוע העמוס בעבודה עבר מהר ונגמר.

ביום חמישי באתי לבקר את הילה וזה היה כמו שהיינו בתיכון.

ביום שישי קניתי אחרי העבודה בגדים יפים ובערב הלכנו לסרט.

וגם עלו בי תובנות לגבי מי הם החברים שלנו ומה אפשר לצפות מהם. (אולי זה לפוסט אחר).

ואנחנו כבר לקראת סוף השבוע. מעבירה את הרגעים עד לסמינר. אני יושבת עם שתי בנות מהלימודים שאנחנו לא ממש מכירות. הן יושבות על עבודה והציעו לי לשבת איתן. וזה דיי משמח אותי.

ועוד כמה שעות אני והחבר הולכים לאכול במסעדה שאנחנו מפנטזים עליה כבר הרבה זמן.

בסוף הכל יסתדר.

שוב תמונות של החתולים החתיכים שלי.

אין תמונות של מיצ, כמה ימים לאחר שהעליתי את התמונות הקודמות- הוא הלך לעולמו.

שרגא:

אח של שרגא- הרצל:

קרוב משפחה של שרגא והרצל-הדוד של אמא של שרגא והרצל- פיצ:

אחות של פיצ- פיצה:

גור שחור (לא רואים, הוא פחדן)- אח של שרגא והרצל:

גור לבן- אח של גור שחור ושל שרגא והרצל:

מישל והגורים יונקים- אמא של שרגא והרצל- אנחנו מחפשים לגורים הקטנים שמות:

אני והרצל:

אלו הם ציונים סופיים לסמסטר ב':

תיאוריות אנתרופולוגיות- 87

סטטיסטיקה סוצי'- עבודה: 85

                 מבחן: 65

                 סופי: 68

סטטיסטיקה שירותי אנוש- מבחן סמסטר א': 92

                                  מבחן סמסטר ב': 95

                                 ציון סופי בקורס של שניהם עדיין אין, אבל מהחישובים שלי זה 95.

סוגיות באנתרופולוגיה של יפן- 92

תעמולה פוליטית בעת מלחמה (פרו סמינריון)- 90

שיטות מחקר- עבודות: 90,87,92.

                   מבחן: 75.

                   סופי: 80

התנהגות ארגונית- עבודה, ציון מבחן וציון סופי: 81.

שיטות מיון וריאיון- עבודות: 100,100.

                        מבחן: 75

                        סופי: 85

סה"כ אפשר לומר שאני מאוד מרוצה מהציונים, למעט סטטיסטיקה. אבל לא נורא, אני לא אהייה סטטיסטיקאית. יש לי ציונים יפים ובהחלט אני משתפרת. אני ממש לא בטוחה לגבי תואר שני, כי מה שאני באמת רוצה דורש ממני המון השלמות. אבל בזמן האחרון חשבתי על משהו אחר לגמרי- לימודי גישור. זה איזשהו רעיון קטנטן שנכנס לי לראש. זה דווקא מתאים לי, כי אני רואה את הזווית של שני הצדדים ואני תמיד אוהבת לפשר ולגשר. אבל נראה, יש עוד לזה זמן.

אגב לימודים, אני כל הזמן עושה שינויים במערכת השעות שלי. אני חושבת שרק ברגע ההרשמה המערכת שלי תהייה סגורה סופית.

הייתי גם בריאיון עבודה לעבודה בימים מאוד מסויימים, אז החלטתי שוב על שינוי המערכת כדי ששני הדברים יסתדרו. אבל למרות שהרגשתי טוב במהלך הריאיון (שהיה בראשון) עדיין לא חזרו אליי... אז כנראה שלא. לא נורא, נמשיך הלאה.

בסוף השבוע האחרון החבר שלי חגג 27 סתווים. קניתי לו במתנה קינקנט – זו מעיין מצלמה לאקס בוקס שקולטת את הגוף שלך ואפשר לשחק כמו ב"ווי", רק ללא שלט! יש כל מיני משחקי ספורט וריקודים וזה ממש מגניב. וכמובן כתבתי לו ברכה פסיכודלית וצבעונית. בערב חגגנו עם חברים בפאב, מה שהיה מרגיז זה שכולם איחרו בכמעט שעה וישבנו לבד על השולחן הגדול. אבל לא נורא, היה נחמד. ביום שבת, יום ההולדת עצמו, היינו אצל ההורים שלי לצהריים ואבא שלי אפה עוגת שוקולד (שאני מקווה שהיא תיגמר בקרוב, כי היא ממש הורסת את הדיאטה!). אחרי הארוחה האחיות שלי באו אלינו, התלהבו מהחתולים וצילמו אותם (אני מבטיחה תמונות) ושיחקנו בקינקט. גם בערב היו אצלנו חברים ושוב... שיחקנו בקינקט. בקיצור, זה היה סוף שבוע ברוח הקינקט.

מאחר ויש לי הרבה שעות פנאי, אני מקדישה אותן לקריאת ספרים. אתמול קראתי את הספר "בדם קר" של טרומן קפוטה ואני ממליצה עליו בחום! הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי- רצח של משפחה בארה"ב בשנת 1959. טרומן קפוטה ממש עשה עבודת מחקר והביא גם את סיפור המשפחה, גם את סיפור הרוצחים, גם את סיפור החקירה והמשפט. הכל מבוסס על דברים אמיתיים. זה כמו C.S.I  ו Criminal Minds- רק הרבה יותר טוב, ובספר. הספר יצא בשנת 1966, והוא עדיין רלוונטי , כתוב בצורה מעניינת, קולחת וזורמת. אהבתי שהוא מביא כמה זויות לסיפור. מומלץ בחום.

אצלנו בחצר, או יותר נכון- החצר של הבית של חבר שלי, אבל מאחר ורוב הזמן אני אצלו- אז זו גם החצר "שלי" והחתולים "שלי", יש כיום תשעה (!!!) חתולים.

