עבר עליי שבוע נהדר של חופש. סוף סוף בלי לימודים, מבחנים, עצבים ולחץ. המון זמן פנוי לעצמי, ואף רכישות חדשות: שלושה ספרים ושני סטים מהממים של חזייה ותחתונים.

ליל הסדר היה נחמד. עשינו אותו אצל אחות של אמא, וכאמור, היה ממש נחמד.

יום אחרי זה – עוד ארוחת חג, והספקתי לאכול שני סוגים קינוחים שונים ועוד טעימה.

פשוט נורא.

אחרי זה אני ורועי קפצנו לגבי, שם ראינו C.S.I וחיסלנו חבילת במבה גדולה.

ימים שני עד רביעי ביליתי אצל החבר שלי, אחרי יובלות שלא ראיתי אותו.

ביום שני הלכנו לים בת"א.

והבעיה הייתה ללבוש בגד ים. ועוד אחרי כל האוכל הזה. זה לא שאני שמנה, אני פשוט לא רזה כמו שהייתי פעם. פתאום הירכיים שלי נראו לי עצומות, ובלטו לי כל הסימני מתיחה והצלוליט. אומנם, מאז שהשתחררתי הספקתי לרדת 4 ק"ג (בצורה נורמלית הפעם, בגלל זה ממש איטי), ואני מרגישה יותר טוב עם עצמי, אבל בכל זאת.

ביום חמישי פשוט פחדתי לעלות על המשקל. ואז חשבתי לעצמי "רגע, למה אני כל כך מפחדת מהמכשיר הארור הזה? וגם אם תהייה עלייה, מה יקרה?" בסוף הייתה ירידה של 100 גרם (לא שזה משמעותי),זה פשוט ההרגשה הזאת. ההרגשה שלא משנה מה, תמיד תרגישי שמנה. זה לא שאני מצפה לחזור למה שהייתי לפני הצבא, בכל זאת, אני בת 20.5 ולא צריכה ולא יכולה להיות 46 ק"ג כל ימי חיי, זה פתאום היה שונה, שאני לא עטופה בבגדים.

בשאר הימים לא עשינו משהו מיוחד, וביום רביעי באנו אליי.

גם אצלי לא עשינו משהו מי יודע מה מדהים, בעיקר בילינו בקניונים ובקריאת ספרים (אנחנו שני חננות). יום שישי שוב גבי  אירח אותנו, וזה היה חביב למדיי.

אתמול באה המשפחה לארוחת צהריים לכבוד החג.

שבוע של חופש חלף לו. כאמור, לא משהו מעניין או מיוחד, סתם הרגשה כיפית (עד שאקבל את הציון פסיכומטרי, ולא בטוח שזה יהיה כיף) של מנוחה.

כבר כתבתי קורות חיים ושלחתי אותם למספר חברות כ"א, והתקשרו אליי.

מחר יש לי פגישה בשתי חברות כ"א שונות, אחת מהן מציעה לי לעבוד במענה טלפונים של בנק כלשהו, וביום שלישי יש לי מרכז בקרה של חברת תקשורת, וביום רביעי יש לי את אותו הדבר רק עם חברת סלולר.

בכל מקרה, אני מקווה שאמצא עבודה מהר, ושאעבור את המבחנים האלו.

ולסיום, תמונות!

מה שלבשתי בליל סדר (מטושטש, אני יודעת):

אז גם אני.

(רק אני קיבלתי אותה לפני שבועיים- שלושה?)

יש את התוכנית הזו בערוץ 10, מתי נתנשק. יש שם את הדמות הזו, רונה, שהיא, איך לומר, מכוערת, אבל ממש. ודווקא איתה אני הכי מזדהה.

כשכולם רק פוגעים בה רק בגלל איך שהיא נראית, שישר מתייחסים לחיצוניות שלה... זה ממש עושה לי כואב בלב.

אני יודעת שאנשים (גם אני) שמים לב בעיקר לחיצוניות, אבל עדיין, זה כל כך נוגע.

כי למרות שהיא מכוערת, היא עדיין רוצה שמישהו ייגע בה, והיא רוצה לעשות סקס טוב, ושיאהבו אותה ושלמישהו יהיה אכפת. והיא נפגעת כשפוגעים בה.

