לרוב הגברים בחיי נשארים אנונימיים בבלוג. לא מצאתי טעם בלפרט על חיי המין שלי (נו, כל העולם ואחותו קוראים פה, זה כאילו אפרסם בסטטוס שלי בפייסבוק "היום עשיתי סקס!"), לא מצאתי טעם בלפרט על דייטים, פגישות, שיחות...אני לא יודעת למה, אולי בגלל שבשנה- שנתיים האחרונות הפסקתי כמעט לכתוב פוסטי כרוניקה. לפעמים מאוד מתחשק לי לחזור על זה, לכתוב מה עשיתי היום, אבל אני מוצאת את זה לא מעניין.

החיים שלי דיי רגועים בזמן האחרון. אני לומדת, עובדת קצת, מתכננת למצוא עוד עבודה ומעבירה את הזמן. לא משהו שראוי לכתוב עליו פוסט, לרוב תיאור היום שלי יתומצת לשלוש שורות בודדות.

אבל בכל זאת יש משהו, או יותר נכון מישהו שקצת מטלטל את העולם המשעמם שלי. מישהו שהייתי מעדיפה שיחליף את הלפטופ שנמצא איתי במיטה עכשיו.

לאחרונה אני מאמינה יותר ויותר בגורל. כנראה שיש דברים שפשוט נועדו לקרות, כי אם לפני כמה חודשים מישהו היה אומר לי שנהייה ביחד- הייתי מגחכת. אני העדפתי להיות עם בחורים מקסימים אך מתוסבכים, ששברו לי את הלב.

ההתחלה הייתה לא קלה ולא פשוטה בכלל, ואנחנו חודש ושבוע ביחד. ובזמן הכל כך מועט הזה, אני מרגישה כל כך, כל כך הרבה. אהבה עוצמתית, משוגעת, מטורפת. אני לפעמים צובטת את עצמי, לדעת שזה אמיתי. ונכון, אני נשמעת כמו ילדה בת 16 שזה החבר הראשון שלה. ונכון, אני נשמעת כמו בחורה שרק התחילה קשר חדש ומאוהבת מעל כל הראש, אבל משהו פה אחרת. זה אחרת.

כי מעבר לעובדה שהוא בן זוג, הוא חבר. אני יכולה לדבר איתו על הכל. אני אוהבת להימרח איתו במיטה ולקשקש. ואני אוהבת להבריז (טוב, זה לא היה הברזה בכוונה. רק לאחר מעשה גיליתי שהשיעור בוטל) ולהיכנס איתו למיטה ולהרגיש את החיבוק שלו, ולהירדם.

אני יכולה לסמוך עליו. כשאני איתו אני מרגישה בטוחה ומוגנת. וכשאני עצובה, הוא יודע בדיוק מה לומר.

וכשהוא מנשק אותי, יש לי צמרמורות בכל הגוף.

והוא רק מפגין דאגה ואכפתיות וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני יודעת, אני פשוט יודעת שזה הכי נכון.

ואני מרגישה איתו בנוח, כאילו אנחנו ביחד שנה ולא חודש בקושי.

וכשאנחנו נפגשים, אז יש את התשוקה הבלתי נשלטת הזו ומצד שני יש את הרגיעה בלשבת ביחד על הספה ולראות תוכניות בויאודי.

וכשאנחנו לא נפגשים, אני נטרפת מגעגועים.

ואני אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי. ואת איך שהוא גורם לי להרגיש. וכשאני איתו אני שוכחת מהכל, והשעות עוברות כל כך מהר.

זו הרגשה כזו, שחודרות לכל הרקמות, העצבים, העצמות בגוף. שגורמת ללב לדפוק בעוצמה, שגורמת לך לחשוב שעוד רגע תתפוצצי.

ידיעה שלווה וברורה, שמצאת. שסוף סוף מצאת "אחרי כל המדבר הזה".

ותראו, קיבלתי ממנו חולצת אליס בארץ הפלאות (נו, אז מה אם היא קצת גדולה עליי):

אני ואחת החתולות מחבורת החתולים שיש אצל בויפרנד בבית.

שמוח אחרים יתקבלו בברכה:)

אומנם אני בתקופה לחוצה, עמוסה ומאכזבת (תקופת מבחנים), אבל אני מרגישה שהדברים מתחילים להסתדר. אני מרגישה שחתיכות הפאזל מתחברות לי ואני בכיוון הנכון.