יש שתי חתולות בוגרות: שפרה ומישל. יש שלושה גורים קטנים לשפרה. למישל יש שני גורים גדולים יותר, וממש לפני כשבוע גילינו שהיא הייתה בהיריון והמליטה עוד שני גורים. הם עדיין קטנים מאוד ואפילו עוד לא פקחו את העיניים.

לשני הגורים של מישל קוראים שרגא והרצל. הם החתולים שהכי "חברים" שלנו, כלומר נותנים ללטף אותם ונכנסים פנימה.

זה שרגא:

שרגא היה הרבה יותר חברותי בהתחלה. הוא הסכים דיי מהר להתקרב אלינו. שרגא מאוד אנרגטי, אוהב לקפוץ, לרוץ, לשחק עם העכבר ולריב עם הרצל על העכבר צעצוע. יש לו גם תחביב: לילל. הוא מילל כשהוא רוצה אוכל, כשהוא רוצה עוד אוכל, ועוד אוכל ואת האוכל שלנו. הוא מיילל שהוא רוצה שגם החתולים האחרים יאכלו (אני חושבת שמינו אותו ליו"ר ההסתדרות החתולית). הוא מילל כשהוא רוצה להיכנס פנימה ואת תשומת ליבנו. והוא לא מוותר. הוא מסוגל לילל הרבה מאוד זמן והיללות שלו הן כמו סירנה "מיאאאאאאוווווו" שעולות ויורדות.

וזה הרצל:

קראנו לו הרצל כי חשבנו שהוא חתול ערס שכן הוא כל הזמן "נהם" באיומים כלפינו. הוא היה בורח כשהיינו מתקרבים אליו, אבל אם שרגא היה נכנס לתוך הבית- הוא היה מילל בחוץ כדי להיכנס גם. לאחרונה הוא עשה מהפך ועכשיו הוא מתחנף ודורש שנלטף אותו כל הזמן. הוא גם מילל בחוץ, וכשהוא ושרגא מיללים זה נשמע כמו קול א' וקול ב'. הכי מצחיק לראות את שרגא והרצל משחקים ביחד, או יותר נכון רבים על העכבר. יש שני עכברי צעצוע, אבל כל אחד רוצה את אותו העכבר בדיוק. זה נורא מצחיק לראות איך שרגא עושה מארבים להרצל כדי לתפוס את העכבר.

זו שפרה. שפרה היא זקנת השבט, היא בעצם הסבתא רבא של שרגא והרצל וסבתא של מישל. הצאצאים שלה היו בעבר ובהווה חלק מהחצר. למשך תקופה ארוכה היא הייתה בחצר של השכנים ולפני כחודשיים היא נכנסה שוב לחצר שלנו. אבא של חבר שלי קורא לה "שפ-רע" כי היא חתולה רעה. הוא מנסה לגרום לה ללכת ואנחנו צוחקים עליו שהוא בחזית הקרב. אבל שום שופל לא יזיז אותה. היא לא מפחדת מאף אחד.

אלו הם הגורים של שפרה.

זה מיץ:

זה פיץ:

זו פיצה - היא מאוד פחדנית, אני חושבת שהיא מפחדת משאר החתולים. לא הצלחתי לצלם אותה:

אין לי תמונה עדכנית של מישל ולא של הגורים שרק נולדו. עימכם הסליחה.

ובמיוחד לסוף, התמונה האחרונה של מיצי שלי, זכרה לברכה. אני עדיין מתגעגעת אליה.

לרוב אני לא משתמשת בבלוג למטרות כאלו, אבל מיצי שלי משתתפת בתחרות "החיה הכי לייק" בפייסבוק.

בבקשה תיכנסו ללינק המצורף:

http://www.facebook.com/?ref=logo#!/photo.php?fbid=498350424836&set=o.139424522784728

תעשו לייק לדף עצמו- תחרות החיה הכי לייק בפייסבוק ואז תעשו לייק על התמונה עצמה.

זה יהיה ממש נחמד אם נזכה.

תודה רבה מראש!:)

פאב. הרבה אלכוהול. אוכל. חולצה במתנה. מחירים מופקעים. הופעה. מוזיקה. האהוב שלי. חברים טובים. ריקודים. אנשים מבוגרים שלא דופקים חשבון ורוקדים לצלילי שירי הלהקה. סבא בן 83 שרקד עם כל הצעירות. נשיקות ושמפניה בחצות. חיוכים. צחוק. אווירה טובה, משוחררת, מהנה.

חברה ששותה יותר מדיי ואני והחבר שלה בתור המבוגרים האחראיים שצריכים לשבת איתה בשירותים ולהחזיק לה את השיער.

רגעים נדירים של הנאה טהורה, שמזכירים שהחיים מורכבים מהרבה רגעים של אושר.

אחראית על הצילום אחותי המוכשרת.

אני ממש אוהבת את התמונות האלו:)

צ'אק בס (אד ווסטוק)

אולי זה איך שהוא אומר "im chuck bass" במבטא הבריטי שלו, אולי זה הצ'ארם, אבל אין ספק שצ'אק בס הוא הדמות הכי סקסית בטלוויזיה.

יהונתן גפן

תמיד הייתי אישה שמתרשמת ממילים וכבר מילדות מילותיו של יהונתן גפן ריתקו, ריגשו והפכו לי את הבטן. אני נוהגת לומר שיהונתן גפן הוא אהובי ושאולי אשלח לו מייל בו אציע לו להתחתן איתי. או סתם לעשות לי ילד.

אורלנדו בלום

לא יפיוף מדיי, קשוח ומסוקס במידה.