וזה פשוט... הכי פוגע בעולם שמישהו מעליב את המראה החיצוני שלך. כי מגיל אפס בערך, מחנכים אותנו שרק ליופי יש משמעות. בעיקר בנות. שליפות יותר קל בחיים.

ואת הכי רוצה להיות הילדה הכי יפה בגן.

ותמיד קינאתי בבחורות יפות. כי תמיד רציתי להרגיש איך זה שרק מסתכלים עלייך ומחייכים אלייך כל היום, ואיך זה להיות מסובבת ראשים.

תמיד תהיתי איך זה להרגיש שאת יפה.

וזה לא שאני מכוערת, ויצאתי עם בנים, ומתחילים איתי... ויש אנשים, פה, באינטרנט, וגם קצת בחיים האמיתיים שמחמיאים לי, שאומרים שאני יפה, יפהפייה, מיוחדת וכל זה...

אבל אני לא מרגישה ככה.

כי אני זוכרת רק את הדברים הרעים.

כי לצד התגובות המפרגנות פה, הייתה גם תגובה של "חשבת לעשות ניתוח אף?" וברור שזה נכתב ע"י "ללא שם", מחוסר טאקט או מקנאה או בעיקר מטמטום, אבל זה מעליב. לכמה שניות זה מעליב נורא. ברור שבאינטרנט שאתה מעלה תמונה אז אתה חשוף גם לביקורות לא טובות, אבל פה, בבלוג שלי?

והיה איזה מישהו. שאמר עליי דברים נוראיים. אבל באמת. המישהו הזה זה מישהו ששכבתי איתו. הוא לא היה חבר, ואני מדגישה- זה הוא שיזם (כאילו שזה בכלל משנה). והוא אמר עליי שאני ממש מכוערת, ושהוא לא היה נוגע בי בטלפתיה או הברקה אחרת מסוג זה.

וזה, זה הכי גורם לי להרגיש מגעיל. ודוחה. ידעתי את זה רק אחרי המעשה... וזה גרם לי להרגיש. אם אני אראה אותו- אני אצרח עליו "באיזו זכות?" זה פשוט גורם להרגשת גועל נפש.

זה בסדר, לא כולם חייבים לאהוב את איך שאני נראית, אבל אם אתה לא אוהב- אז אל תתקרב אליי.

אני לא חושבת שסיפרתי את זה למישהו בעבר.

וזה השאיר לי כזו צלקת. כי כל אמרת שפר כזו מעליבה ומכאיבה וננעצת כמו סיכות קטנות.

אני רק רוצה להרגיש פעם אחת מיוחדת. רק להרגיש מוערכת, אהובה, חשובה. כי רוב הזמן אני מרגישה כמו סתם אחת, לא יפה במיוחד ולא כלום. רוב הזמן אני מרגישה ככה ופשוט מדחיקה את הכל, כי אני בעיקר לא. אני לא יפה ואני לא חכמה ואני לא מוצלחת ואני לא נחמדה ואני לא מצחיקה ואני לא שנונה ואני לא כותבת כבר כמו פעם ואני לא אחת שכולם אוהבים ואני לא מוכשרת כמו האחיות שלי ואני לא כלום.

1987/1988

אני בתור תינוקת (אין לי מושג בת כמה אני)

1992.

אני בת חמש. תתעלמו מהתסרוקת המוזרה, זה כנראה היה אופנתי בשנות ה-90.

1994.

אני בת שבע בערך. כמובן, האופנה חוזרת, גם בעבר היה אופנתי פוני ומגפי גופי.

יולי 2007. החופש הגדול בין י"א לי"ב- אני כמעט בת 17. הטיול לאילת.

דצמבר 2004. אני בת 17, כיתה י"ב.

אפריל 2005.

יוני 2005. אני משהו בסביבות ה-40 קילו, התחלתי טיפול באנורקסיה.

  אוגוסט 2005. אחת התמונות האהובות עליי.

ספטמבר 2005. אני בת 18.

אוקטובר 2005.

פברואר 2006. ממש כמה ימים לפני הגיוס לצבא.

אפריל 2006, פסח.

ספטמבר 2006, ביום הולדת 19.

פברואר 2007. שנה בצבא.

אפריל 2007. אני על מדים לבנים ביום הזיכרון. תג יחידה מטושטש מטעמי ב"ש.

ספטמבר 2007. בת עשרים.