ואני קצת מאוהבת. אבל רק קצת.

צילום: אחותי

דברים שלמדתי ב-22 שנים.

לא הכל הולך לפי מה שרוצים. התוכניות משתבשות, אבל זה לא אומר שצריך לצאת מהכלים.

גם אם לא הצלחתי במשהו, או משהו לא הלך לפי מה שרציתי, וגם אם התאכזבתי נורא – שום דבר לא קרה. מחליקים על זה וממשיכים הלאה.

יש דברים שלא קשורים אליי. לפעמים פעולות והחלטות ואמרות של אנשים אחרים, לא בהכרח קשורות אליי, אלא אליהם.

צריך לדעת לסלוח. לשים את האגו בצד. לפעמים צריך להפסיק לכעוס. קודם כל להפסיק לכעוס על עצמי.

להיות קצת פחות דרמה קווין.

להבין שזה בסדר להיות עצובה. שזה בסדר לכעוס. שזה בסדר להתאכזב. שזה בסדר לקנא.

זה לא בסדר לפגוע בעצמי. זה לא בסדר להוציא את הכעס והאכזבה עליי.

יותר מבייש לסבול ולשתוק. לפעמים הכי פשוט זה לפנות לאמא.

לוותר על אשליות מטופשות.

להבין שלא כל מה שאני רוצה, באמת מתאים למי שאני ולאורח החיים שלי. לפעמים זה נורא קל להיאחז באשליה מטופשת,  אבל החוכמה היא לבחור את החלומות שהם כן ברי הגשמה.

לדעת שצריך לעבוד קשה בשביל לקבל מה שרוצים, שום דבר לא בקלות.

להבין שהחיים זה לא מה שהבטיחו לי.

אני לא דמות בספרי בנות שאני קוראת. לא תמיד מקבלים הכל, אבל צריך לשמוח על מה שיש.

החיים מורכבים משגרה, מצבעים אפורים. כל החוכמה היא למצוא את כתמי הצבע.

אנשים הם רק אנשים. אני לא יכולה לגרום להם להשתנות. רק הם יכולים לגרום לעצמם. או שאקבל אותם כפי שהם או שאעזוב אותם. עדיף לקבל מישהו כמו שהוא.

להפסיק לקחת כל דבר ללב.

לקחת אחריות.

יש דברים שעושים רק כי צריך וכי אין ברירה.

לעשות סדרי עדיפויות. להבין מה שווה ומה כדאי לי, ועל מה אני מוותרת. להבין שיש סיבה לכך שעשיתי את סדר העדיפויות הזה ולדבוק בו.

לזכור כי הגלגל עשוי להסתובב בכל רגע. והוא אכן מסתובב.

להגיע להחלטות.

גם כאלו שהן נורא כואבות וקשות.

לחיות עם ההחלטות שלי. גם אם עשיתי טעות, לא להאשים בה את כל העולם. לדעת שיש טעויות שמשלמים עליהן, להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה.

לקחת נשימה ארוכה.

לא להתחרט, על כלום.

יש עקרונות שנשברים.

לפנות זמן קצת לעצמי.

לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות.

להבין שלא תמיד אהיה רזונת . לקבל בהפנמה שיש לי טוסיק שתופס מקום במרחב, אבל פאק איט. למי אכפת. להפסיק להילחם בגוף שלי. לתת לו קצת מנוחה.

להבין שאני זו אני. ואני מספיק מיוחדת ומדהימה ומקסימה גם ככה. גם אם נדמה שהדשא של השכן ירוק יותר – זה לא בהכרח ככה.

לאהוב את עצמי, לתת לי קצת קרדיט.

לפעמים צריך לדעת לוותר, אך יש דברים שלא מוותרים עליהם לעולם.

לדעת שיש דברים ואנשים שצריך להשאיר מאחורי דלת נעולה.

להבין שבסוף איכשהו הכל מסתדר. לא צריך להסתכל או שחור או לבן, להיות קצת פחות טוטאלית ופחות פרפקציוניסטית. הכל מסתדר בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר.

לעשות רק מה שטוב לי, מה שאני מרגישה שנכון ומתאים. לא לוותר על עצמי, למען אף אחד.