קורט קוביין

בגיל 15 גיליתי את מוזיקת הגראנג' ובעיקר את נירוונה. עד היום כשאני שומעת את נירוונה אני נזכרת בריח נעורים:)

אני זוכרת שהייתי שומעת אינספור שירים שלהם בלילות ומחפשת באינטרנט מידע על הלהקה, ובעיקר על קורט קוביין. מוזיקאים מתוסכלים ודיכאונים עושים לי את זה, אפילו שהם ז"ל.

ירון לונדון

כי תמיד רציתי להשתתף ב"מסיבת גן".

הוריישו קיין (דיוויד קרוזו)

יש לי פנטזיה שאני נערה במצוקה והוריישו מציל אותי. ואני פשוט מתה על התנועה בה הוא מרכיב את משקפי השמש החתיכיים שלו.

ג'וני דפ

וכל מילה נוספת מיותרת.

ואחד שממש לא:

רידג' פורסטר (רון מוס)

בעברי הייתי צופה נלהבת של "היפים והאמיצים" ומעולם לא הבנתי מדוע כל הבחורות בסדרה, מתמוגגות ממר עצמות לחיים גבוהות- הלא הוא רידג' פורסטר. הוא פשוט דמות כל כך מעצבנת ויהירה, עם אמא שלא מפסיקה להתערב לו בחיים.

נ.ב: היום אני חוגגת לבלוגי הקט 8 שנים בישראבלוג! אז בהזדמנות חגיגית זו, אאחל מזל טוב לבלוג והמון תודה לכל הקוראים!

שבוע הלימודים הראשון עבר לי מהר מאוד.

זה היה מוזר- לא מוזר לחזור ללימודים. מצד אחד מאוד התרגלתי לחופש ולבטלה ועדיין לא מתעכלת לי העובדה שהתחלתי את שנתי השנייה באוניברסיטה עד הסוף, אך מצד שני חוזרים ללימודים לאותה מסגרת מוכרת, לאותו המקום ולאותם האנשים, כאילו לא עברו שלושה חודשים.

יום שלישי עבר לי הכי מהר למרות שלמדתי עד מאוחר, אולי בגלל שהיו לי הרבה הפסקות ארוכות ואפילו הביאו הופעה של "איפה הילד" לאוניברסיטה וזכיתי לתמונה בפייסבוק של אגודת הסטודנטים!

הסמסטר הזה אני לומדת שלושה ימים בשבוע- ראשון, שלישי וחמישי.

התחלתי עם קורס סטטיסטיקה. למעשה, אני עושה פעמיים את הקורס הזה, במסגרת כל חוג. כל חוג טוען שאין פטורים כי נותנים את הדגש של החוג בלימודי הסטטיסטיקה שלו, אבל כמה כבר סטטיסטיקה יכולה להשתנות?

המרצה של סטטיסטיקה בשירותי אנוש פשוט תותחית. היא קשוחה- אין אצלה דיבורים, איחורים, סלולריים ושאר הפרעות, אבל היא פלפלית, אסרטיבית, מעניינת... רול מודל של אישה חזקה. והדבר הכי חשוב- חשוב לה שנבין את החומר עד הסוף ונצליח.

המרצה של סטטיסטיקה לסוציולוגיה גם דיי טוב, היום היה לנו שיעור ראשון איתו. הבעיה שהוא ממש רץ על החומר וקצת איבדתי אותו. מאוד קשה לי להבין מתמטיקה ומספרים, אני יכולה לפתור תרגילים נכון אם יסבירו לי איך פותרים אותם שלב אחר שלב, ממש כמו תוכי. אני לא מבינה את המשמעות המתמטית.

היום הוא נתן תרגיל ואני ועוד חברה פשוט לא הבנו שום דבר. התחלתי לחוש טיפשה ואני יודעת שאסור לי לחשוב מחשבות שליליות כי אחרת הן יהיו בגדר נבואה שמגשימה את עצמה.

אחר כך המרצה הסביר כמה פעמים והבנתי איך צריך לפתור. אני מניחה שעם התרגולים אני אבין את זה יותר, אני מניחה שאצטרך לשבת ולהשקיע, לא תהייה לי ברירה.

מלבד סטטיסטיקה יש עוד קורסים- שיטות מחקר, ניהול קריירות, תיאוריות סוציולוגית. לא גיבשתי עליהם דעה עדיין, זה רק השבוע הראשון.

היו הרבה אנשים ששמחתי לראות שוב. בניגוד לשנה שעברה, הרבה יותר טוב לי מבחינה חברתית. תמיד יש לי ליד מי לשבת בשיעורים ובהפסקות.

יש אנשים שלא כל כך התגעגעתי אליהם. לומדת איתי בשני החוגים בחורה מאוד מעצבנת, אנחנו מכנים אותה "מרמורית" בשל המבט המתוסכל/ממורמר תמידית שלה. יש בבחורה הזו משהו מעצבן ומרתיע.

מלבד זאת, בחוג של שירותי אנוש יש הרבה פקצות וזה פשוט סיוט. בחורות שלא מסוגלות לסתום את הפה ולהפסיק לדבר! חלאס! אף אחד לא מכריח אתכן ללמוד או להיכנס לשיעורים. מה הבעיה לשתוק שעה וחצי ולהקשיב למרצה?!

מבחינת הרגלי אכילה- היו לי הרבה מאוד כוונות טובות. ביום ראשון ושלישי אני מסיימת מאוחר. בימי ראשון אני לומדת עד 16:00 וישר נוסעת לעבודה ובימי שלישי אני לומדת עד 20:00 ומשם אני הולכת לחבר שלי, אבל אני צריכה לחכות עד שהוא יחזור מהעבודה כדי שהוא יכין לי אוכל. אז ביום ראשון אכלתי ארוחת בוקר גדולה- חביתה, גבינת, ירקות וקפה ולקחתי איתי שני סנדוויצ'ים מלחם קל וזה דיי הספיק לי עד הערב.