דצמבר 2007. נמאס לי להיות שדופה.

1/2/08. לפני כמה ימים.

נשארתי (כמעט) אותו הדבר.

לפני שבוע, יצאנו לטיול מטה הפלגה שלי מטעם הבסיס לאזור מצפה רמון.

יצאנו בשש וחצי בבוקר בערך מהבסיס לכיוון דרומה, לא וויתרנו על עצירה מסורתית ב"ילו" לקניית ממתקים ושטויות.

לטיול הצטרפו שתי חברות שלי שהשתחררו לא מזמן- וזה היה ממש נהדר, כאילו הן מעולם לא עזבו.

הגענו לקבר בן גוריון, שם פגשנו את המדריכה שלנו.

אחרי זה נסענו לטייל במקום שנקרא "עין עבדת". עשינו מסלול לא מאוד ארוך, ולשם שינוי נהניתי מההליכה. (חכו מה מצפה לי בהמשך).

בערב נסענו לאכסניה במצפה רמון. המקום הזה, ממש סוף העולם שמאלה. הוא נראה כאילו הוא קפא על שמריו אי שם בשנות ה-70. ומסתובבים שם יעלים כמו חתולים!

התארגנו קצת באכסניה שלנו, שהייתה סבבה, נקייה ומסודרת, ואז יצאנו לנו לאיזה חורשה כדי לעשות פויקה.

הגענו לאיזו חורשה נטושה, זה נראה כאילו המש"קית חינוך שלנו מנסה לחטוף אותנו או משהו כזה...

עשיית הפויקה הייתה רעיון גרוע למדיי. מדובר בבישול של איטי מאוד של בשר עוף, אורז ומיני ירקות, שעליהם פשוט שפכו קולה וצ'ילי ודבש, מה שיוצר מיקס מוזר למדיי. כל ההווי של לשבת ליד המדורה קצת לא מתאים בהתחשב בקור העז ששרר שם. באיזה שלב כבר לא יכולתי לסבול את הקור, והרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להזיז את הרגליים, עליתי לאוטובוס וחיכיתי שם לאוכל.

כמו כן, מדובר בבישול איטי, ועד שזה היה מוכן- כבר הייתי מורעבת. האוכל יצא עיסה מוזרה למדיי, אבל מרוב רעב זללתי הכל.

ביום השני נסענו לטייל במכתש רמון, בהר אברון.

אמרו לנו שיש רק עלייה קשה מאוד, וחוץ מזה- לא נורא.

אז אמרו.

העלייה לא הייתה קשה באופן מיוחד.

הירידה.

אוי, הירידה.

ירידה תלולה ומחליקה מאוד, ואני, עם פחד גבהים מטורף, זה שילוב לא מוצלח למדיי.

למזלי, אחד מהקצינים פשוט הלך איתי יד ביד כל הירידה המטורפת הזו, ואם לא הוא- נראה לי שהייתי נשארת לעמוד במקום וממתינה לחילוץ. (כל הזמן צחקנו על זה שנעשה שת"פ עם 669).

במהלך כל הירידה, חשבתי מה אני צריכה את זה ומה עשיתי רע.

אני לא מבינה מה אנשים אוהבים טיולים. זה לא שיש איזה נוף יפה או משהו.. סתם הרים. הרים, הרים, הרים. סתם לעלות ולרדת איזה הר מעצבן ללא שום פואנטה.

מרוב לחץ ופחד אפילו לא בכיתי. לא הוצאתי הגה.

כמובן שנפלתי המון, והחלקתי על איזו אבן משוננת למדיי, ונקרעו לי המכנסיים. מאחורה. לגמרי. יותר מעוצמת הפאדיחה, חשבתי על זה שאלו מכנסיים שאני אוהבת. למזלי היה לי סווטשרט, ופשוט קשרתי אותו מאחורה.

הרגשתי איך כל הירך והישבן שלי נמלאים חתכים ודם.

זה היה נורא.

אני לא מבינה למה לקחו אותנו לעשות מסלול כזה.

זה היה בהחלט מסלול מטורף, של שש שעות! בסוף הסתכלנו על ההר והדרך הארוכה והחמאנו לעצמנו.