לא להתנצל אף פעם. לא על מי שאני, לא על מה שאני, לא על איך שאני.

להפסיק לשים זין. זה לא משנה מה כולם חושבים. יש רק מספר מסויים של אנשים שבאמת חשובה לי הדעה שלהם.

אני בטוחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

אני עוברת תקופת נוסטלגיה, תקופה של הרבה הרהורים.

השבוע הסתכלתי קצת בארכיון, בשנת 2005. הייתי בכיתה י"ב, ולמרות שהשתנה בי הרבה מאוד, עדיין יש תחושות חזקות שתיארתי, של בדידות, של חוסר שביעות רצון מחיי החברה שלי, של שיעמום ומיאוס, שאני עדיין מרגישה אותן.

אני לא מאמינה שכבר ארבע שנים, אני מסתובבת עם אותה הרגשה, שפשוט בא לי לקחת את הרגליים ולעבור למקום אחר. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה, שאני לא באמת חיה את החיים שהיו אמורים לי.

לפני כשלושה שבועות, דיברנו כמה מהחברים ללימודים על זה שיש לנו שלוש שנים לבלות ביחד.

ואני חשבתי לעצמי "אלוהים, שלוש שנים שאני תקועה כאן".

זה לא סוד, שאני לא אוהבת את המקום בו אני גרה. אני מרגישה כמו בפריפריה, לפעמים.

יש פה אווירה, שאני לא מסוגלת להסביר, שלא תמיד נעימה לי.

אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים, מהמקומות. כל כך הרבה זמן אני כותבת על הכמיהה שלי לשינוי, והשינוי הזה עדיין לא מגיע.

אני לא רוצה שהחיים שלי יילכו במסלול המוכר של צבא- לימודים- חתונה- משכנתא- עבודה.

לא, לא, לא.

זה יותר מדיי משעמם, בנאלי.

זו הבעיה שלי בעצם, שאני חייבת כל הזמן שיקרה משהו, אני חייבת דרמות מסביבי ועניין.

אני תוהה למה הלכתי ללמוד, ולמה בחרתי את מה שבחרתי. אולי זה כי שנה א', סמסטר א', וכל המבואות כולם אותו הדבר (ועוד למדתי חלק ניכר מהדברים במכינה), אבל כרגע אני לא בדיוק מתחברת.

אולי זה ככה זה, ורק בדמיון שלי מגיעים לאוניברסיטה ולומדים את מה שבאמת מעניין אותך.

אני לא באמת נהנית בלימודים. זה לא שאני סובלת, אבל זה לא בדיוק כיף.

אני דיי בודדה, האמת.

בחוג אחד כן יש לי חברים, פחות או יותר. התחברתי למישהי ממש חמודה.

אבל בחוג השני , לא במיוחד. זאת אומרת, אני מסתדרת עם אנשים, אבל ממש עצוב לי בהפסקות.

אז אני תמיד מתכננת מראש שיהיה לי מאמר לקרוא, או שאני הולכת לקפיטריה וקונה אוכל, רק כדי שיהיה לי משהו לעשות. וככה אני מבזבזת את הכסף שבקושי יש לי על שטויות, ומדי שבוע עולה על המשקל ומגלה שעליתי בעוד חצי קילו, ומרגישה כמו בהמה ובא לי למות.

אני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי קשה לי להתחיל ולנהל סמול טוקס, או אולי כי קשה לי להתחבר.

למרות שיש הרבה אנשים שאומרים לי שהם אוהבים אותי ושאני מיוחדת וכיף איתי.

או שפשוט קשה לי למצוא.

אני אוהבת אנשים מיוחדים, וה"קליק" הזה לא קורה תמיד.

אני חושבת שחלק מהעובדה שהתחלתי לימודים אקדמיים נעוצה בכך שרציתי פשוט לרצות.

לרצות את ההורים, את החברה. ומתוך מחשבות של "נו טוב, אין ברירה. כולם עושים את זה, חייבים לעשות את זה, אז אעשה את זה".

אני עובדת קשה בלרצות, לרצות, לרצות. אולי כי אני הבת הבכורה. אולי אין לזה סיבה ואין שום ניתוח פסיכולוגי וככה אני.

כל הזמן אני צריכה לדאוג שכולם מסביבי יהיו מרוצים ומאושרים, ואף אחד לא יכעס.