ביום שלישי גם אכלתי ארוחת בוקר ולקחתי איתי סנדווי'צים. היה אמור לי להיות שיעור כפול, אבל המרצה שיחרר אותנו רק לאחר שיעור אחד. אכלתי את הסנדוויץ' שלי, אבל פתחו אצלנו קפה גרג וסנדוויץ' בר. חבר שלי היה רעב וקנה לו סנדוויץ' וגם לי התחשק אחד, אז קניתי סנדוויץ' עם שניצל.

לאחר ההפסקה הארוכה היו לנו תרגיל שנמשך 45 דקות, מה שמותיר 45 דקות לתחילת השבוע הבא. אז אני וחברות ללימודים הלכנו לגרג וקנינו אייס קפה- אחד האייסים הטעימים ביותר שיש! הוא ממש כמו קפה קר ולא ברד שמקפיא את החניכיים. יש לי הרגשה שאני הולכת להתמכר לאייס הזה.

כשהגעתי לחבר שלי בערב נהייתי שוב רעבה ואכלתי את הסנדוויץ' מהבוקר. חבר שלי גר ביחידת דיור ואין לו מטבח, בשביל להכין אוכל צריך לעלות לבית של ההורים ואני לא ממש מרגישה בנוח להיכנס להם ככה סתם למטבח ולהחתיל לחטט. אז חיכיתי שהוא יחזור ואמא שלו הכינה שניצלים ופסטה.

גם ביום רביעי לא ממש אכלתי מסודר.

היום למדתי בין 13:00 ל-16:00 ואכלתי לפני הלימודים, אבל במהלך השיעור הרגשתי שהבטן מציקה אז קניתי קפה ופסק זמן. כשחזרתי אחה"צ לא היה שום דבר לאכול, ורק לקראת הערב אבא שלי הכין לי קוסקוס, אז מיותר לציין שאכלתי הרבה מהקוסקוס ואז קינחתי בשתי פרוסות מלחם ממש טעים שאבא שלי קנה ושורת שוקולד. זו הייתה חגיגת הפחמימות.

בקיצור, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

החלטות ומטרות לשנת הלימודים:

1. אמנם זה מובן מאליו- אבל להשקיע בלימודים כמה שנדרש ולא לוותר לעצמי. אני רוצה להעלות את הממוצע שלי בלפחות 5 נקודות .
2. להקפיד קצת יותר על התזונה שלי. לא נשקלתי שבועיים בערך, אבל אני פחות או יותר שומרת הרבה זמן על המשקל שלי ואני רוצה להמשיך ולשמור עליו. להקפיד לאכול ארוחת בוקר, להביא איתי בימי חמישי סנדוויץ' מלחם קל במקום לבזבז כסף וקלוריות על שטויות, לא לדחות ארוחות. הבעיה העיקרית היא בימי שלישי. הבאסה היא שגם אם אני מביאה סנדוויצ'ים מהבית במהלך היום הם מתכווצצ'ים בתיק ולא הכי בא לי עליהם. יש למישהו רעיונות מה כדאי לי לעשות?
3. להקפיד לבוא לשיעורי פילאטיס. השבוע הייתי פעם אחת בשבוע, אבל אני חייבת להתכוונן לפעמיים בשבוע ולמצוא לזה את הזמן. בלי פילאטיס אני אהיה אבודה ומאוד בא לי שהג'ינסים שלי ימשיכו לעלות עליי ולהחמיא לי.

את היומיים האחרונים של החופש העברתי יחד עם החבר ועוד שני זוגות חברים בצימר בצפון.

הדרך לצימר הייתה רצופה במכשולים ולא האמנתי שאי פעם נגיע.

זוג אחד עשה בעיות- פעם המחיר יקר מדיי, פעם זול מדיי, פעם "אולי נעשה אוהלים", לא עונים, לא זמינים... זה ממש חירפן אותי. אני אוהבת להיות מאורגנת ומסודרת, לדעת שהכל סגור מראש. אני שונאת להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון.

ביום שישי חבר שלי אסף אותי מהעבודה ומשם היינו אמורים לנסוע ישירות לצפון. אבל, מסתבר שהם החליטו להשאיר את הקניות לרגע האחרון.

אז נסעתי ביחד עם חבר שלי וחברה שלנו, והחבר שלה נסע לעשות קניות עם הזוג השני ויצאו הרבה אחרינו.

הנסיעה הייתה ממש ארוכה, תוך כדי החברה שנסעה איתנו לא והחבר שלה לא הפסיקו לריב ולהתווכח בטלפון.

לבסוף, אחרי שעתיים של נסיעה פחות או יותר, הגענו לצימר. האמת, שזה לא בדיוק צימר.

מדובר באנשים שגרים בשכונה בתוך קריית שמונה, שבנו על גג הבית שלהם- מעיין שלוש יחידות דיור צמודות זו לזו מעץ. עולים אליהן במדרגות מהחצר האחורית. אני מודה שקצת התאכזבתי, זה נראה אחרת לגמרי בתמונות, לא ציפיתי לבית על בית, אבל אני מניחה שזה מתאים בדיוק לכמה חברים שבאים ביחד.

אחרי שבדקנו את הבקתות שלנו והעלינו את הדברים, אני והחבר שלי החלטנו לבדוק את הג'קוזי. קצת הגזמנו עם כל הקצף ששמנו בתוכו, אבל זה היה נחמד מאוד. עד שסיימנו ויצאנו החוצה- הזוג השני והחבר של זו שנסעה איתנו הגיעו. למעשה, הם היו דיי בריב והייתה הרגשה ממש ממש לא נעימה. כבר חששנו שהם עומדים להיפרד ושכל הסוף שבוע הולך להיהרס. אבל למזלנו- סוף טוב, הכל טוב.