כשהגענו לאוטובוס, עייפים, מותשים, חבולים ורעבים מאוד, גילינו שהמפקד הישיר שלי והמש"קית חינוך שלנו- הלכו לאיבוד!!!! שעה וחצי, חיכינו להם, גוועים מרעב, עד שהם מצאו את הדרך. בשביל מה הוא עשה בה"ד 1 אם לא כדי לדעת לנווט?!

בסוף הגענו לארוחת צהריים, ואז הצפנו חזרה הבייתה.

זה היה הטיול האחרון שלי בשירות, והיה ממש נהדר.

הייתה אווירה, היו צחוקים ושטויות, ובכלל – היה מאוד כיף.

ועכשיו- תמונות!

כי כולנו כבולים לסרטי מדידה.

(צילום ועריכה: אחותי)

כשהייתי קטנה אמא שלי אמרה שאולי כשאני אהייה בת 18, לא יהיו מלחמות ולא נצטרך צבא.

נמאס לי מסרטי מדידה.

בקרוב התמונות הערוכות.

כמו שהבטחתי, סט התמונות המלא באדיבות אחותי...

קודם התמונות הלא ערוכות:

(מהפוסט הקודם)

התמונות הערוכות:

(מהכותרת למעלה)

שנה טובה וחג שמח לכולם!

הפוסט הקודם לא היה אופטימי במיוחד, ואני לא חושבת שהפוסט הזה יותר טוב מקודמו.

אני מנסה להעביר את ה4.5 חודשים האלו, אבל זה קצת קשה שאת פשוט לא אוהבת את המקום שלך, את המפקדים שלך ואת האווירה באופן כללי.

נפרדנו מעוד מפקד שלי, עשינו לו ביום חמישי ערב פרידה (הייתי עם גופייה, וזה משעשע שעדיין, למרות שכולם כבר מכירים אותי, מופתעים מזה שיש לי קעקוע). מאז יום חמישי בלילה אני סובלת מכאבי בטן וקלקולי קיבה, וזה מתחיל להציק לי.

עכשיו הוחלט שאנחנו צריכות להישאר כל עוד יש לו"זים והם במשרד. מה שאומר- אני לא עושה יותר יומיות, לפחות לא אצא כל יום הבייתה, וזה מבאס, כי שנה וחצי עשיתי יומיות, ועכשיו אני צריכה להתרגל למשהו אחר. תקראו לי מה שאתם רוצים, מפונקת ולחוצת בית, זה ממש לא אכפת לי, זה עדיין מבאס אותי. מה גם שיש לי את בעיית האוכל, יש גבול לכמה לחם קל אני יכולה לאכול, וכמה במבה ושוקו אני יכולה לקנות בשק"ם. אבל זה המצב כרגע, גם שיחה עם המפקד הישיר שלי לא הובילה לכלום, הוא אמר שהחודש הזה יש חגים וזה יעבור לי מהר, ואני ממש לקראת שחרור, ושזה לא כזה נורא כמו שאני חושבת. בסדר. אני מקווה שהזמן הזה יעבור מהר כמו שהוא אומר, למזלי אני כבר מריחה את הסוף.

אז ביום שני נשארתי עד 19:00 במשרד (11 שעות יצא לי לשבת שם), ואז הלכתי לבקר את החבר שלי. זו באמת נק' האור שלי, ישבנו ודיברנו, גם על אז, על הפרידה. קיבלתי את הביטחון לדבר איתו על זה. ואני שמחה שעשינו את השיחה, כי עכשיו יותר טוב לנו ביחד.

אני כל כך אוהבת אותו, ואני מרשה לעצמי להיות קיטשית איתו, ולקנות לו שוקולדים בצורת לב כשהוא עצוב, ובעיקר לחבק אותו חזק בלילה ולהירדם עם הריח שלו עליי.

גם מבחינת החברות כיף לי. ביום חמישי התעוררתי בלילה, גם מהכאבי בטן אבל גם מהבאסה התחלתי פשוט לבכות, וביום שישי לא היה לי חשק לכלום. בהתחלה רועי אמר לי שיוצאים ואמר שהוא ייקח אותי, אבל אז הוא נרדם, ובאמת שלא היה לי כוח לזה. במשך שעתיים שכבתי במיטה שלי ובכיתי, עד שמורן התקשרה אליי, וזה עודד אותי במקצת.