אני לא תמיד מרצה את עצמי. את הכעס אני שומרת עמוק בבטן, או מוציאה על עצמי.

לפעמים אני חולמת על עצמי אורזת מזוודה ונוסעת לגור בעיר אירופאית גדולה. אני יכולה ממש לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת, אני רואה את עצמי שם, כאילו באמת הייתי שם.

אולי תהייה לי השראה ואני אכתוב, כמו שתמיד חלמתי, מאז שאני זוכרת את עצמי. אכתוב קצת יותר מאשר על דיכאון ומוות והפרעות אכילה.

ותהייה אתה. אתה עדיין מעורפל. ותטוס עד אליי, ויירד גשם או שלג, וחורף אמיתי. ואני אהיה עטופה במעיל מפרווה סינטטית (כי זו אירופה, וקר), ותגיד לי שאתה לא יכול בלעדיי, שאתה אוהב אותי עד כדי שיגעון, אפילו עד גבול הפתטי.

ואני אוריד את המעיל. ואח"כ את כל הבגדים, ולא יהיה לי קר יותר, איתך, אף פעם.

ואני אחזור איתך, לכאן. ואאחסן את המעיל בארון.

ואהיה זאת שעשתה משהו, ולא את הבנאלי והמתבקש.

אני אגור בעיר אחרת, ואעשה דברים אחרים. אולי אפרסם את ספר הביכורים שלי, אולי אגלה שאני לא כותבת טוב כמו שתמיד חשבתי ואפנה לעשות משהו אחר. ויהיו לי חברים אחרים וחיים חדשים.

ואני אבוא מדי פעם לבקר את מי שהשארתי מאחור, ונעלה זיכרונות, ונהיה נוסטלגיים, ואני אשמח שזו רק נוסטלגיה.

אוף, אני חושבת שאף אחד לא באמת מכיר אותי כפי שאני באמת. אף אחד לא יודע מי אני.

גם אני עדיין לא.

בקרוב יתחילו הלימודים, ואאלץ להפסיק מההרגל המגונה של להיות ערה בשעות הלילה.

אני מרגישה עייפה, אך נדמה שהגוף מותש משינה.

אמא חזרה מחו"ל והביאה איתה המוני קיט קטים. אלוהים, כמה אפשר לאכול. אני רוצה מתוק, ואני רעבה כל הזמן. אני תוהה אם זה רעב למשהו אחר.

אני אוכלת, אוכלת, ולא שבעה, ובזמן האחרון שותה כמויות אדירות של בירה, יש לי קיבה של גבר.

שתיתי כל כך הרבה ביום שבת לפני שבועיים, שכשחזרתי הביתה נשכבתי על הרצפה ובהיתי לכמה דקות במנורה שלי.

אני לא עולה על המשקל כבר שבועיים, כי בא לי להדחיק ואין לי כוח להתמודד.

בגזרה הרומנטית אני למודת אכזבות.

אני מנסה לתהות מה לא בסדר איתי, ולמה לעזאזל אני פוגשת גברים שגורמים לי להתאכזב, או כאלו שנוח להם להשאיר את הקשר בתחום האפור, תחום שהוא מעבר לידידות, אך לא עולה שלב.

אולי כי אני עדיין מחפשת משהו שלא קיים.

כי אני רוצה משהו בלתי אפשרי. ככה אני. הולכת על הכי קשה, על הכי לא ניתן להשגה.

מתאהבת תמיד במה שאי אפשר.

אני קצת חושבת עליך לפעמים. ומה קורה אם היינו בסופו של דבר ביחד. אני קצת מתגעגעת.

אני רוצה שאתה תחבק אותי בלילה, שתגרום ללב שלי לדפוק, שאסתכל על הלנז'רי בסיפוק, שתהייה לי את תחושת הציפייה, שארגיש שאנחנו משלימים, ושאני מאושרת שיש לי אותך ושאנחנו ביחד.

אתה עדיין ללא שם וללא זהות וללא פנים, אך אני יודעת שאתה קיים איפשהו.

או מתחת לאף.

חגיגות יום ההולדת שלי נפתחו כך:

אני, ים.

צילום ועריכה: אחותי.

לחות, צפיפות, חום אימים, אנשים מביטים מהחלונות ושופכים עלינו מים.

הרבה צבעים, הרבה אנשים, הרבה לבוש לא שגרתי.