את הערב העברנו בלעשות על האש ובהכנות אליו. היה הרבה מאוד אוכל ובאיזה שלב כולנו התפוצצנו. בעלת הצימר קונדיטורית, אז היא שלחה לנו עם הבנות שלה גביניות ועוגיות שרק יצאו מהתנור. זה היה כל כך טעים! אחרי שהתפוצצנו ישבנו קצת בגינה ודיברנו. זה הזכיר לי את ההורים שלי וחברים שלהם, שהיינו עושים על האש ואחרי הארוחה כל המבוגרים היו יושבים מסביב לשולחן ומדברים.

היו שם גם חתולים שהאכלנו, אבל החתולים לא היו חברותיים במיוחד ולא הסכימו שאלטף אותם.

אחרי שסיימנו עם האוכל וסידורים עלינו למעלה ושיחקנו איזה משחק קלפים שלמדתי אותו לראשונה ולהפתעתי רשמתי לי שני ניצחונותJ

אחרי שנמאס לנו מהקלפים, כל זוג פרש לחדרו. הקירות לא ממש אטומים וקצת שמענו רחשים...

בכלל, היה לי לילה מדהים עם חבר שלי (לא רק מהבחינה הזו! אני יודעת שזה מה שאתם חושבים!) הרגשתי (וגם הוא הרגיש) שהתקרבנו עוד יותר.

התעוררנו למחרת דיי מוקדם, היינו הראשונים שהתעוררו. ישבנו קצת בחוץ ופשוט הקשבנו לשקט. הצעתי שבינתיים עד שכולם יקומו ננצל שוב את הג'קוזי, הפעם בלי לשים כמויות אדירות של קצף!

לאט לאט כולם התעוררו, שמנו מוזיקה, והתפננו להכין את ארוחת הבוקר. ואיזו ארוחת בוקר מושקעת זו הייתה! כמה סוגי גבינות, סלט ירקות, ירקות חתוכים, חביתה עם פטריות, חביתה עם בצל, יוגורטים, פירות, דבש, שוקו, שתייה חמה, לחם, פנקייקים, וופל בלגי. ארוחה של מלון חמש כוכבים. האמת שהרגשתי רע עם זה שאנחנו לא ממש התעסקנו בהכנת האוכל, אז אני התנדבתי לשטוף כלים.

אחרי הארוחה ניסינו להחליט מה עושים. אחת הבנות מאוד פחדנית- מפחדת ממים ומגובה. היא לא מוכנה לעשות שום דבר.

בסוף החלטנו שאני והחבר ועוד זוג- נעשה טרקטורונים והזוג האחר פשוט יילכו הבייתה, כי פשוט זה או לעשות משהו או לנסוע הבייתה.

נסענו לעשות טרקטורונים בכפר יובל- ממש ליד גבול לבנון. לי מן הסתם אין רישיון, אז חבר שלי נהג ואני הייתי מאחוריו. זה היה ממש כיף, אני מניחה שהרבה יותר כיף לנהוג. נסענו ממש ליד לבנון, היא הייתה מהצד השני של הגדר. היו שלבים בנסיעה שממש הרגשתי שאני מתעופפת. באמצע עשינו עצירה ליד נחל, כל המסלול לקח בערך שעה.

אחרי שסיימנו, נסענו עייפים מאוד הביתה.

זה היה טיול כייפי, שובר שגרה, דרך נהדרת לסיים את החופש. אתמול בלילה לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי שזה עבר כל כך מהר, לא האמנתי איך הסוף שבוע הזה פשוט טס. אני מקווה לעשות את זה שוב.

כמה תמונות נבחרות (אפילו עוד לא העליתי את התמונות לפייסבוק):

אז יום ההולדת חלף לו לפני חצי שעה ואני רשמית בת 23.

וואו, גיל 23 נשמע לי כגיל הרבה יותר בוגר, למרות שכולם אומרים שאני רק בתחילת החיים.

אתמול חגגתי.

לרוב אני שונאת לעשות מסיבות יום הולדת. כל ההתעסקות הזו פשוט מתישה אותי לעיתים ומכניסה אותי לדאגות.

לפני שלושה שבועות חבר שלי חגג והיה כיף, אז החלטתי שאולי כדאי גם לי לחגוג.

אז בחרתי בדיוק באותו הפאב שבו חבר שלי חגג את יום ההולדת וקיוויתי לטוב.

כל יום שישי היו לי בחילות איומות, כאבי ראש והרגשה כללית לא טובה. מדהים איך ההתרגשות והלחץ משפיעים עליי.

הזמנתי את אחותי, את החברים מהתיכון, חברות מהלימודים ומהעבודה וחברים משותפים שלי ושל החבר. מן הסתם לא כולם באו, מה גם שיש את פסטיבל הסרטים בעיר והכל פקוק ואין חנייה, לא שגם ככה יש חנייה באיזור, אבל אתמול חוסר החנייה יותר ניכר.

האמת היא שהיה חביב.

בהתחלה בפאב היינו רק אני, החבר, חברה שלנו מהלימודים וחברה שלה שהכרנו ביום הולדת שלה. שתי בנות פשוט מדהימות! הצטלמנו, צחקנו והיה כיף.

ואז החברים שלי התחילו להגיע. ואני לא יודעת מה- אבל משהו לא זרם.

ברור שאני מעריכה אותם שהם הגיעו בשבילי. וברור שאני אוהבת אותם והם אנשים נהדרים.

אבל איכשהו, משהו שם לא זרם. אולי בגלל שהיו יותר מדיי אנשים שלא הכי קשורים אחד לשני. וגם בקבוצת החברים שלי מהתיכון שהזמנתי- לא כולם באותו הקשר עם כולם.

הם פשוט היו מסוגרים בתוך עצמם. כמעט אף אחד לא הזמין לשתות. הם פשוט מגה חננות.

במסיבה של חבר שלי היו הרבה רגעים של צחוקים ושל אווירה טובה וזורמת. ופה זה לא היה. חבר שלי אומר שאני מגזימה והעיקר שאנשים דיברו אחד עם השני. אבל הרגשתי שזה לא זה.