ביום שבת הייתי בפאב שאני ממש אוהבת, עם מורן וליאור, והיה נחמד, התלבשתי בבגדיי החדשים ונראיתי כוסית (גם מורן אמרה!), ושתינו בירה ואכלנו צ'יפס וזה השילוב המושלם.

היום היה לי יום חופש, אז אתמול אני והילה רצינו לצאת. איכשהו יצא, שבאנו אל מורן ב12:00 בלילה, שאנחנו לבושות בפיג'מות (בוקסר+גופייה).

כמובן שמורן פתחה לנו שולחן, אני שתיתי נס חלש ואכלתי עוגה ובורקס, הן עוד המשיכו לבלוס, וכמובן שריכלנו והסתכלנו בפרופילים של אנשים שאנחנו שונאות ב"מקושרים", כי כל כך לא התבגרנו. זה הזכיר לי את הימים שלפני הגיוס, שהיינו יושבות יחד עד שעות הבוקר ומדברות על שטויות.

ואז כדי לעשות לעצמנו רע, הסתכלנו בתמונות של חברה שלנו, שהיא כוסית על. זה לא פייר. גם אני רוצה! זה סתם עשה לנו באסה, בעיקר אחרי איך שאכלנו מלא.

אני דווקא משתדלת לשמור, אני לא היסטרית בקטע הזה, המשקל שלי יציב על ה-46, ואני מרוצה מהעניין פחות או יותר.

"יש לי חשק עז לקחת ממך מספר טלפון, אפשר?"

איכשהו, זה תמיד מביך אותי שמתחילים איתי. קשה לי מאוד להיות בטוחה בעצמי, להאמין שאני נראית טוב. תמיד אני חושבת שזו איזשהי בדיחה, שזה לא באמת קורה לי.

תמיד קינאתי בבנות יפות, שכל בגד נראה עליהן יפה והשיער תמיד מסודר והשחור בעיניים אף פעם לא נמרח, גם לא בקצת. תמיד חשבתי איך זה להרגיש להיות יפה, יפה באמת.

מתחת להכל אני אותה ילדה חסרת ביטחון עם המשקפיים שבטוחה שהיא מכוערת.

(אני ממש אוהבת את התמונה הזאת, למרות הטשטוש וחוסר העריכה. בקרוב סט התמונות הערוכות)

טדם טדם, הגיע הרגע וסוף סוף קיצצתי את שיערי הארוך (עבר את קו החזייה) וצבעתי מחדש לחום כהה.

איזה יום נחמד.

גם יום חופש,

גם ירדתי במשקל (47.1 עכשיו),

וגם ביקור במספרה.

לדעתי יצא מהמם.

אז הפינות שאני אוהבת נמצאות בחדר שלי.

הראשונה זה המיטה, שאני נופלת עליה בסוף כל יום. קשה לי לקום ממנה בבוקר, ובמהלך רוב היום אני מחכה לרגע בו אלך לישון. כמובן, יש את הדובונים שלי, שאני תמיד ישנה איתם ותמיד בבוקר הם אף פעם לא נמצאים במקום המקורי שלהם- הכבשה, שפעם ראיתי אותה באיקיאה והכרחתי את אמא לקנות לי אותה, הכלב- שההורים שלי קנו לאחותי והתעקשתי עליו גם, והדובונים החמודים שלי שהחבר שלי הביא לי פעם.

פינה שנייה שאני אוהבת זה השידה. זו שידה ענתיקה,שסבא שלי שיפץ,בעלת שלוש מגירות, שהחלק העליון שלה נפתח כלפי חוץ- ממש כמו שולחן. במגירה העליונה נמצאים התחתונים והחזיות שלי, במגירה השנייה נמצאים כל מיני מוצרי קוסמטיקה למינהם, במגירה השלישית יש גרביים. בחלק העליון יש מין מדף כזה, שמתחתיו יש שלוש מגירות- באחת יש גומיות לשיער, בשנייה יש קרם ידיים עם פצירה ומספריים קטנות, ובמגירה השלישית אני שומרת את הגלולות שלי. על המדף שמעליהן מונחים הלקים שלי, המתקן לעדשות, הבושם והתכשיטים.

כמו שאפשר לראות, גם המנורה עתיקה, ועל השידה הזו תמיד מונח ספר או עיתון, יחד הסלולרי שלי. בצד יש נר, שמן גוף מחבר שלי, ומפיץ ריח טוב.