משאיות שעליהן דראג קווין ובחורים חתיכים מפזזים בתחתונים.

הרבה סטיקרים מדליקים.

צעדנו חבורה גדולה, נהנית, רוקדת, מצלמת וצוחקת.

ובעיקר, אנשים שלא מתביישים במי ובמה שהם, שמחצינים את המיניות שלהם כי ככה בא להם, וגאים, גאים מאוד בעצמם.

התמונות מדברות בעד עצמן (יש עוד המון, אבל בחרתי את ההכי טובות ואת ההכי יפות)

גם הכלב חלק מהקהילה.

איזה בובה!

זאת דפנה ארמוני! גם יוסי בובליל היה שם, בחוף.

סוף המצעד, בים.

אני מזדהה.

קודם כל אני חייבת לשתף במקרה נאחסי שקרה לי היום בבוקר:

אני הולכת לתומי באוניברסיטה, ופתאום- החלקתי. אין לי מושג איך זה קרה, כי לא נתקלתי בשום דבר, ולא נעלתי נעלי עקב. לקח לי כמה שניות לקלוט ש- היי, אני נופלת. איכשהו נמרחתי על האספלט במעיין שפגט. עבר שם איזה איש, והוא פשוט... לא עשה כלום. בחורה נמרחת מולך על האספלט ואתה לא מתייחס?! מה עם הצעת עזרה, בדיקה שהכל בסדר? טוב שהוא לא הצביע וצחק.

בכל מקרה, הגעתי לכיתה, ואז ראיתי שיש לי חתך בברך וברגל (איפה שהנעליים), ושזה מדמם ושורף. וגם התנפחה לי הברך, ולא ממש יכולתי לסגור את הנעל, כי ה"פס" שלה היה בדיוק איפה שנחתכתי. אז הלכתי כל היום כמו איזה נכה, ועם נעל פתוחה. בתחילה אנשים לא קלטו שהברך שלי בגודל של הר, אלא חשבו שרק נקרעה לי הנעל.

התגובה של אחותי: "חחח פאדיחות".

התגובה של אבא : "אוי, אוי, מסכנה (בצורה צינית)".

אין, אין אמפתיה בבית הזה.

אם אני מסוגלת לכתוב על דבר טיפשי ומטומטם שקרה לי, כנראה שהכל בסדר.

יכול להיות שהייתי צריכה דאון רציני, וחזק.

אני צריכה לקבל את העובדה שזה קורה לעיתים.

אז כן, לשבוע אחד חזרתי לגיל ההתבגרות שלי.

היו לילות בלי שינה, של בכי היסטרי.

לא היה הרבה אוכל, יום אחד של צום למשך 24 שעות.

ויש לי שריטות על הירך.

אבל ההבדל הוא, שאני לא מוכנה לקבל את זה.

אם פעם פשוט הייתי מסוגלת לשקוע בזה ימים, ושבועות, וחודשים, היום אני פשוט לא.

אני לא חוזרת למחלה הזו, בשום פנים ואופן, לא. לא, לא, לא, ולא.

אני יודעת שאני בריאה.

והצום הזה, והמחסור באוכל.... אני יודעת בוודאות שזה לא נבע מהרצון לרזות.

אני לא חושבת שאני שמנה, כמו בעבר.

אני לא אשקר, היו לי מחשבות. הצום הזה החל מכך שהיו לי בחילות איומות כתוצאה מהתייבשות ככל הנראה, ולא הייתי מסוגלת לחשוב על אוכל, כל שכן לאכול אותו. ואני לא אשקר, בטח שלא לעצמי- יש לי טריגרים. והטריגר שלי זה שדילוג על ארוחה אחת מוביל אותי לדילוג על עוד ארוחות.

לכן, אני מקפידה לאכול מסודר.

יכול להיות שזה לא מראה על החלמה מלאה, אבל אם אני מסוגלת להתמיד באכילה נורמלית ומסודרת, ואם המחשבות על אוכל לא מעסיקות אותי כל הזמן, ואם אני מסוגלת לאהוב את מה שאני רואה במראה, ואם אני מסוגלת לחייך- זה מספיק לי. כנראה יש דברים שבכל זאת נשארו, ועם זה אני כנראה אלמד לחיות.

זה דפוס התנהגות כזה, שברגע שרע לי, אני חוזרת אליו.