האמת שעם חלק מהם אני לא בקשר רציף כל כך. זאת אומרת מדיי פעם אנחנו נפגשים ומדברים וכמובן נמצאים בקשר בפייסבוק ויש אנשים שיש קשר יותר קרוב איתם. זה כאילו אנחנו פשוט ביחד מכוח ההרגל, מכוח האינרציה.

אני עדיין צעירה. אני לא רוצה אווירה כבדה. אני רוצה לבלות, ליהנות, לצחוק, לעשות שטויות בגבול הטעם הטוב.

חבר שלי אומר שאולי האנשים האלו כבר לא מתאימים לי יותר, אבל אני לא יכולה להשליך אותם לאחור. מה גם שאני אוהבת באמת כל אחד ואחד מהם.

זו כבר סאגה ארוכה שכתבתי עליה מספיק ואני לא באמת מצליחה לתאר את מה שאני מרגישה באמת בצורה שתהייה הוגנת ושיבינו אותי.

כנראה אני צריכה לבלות יותר עם אנשים אחרים ובאמת אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי איתם, מעבר למסיבות יום הולדת או ימי כיפור.

בכל מקרה, אולי העיקר שאנשים דיברו בינם לבין עצמם ונראה שהם כן נהנו ואפילו הרימו אותי 24 פעמים על הכיסא. זה היה מאוד מבעית שכן יש לי פחד גבהים ואחותי הייתה כל כך מבסוטה והיא לא הפסיקה לצלם.

לקראת 1:00 כמעט כולם התחילו להתקפל.

נשארתי ביחד עם החבר, חבר שלנו ועוד זוג שבאו באיחור אופנתי. והיה דיי מצחיק וכייפי. אחרי חצי שעה בערך גם אנחנו הלכנו וכמובן שאני וחבר שלי נתקענו עם רוב החשבון. מילא.

היום התעוררנו מוקדם מדיי, סבתא שלי התקשרה לאחל לי מזל טוב ולאחר מכן ראש העיר בכבודו ובעצמו התקשר לאחל לי מזל טוב וחג שמח. בכלל, קיבלתי הרבה ברכות- בעיקר בפייסבוק, אבל גם בסמס וגם התקשרו לברך אותי וזה בהחלט מאוד נחמד ומחמם את הלב.

אני והחבר נסענו לקניון לשתות קפה עם ההורים שלי. לצערי הוא היה צריך לחזור הביתה וללכת לעבודה. הייתי קצת עצובה כי אני מאוד מתגעגעת אליו.

בערב אבא שלי הכין בלינצ'סים שאני אוהבת לכבוד יום ההולדת ועשינו לחיים.

אפשר לסכם את זה כיום הולדת נחמד למדיי. אולי אני לא צריכה לעשות חגיגות המוניות יותר, אלא לחגוג בנפרד כל פעם או פשוט להיות ספונטנית וברגע האחרון להחליט מה לעשות.

אני מאחלת לעצמי להיות יותר שלווה ורגועה ולהפסיק עם הביקורת העצמית. מאחלת לעצמי הרבה הצלחה בשנת הלימודים הקרובה (אוטוטו כל הכיף מתחיל) ולהמשיך לשפר את הציונים ולהשיג את מה שאני יכולה לו. מאחלת לעצמי שאני והחבר נמשיך להיות מאושרים ביחד. מאחלת לעצמי להצליח לחסוך כסף לשם שינוי ולטוס לחו"ל או לעשות רישיון. מאחלת לעצמי להיות יותר פתוחה מבחינה חברתית, להתחיל ליזום, לבלות וליהנות בעיקר מהרגעים הקטנים.

הנה עוד שבוע מתחיל, ראש  השנה תם ונשלם. אני מאוד אוהבת את ראש השנה, אולי כי נולדתי בתקופת החגים, ליתר דיוק בצום גדליה. אתמול היה לי יום הולדת לפי התאריך העברי, ד"א.

ראש השנה מסמל לי חג של התחדשות, של שינוי.

את ערב החג חגגנו עם המשפחה של אמא, ויום למחרת חגגנו עם המשפחה של אבא בארוחת צהריים.

היה מאוד נחמד, בשתי הארוחות היו ילדים קטנים ואף תינוקות, מה שאומר שהמשפחה גדלה ומתרחבת.

פתאום הרגשתי שגם אני רוצה לשבת בעוד כמה שנים בארוחת החג עם בעלי, ואולי עם תינוק או תינוקת שיתפסו את ההצגה. אולי זה בגלל האווירה המשפחתית, אבל פתאום הרגשתי שגם אני רוצה משפחה משלי.

אם לומר את האמת אני והחבר מאוד רציניים ומדברים על הדברים האלו. העניין הוא שכלכלית כרגע אנחנו לא ממש יכולים לעבור לגור ביחד, ובטח ובטח שלא להתחתן ולילדים יש עוד זמן. אני עדיין צעירה ואני רוצה להיות אמא צעירה אבל אמא לא צעירה מדיי ואמא שמסוגלת לדאוג לילדים שלה ולתת להם את כל מה שהיא יכולה. אמא שמרגישה שזה בדיוק הזמן להיות אמא.

אנחנו מקווים שאולי בשנה השלישית ללימודים יהיו לנו פחות ימי לימודים ונוכל לעבוד יותר, ולקראת סוף השנה השלישית נוכל לעבור לגור ביחד.

בין כל השמחה והחיוכים היה גם עצב גדול.

אמא שלי דודה שלי (גיסתו של אבא) כבר שנים סובלת מאלצהיימר והמצב החמיר. אני והאחיות שלי באנו ואמרנו לה "שנה טובה" אבל היא כבר לא זיהתה אותנו. יש לה מטפלת, וזה פשוט קורע את הלב.