אני גם אוהבת את הוילון מאחורה, לדעתי זה ממש יפה שיש שילוב בין שני צבעים, וששמים על הוילון כל מיני קישוטים.

פינה אחרונה שחביבה עליי- מדף הספרים. אין לי הרבה ספרים, את רוב הספרים שקראתי שאלתי מהספרייה או מחברות (אהמ מורן אהמ). כאן נמצאים הספרים שלי- ספרים שקניתי או קיבלתי במתנה או שסתם היו בבית ופשוט התחלתי לקרוא (כמו את "המאהב" למשל). יש פה את כל הספרים של הרלן קובן שיצאו בעברית- אני מטורפת על הספרים שלו, הספרים שלו הם היחידים שאני קונה ככה סתם, שהם לא במבצע או הנחה. וכמעט את כל הסדרה של הארי פוטר (חוץ מהשניים הראשונים)- כי התמכרתי לזה בכיתה ח', ויש דברים שאי אפשר להפסיק.

כמובן, יש לי אהבה לספרים, וזה עושה לי טוב לחזור ולקרוא ספרים אהובים, וכולי תקווה שהמדף הזה יתמלא.

וול, הרבה זמן לא עדכנתי. משהו כמו שבועיים...

אז בנתיים עם החבר הכל הולך מצויין, ואפילו יותר טוב מקודם. אנחנו יותר עושים דברים, פחות מתנהגים כמו זוג נשוי. וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני מרגישה כאילו הוא באמת מרגיש ככה ולא אומר את זה כדי לרצות אותי. אני מכירה אותו, הוא בחור טוב, לא אחד שמשחק משחקים, ואני בטח שלא אחת כזו.

הוא פשוט חמוד ומתוק ואני מקווה שזה יהיה ככה לתמיד.

הוא גם הכין לי הפתעונת קטנה: הוא הביא לי עם שליח (חבר מהמחלקה שלו) למשרד קופסה בצורת לב עם שוקולדים בצורת לב בעטיפה אדומה, וסוכרייה על מקל בצורת לב, ונשיקות כאלו מגומי, ועלה בצורת לב, ולב פרוותי שכתוב עליו "מכל הלב", ועלים בצורת לב. ואף פתק בצורת לב. את כל הלבבות שבעולם!

זה היה כזה מתוק והתרגשתי וכל הבנות התמוגגו.

הוא בא אליי ביום שישי בצהריים, ובערב יצאנו לפאב עם חברים.

וביום שבת הוא אפילו קם לפניי! שזה הישג. ההורים שלי בערב נסעו לקרובי משפחה שלנו על הכרמל, אז הצטרפנו גם. ישבנו בג'ירף, ואכלנו אוכל פשוט מעולה: עוף בלימון עם אורז מטוגן ומנה חריפה של נודלס עם כל מיני דברים מאוד לא כשרים בפנים (מפתיע, בדרך כלל אני לא אוהבת אוכל אסיאתי).

אחרי זה לקחתי אותו למרכז פנורמה, משם אפשר לראות את כל הקריות המנצנצות ואת מפרץ חיפה, וזה אחד הנופים היותר יפים. הראיתי לירושלמי את חיפה!

ואח"כ ישבנו בעוד בית קפה חביב, עם מלצר מצחיק, ושתינו שייקים מגניבים וחלקנו סופלה שוקולד.

בקיצור, שחיטות. בכלל, השבועיים האחרונים היו מלאי ארוחות שחיטות. אני דיי מקפידה, אבל הגיע הזמן לחזור לשמור קצת יותר! אני דיי מרוצה מאיך שאני נראית כרגע, אם אני ארד עוד זה יהיה סבבה, אבל אני לא אתחרפן בגלל זה. פשוט להשתדל להקפיד ולצמצם את הארוחות שחיטות לארוחות שוות באמת.

עשיתי עם המפקד שלי שיחת מוטיבציה בסגנון אני-מרגישה-שלאף-אחד-לא-אכפת-אתם-נותנים-לי-להרגיש-אפס-אני-שונאת-את-המקום-הזה.

אז כן, זו הייתה שיחה נורא קשה.

מבחינת התחום המקצועי, הוא אמר שאני חושבת שיש לי את התפקיד הכי מפגר בעולם ושאני מתייחסת אליו ככה, וככה מתייחסים אליי. ושכנראה המפקדים הבכירים מתייחסים אליי באותה צורה בגלל זה. זין. אבל מצד שני הם מתחלפים, אז תהייה לי הזדמנות להוכיח את עצמי.