הרי המחלה זה פשוט רצון להיעלם, פשוט שנאה עצמית ודיכאון ודימוי עצמי נמוך ועוד אלף ואחת גורמים שבאים לידי ביטוי בהרעבה.

אין לי שום רצון לעשות את זה. אני נראית מצויין. מבחינה עובדתית- אני שוקלת 46 קילו, וה BMI הוא 18.66. היקף המותניים שלי הוא 56 ס"מ. (טוב נו, זה לא חדש, זה ככה מאז ומעולם, אבל תנו לי להתגאות!).

ואני נצמדת לעובדות האלו, בניגוד לפעם.

ובניגוד לפעם, אני לא מעבירה את המחשבות לפעולות, כלומר, אני לא ארעיב את עצמי או אמנע מעצמי. כשאני רעבה- אני אוכלת, ולא רק מאכלים דיאטטים. ואם מישהו יזמין אותי לארוחת שחיתות- אצטרף אליה בכיף.

והפגיעה העצמית- אני מתביישת שעשיתי את זה, זה היה מטופש, אבל זה עבר, ולא יהיה יותר.

אני יודעת שבסופו של דבר, הדברים מסתדרים לטובה, והאמונה שלי בגורל רק מחזקת את זה.

אז כן, יצאתי מקשר של שלוש שנים.

אבל עם כמה שזה קשה לפעמים, כי במשך הזמן בנאדם הופך להיות חלק מאוד מרכזי מחייך, ופתאום הוא כבר לא, עשיתי בסופו של דבר את ההחלטה הנכונה.

זה כבר לא היה "זה". ותמיד אני אוהב אותו באיזשהו אופן, כי למרות שהוא לא היה הראשון, הוא היה הקשר הראשון הבריא שלי.

יש כל מיני גורמים והשפעות לכך שזה כבר היה צריך להיגמר. וזהו.

והלימודים... קצת נמאס לי, אבל עוד מעט נגמר הסמסטר הזה, וייגמר הלחץ, ואני אתן את ה"פוש" האחרון, כדי לקבל את הציונים שאותם אני צריכה לקבל (דהיינו- תשיעיות ומאיות).

והפסיכומטרי... אני באמת שאנסה ואשתדל לפחות לתרגל קצת, אני סומכת על זה שאני עדיין חזקה בקטע המילולי ושאני לומדת אנגלית ברמה גבוהה...אני אגש, ואנסה ככל האפשר לגשת בגישה של "אני גאון! אני אוציא 700!" ואם לא- יש לי כושר כתיבה נהדר ואני אכתוב עשרות מכתבים לוועדת חריגים עד שיקבלו אותי.

ועוד חודש והלימודים נגמרים, אני אמצא עבודה נחמדה והחשבון בנק שלי יתחיל להראות סימני חיים.

בנימה אופטימית זו, הכל יהיה בסופו של דבר בסדר,  לא, יהיה מצויין.

מניסיון חיי, איכשהו אני בסוף מצליחה לקבל את מה שרציתי, והדברים באים על מקומם בשלום.

(וואו, הפוסט הזה גלש)

*צולם על ידי אחותי*

בערך ממצה את הכל.

אכתוב כמו שצריך, מתישהו, מבטיחה.

בימים האחרונים עוטפת אותי תחושת ריקנות.

אני שונאת לשבת מול המסך האלקטרוני הלבן, לנסות ולכתוב מספר מילים, אך שום מילה לא יוצאת.

הריקנות הזו פושה בכל.

כביכול הכל בסדר.

חגגנו יום הולדת במסעדת שף יוקרתית, יומיים אחר כך במעבר חד הלכנו לנגב חומוס והתחממנו בשמש עם תמונות מגוחכות והרבה אנשים עם מילים חסרות.

ויש חופש, ויש לי בגדים חדשים, והכל כאילו נפלא ונהדר ובסדר ומקסים.

אבל פתאום אני מרגישה תחושה של חוסר ציפייה. אצלי המצבי רוח נעים כמו סופת טורנדו.

אולי זה רק דכדוך של סוף חורף- תחילת קיץ.

-עוד פוסט מיותר-

אני עם הסוודר הסגול.

מה אתם אומרים על התספורת החדשה שלי?

(נא להתעלם מזה שיצאתי שמנמנה, זה הסוודר!)