בפסח האחרון היא עוד הייתה מחבקת אותנו וצוחקת ומדברת ואילו הפעם היא הייתה על הפנים. היא תמיד אהבה את אבא ואמא שלי, והתייחסה אליי ואל האחיות שלי כמו לנכדות שלה. אני זוכרת אותנו מגיעים אליה בחגים, ואותנו מקבלות גם מתנות, גם אהבה וגם חיבוקים בדיוק כמו הנכדים הביולוגיים שלה.

אני זוכרת אותה כאישה פעלתנית ומלאת שמחת חיים ועכשיו היא כבויה לגמרי.

ההורים של אבא אינם בחיים יותר מ-20 שנה. לא הכרתי אותם, הם נפטרו לפני שנולדתי. אני קרויה על שם אמא של אבא- שמה היה "דורה" ומהאותיות ה, ד, ר, הרכיבו את השם "הדר".

אבא שלי כמובן סיפר לנו עליהם ועל חייהם והוא אמר שהוא מתגעגע בעיקר בחגים. אני מודה שאני לא חשבתי על זה יותר מדיי וזה לא היה חסר לי, אולי כי לא הכרתי אותם ונולדתי בפני עובדה מוגמרת שההורים של אבא לא בחיים. אולי בגלל זה אני לא מכנה אותם "סבא" ו"סבתא" אלא קוראת להם "ההורים של אבא".

אבל פתאום בארוחה, גיסתו של אבא הכינה סלט שאמא של אבא הייתה מכינה. היא ידעה לבשל מצויין (אני יודעת לפי הסיפורים) והיא מספרת שהיא תמיד מנסה לשחזר את המתכונים שלה. הייתה לי צביטה בלב. הרגשתי שהם כן חסרים לי. שאני רוצה עוד סבא וסבתא, שיישבו איתי לשולחן החג. שאני רוצה סבא וסבתא שמתעניינים, שמדברים, שרודפים אחריי עם האוכל, שמחבקים, שמנשקים. הרגשתי תחושת החמצה.

איכשהו כל החג הזה גרם לי להבין הרבה מאוד דברים, הגעתי לתובנות. משפחה זה הדבר הכי חשוב.

בסוף החודש אחגוג את יום הולדתי ולקראת מאורע זה חשבתי על מספר דברים שבהחלט הייתי רוצה לקבל מתנה.

נעליים- אחת ההתמכרויות שלי. אשמח לכל סוג שהוא של נעלי עקב מדליקות במידה 36 או למגפונים שחורים בעלי סוליה שטוחה או עם עקב קטנטן ליום- יום בחורף המתקרב.

ספרים – אומנם יש לי ארבעה ספרים שמחכים לי, אבל אני תמיד רוצה עוד. אני אוהבת לקרוא הכל. אני אשמח לקבל גם ספרים ישנים/יד שנייה, ספרים שיצאו לאור בשנת 1987/ספטמבר 87/ 26 לספטמבר 87.

תכשיטים- רצוי שיהיו עדינים ולא בומבסטיים. עדיפות לתכשיטים מכסף או זהב לבן. עגילי פנינה או יהלומים יתקבלו בברכה.

בגדים- המגוון והמבחר רחב וגדול: חולצות, חצאיות, שמלות, גופיות, מכנסיים, מעילים, ז'קטים... אשמח גם לקבל פיג'מות חמודות.

תת סעיף: הלבשה תחתונה. רצוי שתהייה סקסית ועם תחרה.

מוצרי טיפוח וקוסמטיקה –אני חובבת מוצרים בסגנון של "סבון של פעם": סבונים, קרמים שונים, פילינגים, מסכות לפנים/שיער. יש לי אוסף קטן שבהחלט אשמח לטפח.

וגם: מוצרי איפור, לקים בצבעים מגניבים.

בשמים- אני אוהבת ריחות חמצמצים במקצת. הבושם האישי שלי הוא ז'אדור, אבל בהחלט אשמח לקבל גם בשמים אחרים ובעיקר את "וואן" של דולצ'ה וגאבנה.

טיול לחו"ל – בסעיף הזה השמיים הם הגבול. כמובן שאשמח לבקר בכל מדינה אירופאית וגם ביפן, ניו יורק ומדינות מסויימות בדרום אמריקה.  

מוצרי אלקטרוניקה- אני פחות חובבת חידושים אלקטרוניים. לקח לי זמן עד שהתרגלתי לשימוש במחשב הנייד ואני שנים שומעת מוזיקה בנגן אמ.פי.שלוש פשוט. אבל אם חייבים כמובן שאשמח למחשב נייד משלי, מצלמה דיגיטלית משלי או אייפוד (כן, גם משלי. לאחותי יש).

יום כיף- צימר, טיול בארץ (אבל שלא יכלול טיפוס על הרים כי יש לי פחד גבהים), ארוחה במסעדה ובעצם כל דבר שקצת ייתן לי תשומת לב והרגשה שאני מיוחדת.

מימון רישיון נהיגה- כי אני באמת צריכה כבר לעשות. אפשר גם לקנות לי אוטו במתנה לרגל קבלת הרישיון.

מימון שכר לימוד- כי אם כבר, אז כבר.

מוצרים של מקס ברנר- וכל מילה מיותרת.

"פיצ'יפקס"- אני חובבת חנויות בסגנון של "אנטר". אני ממש אוהבת את כל הפיצ'יפקס שיש שם, למרות שאין ממש מה לעשות עם כל המוצרים האלו, זה תמיד נחמד לקבל במתנה.

ובכלל, הייתי רוצה לקבל מתנה שנבחרה לאחר חשיבה, ובעיקר כזו שמגיעה מהלב. והכי הכי חשוב: הברכה. אני אוהבת ברכות כמו שהיינו עושים פעם: כותבים בכתב יד ברכה אישית ומושקעת. נכון שלרוב אני מתקשרת או מסתפקת במשלוח סמס או הוול בפייסבוק, אבל לאנשים חשובים אני כותבת ברכה אישית מהלב וכמובן מוציאה את הצד היצירתי שבי בחלק הקישוט האהוב עליי. אני שומרת את כל הברכות (והמכתבים) שנכתבו לי אי פעם, יש לי ברכה ליום הולדת 5.

מה אתם הייתם רוצים לקבל במתנה?

תכירו את משפחת החתולים המתוקים ששייכים לחבר שלי.

זה שימי. קראנו לו שימי כי יש בו משהו ערסי. הוא מאוד היפראקטיבי ואוהב לשחק.

זו אחותו של שימי. היא הגורה הכי יפה, וקראנו לה "לילי" על שם טייגר לילי, כי היא דומה לנמרה. פעם הצלחנו לתפוס אותה, אבל כנראה שעשינו לה טראומה, כי היא מאוד פחדנית.

זו מישל שקרויה על שם מישל אובמה. היה לה גם אח, שכנראה מת, שקראו לו ברק. היא אחותם הגדולה של הגורים.

אבל לרוב אנחנו קוראים לה "המטומטמת".

זו אחת החתולות הכי טיפשות שראיתי. המוח שלה הוא כמו מחשב מקרטע שפשוט נתקע כל הזמן. היא לא מפסיקה לילל ולא ברור מה היא רוצה.

היא מתחנפת כדי שנלטף אותה, אנחנו מלטפים והיא בורחת. היא מייללת שהיא רוצה אוכל, נותנים לה את האוכל מול הפנים, אבל לוקח לה זמן לקלוט שיש אוכל ולאכול אותו.

פעם היא נדבקת לגורים ומשחקת איתם, ושנייה אחרי זה היא מרביצה להם.

וזו מיצי (איזה שם מקורי!), אחותם הגדולה של הגורים ואחותה של מישל. מיצי היא התינוקת שלנו.

מיצי היא חתולה מפונקת, שדורשת אוכל ופינוקים. ובעיקר- היא מאוד מאוד סקרנית.

אנחנו אוהבים לתת לה עכבר צעצוע ולראות איך היא קופצת איתו באוויר ועושה איתו סלטות, או רודפת אחרי לייזר, גם כן בקפיצות וסלטות.

מיצי יודעת שאנחנו מתים עליה ולכן היא מנצלת את זה כדי לקבל כל מה שהיא רוצה. חבר שלי קונה לה אוכל חתולים משובח, כל פעם שבא לה להיכנס לתוך הבית היא מייללת בחוץ ואנחנו מכניסים.

היא אוהבת לשכב על המיטה שלנו ולקבל ליטופים. אני אומרת לה "מיצי שלי! יפה שלי, מדהימה שלי!" בקול תינוקי וחבר שלי אומר שהוא לעולם לא זכה ולא יזכה לכזה יחס.

מיצי היא גם החתולה היחידה שמחוסנת ומעוקרת.

היא לא אוהבת את הגורים הקטנים ולרוב שהם מתקרבים אליה היא מרביצה אליהם. כאשר מישהו מאיתנו מתייחס לגורים, היא מקנאת וישר באה אלינו להתחנף.

וזה העכבר הקטן, שנולד ביחד עם שימי ולילי. העין שלו פגועה ולא חשבנו שהוא ישרוד, אבל להפתעתנו הוא הצליח.

בהתחלה חשבנו שזו בת, ורק לפני שבוע גילינו שהוא בעצם בן.

הוא נראה קטן ומסכן, והוא לא כל כך פחדן אבל עדיין לא חנפן ומשחק איתנו כמו שימי או מיצי.

כאשר אנחנו פותחים את הדלת של הבית הוא טס מייד פנימה, ללא שום מטרה. הוא טס בריצה פנימה ורק מרחרח. לפעמים כל הגורים נכנסים וזה משעשע.

קראנו לו "מיני" על שם מיני מאוס, אבל עכשיו כשגילינו שהוא זכר צריך למצוא לו שם חדש.

והנה שוב מיצי!

והנה אני משתעשעת עם החתולים, בזויות צילום לא מחמיאות

(בתקווה שבקרוב יהיה עדכון משמעותי)

לכבוד הנושא החם פתחתי את האלבומים הישנים שלי, אלו שלא פתחתי מזמן.

אני ואחותי הסתכלנו בתמונות, העלנו זיכרונות, צחקנו.

לילדים שלנו לא יהיו אלבומים ישנים. הכל יהיה דיגיטלי, ובפייסבוק.

היום הייתי על סף עילפון באוטובוס.

היה יום חם, לא שתיתי ולא אכלתי, והעבודה שהאוטובוס נסע בין ירידות ועליות והיה קטן צפוף ומחניק לא עשתה לי טוב.

הרגשתי סחרחורות מתגברות, בחילות, גלי חום, תחושה של מחנק ועקצוצים בידיים. חשבתי שעוד רגע אני זוכה שוב להתעלף בתחבורה ציבורית, ירדתי מהאוטובוס

והתקשרתי לאבא שיבוא מייד לקחת אותי.

הייתי ממש על הפנים, הרגשתי מותשת לגמרי, וכל מה שרציתי זה רק חיבוק וליטוף. החבר שלי היה בעבודה והוא אמר שלא יוכל להגיע אליי. הייתי קצת מבואסת, אבל התגברתי על זה.

בשעה 22:20 הוא התקשר אליי וביקש שאפתח את הדלת בתירוץ לא אמין במיוחד.

פתחתי את הדלת, ואת מי אני רואה?

אותו עם הדבר הזה ביד:

(נא להתעלם מכישורי הצילום הלא מוצלחים שלי)

כמובן שזה לא בא קומפלט עם הואזה.

מיותר לציין שהרגשתי השתפרה ואני הולכת לישון עם חיוך ענקי.

אני כל כך מאושרת שיש לי אותו.