והוא אמר לי להתחיל לחייך ולדבר עם אנשים, כי מרוב שאני כל כך מדוכאת ורוצה לבכות כל היום, אנשים חושבים שאני סנובית ושאני חושבת שהם לא לרמה שלי. זונות!

טוב, זה לא ממש אכפת לי, אני יודעת שאלו לא האנשים היותר קרובים אליי, ואני לא יכולה לאהוב את כולם. אם יש משהו שאין בי- זה צביעות והתלקקות. סורי, זה יותר מדיי קשה.

אולי זה באמת יהיר, אבל יש בי עומק מסויים, שאין לכל כך הרבה אנשים אחרים.

אז החלטתי, שאת אלו שאני כן אוהבת ומסתדרת (טוב, זה בעיקר הבנות, כי איתן אני יושבת ומקשקשת וישנה ומתקלחת)- אני אנסה להיות יותר פתוחה ויותר לדבר ויותר להתעניין. ונראה לי שזה מצליח לי, פחות או יותר.

לפעמים פשוט נמאס לי.

אבל המפקד שלי היה ממש בסדר, והוא אמר שהוא מוכן לבוא איתי לפסיכאטר, כדי שביחד נשב ונדע איך לעזור לי.

בלה, צבא זה לא כיף.

המפקד הבכיר שלי לקח לי את הכומתהL והיא מהממת. אני מקווה שהוא לא איבד אותה, כי הוא כזה מעופף.

ביום שישי הייתי במצעד הגאווה עם אחותי.

כן, אחותי לסבית. והיא לא גברית ומגעילה. היא יפה ועדינה וכוסית. ובבית שלנו מקבלים את זה כאילו זה הכי טבעי בעולם.

אז יותר מזה שזה מגניב וצבעוני, הלכתי להפגין תמיכה. קודם כל באחותי. להראות לה שאני אוהבת אותה ומקבלת אותה כמו שהיא. וגם כדי להפגין תמיכה בחופש הביטוי. בדמוקרטיה. היו שם חרדים שהפגינו, ואני ואחותי נופננו להם מול העיניים עם הדגלים.

אני לא מבינה מה טמא ומה חטא. אהבה זה אהבה. אנחנו אנשים וזה לא עניינו של אף אחד מה כל אחד עושה במיטה שלו.

זה היה מרגש, לראות אנשים שלא מתביישים, ורוצים להראות לעולם שזה בסדר, גם ככה.

אז בשיא התלהבותי קניתי צמיד ודגל, והיה כל כך חם שנזלתי.

אבל היה כיף.

חבל שהיינו צריכות לחתוך מוקדם בגלל הרכבת הארורה.

תמונות!

נראה לי שעכשיו זה רשמי, חזרנו להיות ביחד.

יכול להיות שהיינו צריכים את הפסק הזמן הזה, להבין מה מפריע לנו, ולנסות לשפר את זה.

אני נוטה ללכת לפי האינסטינקטים שלי, ופשוט לא יכולתי לוותר על ההזדמנות הזו.

בחיים אין תעודות ביטוח לשום דבר, אני רק מקווה שיהיה לנו טוב ביחד.

הייתי אצלו, לסופ"ש.

מצד אחד זה הרגיש לי מוזר להיות שוב בבית שלו, אבל מצד שני הייתה לי הרגשה טובה, כאילו אני חוזרת הבייתה. להיות במקום אהוב.

להרגיש שוב אותו, לטעום את השפתיים והגוף שלו, לחבק וללטף אותו, וזה עדיין מסעיר ונעים וטוב לי.

ולצחוק איתו, ולצאת איתו, ולעשות מלחמת כריות ושאר חפצים – הכל הרגיש לי כל כך נכון. כאילו ככה זה היה אמור להיות, כאילו זה הדבר הנכון האמיתי.

הלוואי ונצליח.

אני יודעת שאולי איבדתי את המומנטום, ועבר כבר שבוע מאז, אבל אני מרגישה צורך לכתוב על יום הזיכרון שלי.

אז כמו בכל שנה, זהו יום טעון וקשה בשביל כל המשפחה, והשנה זה היה יום קשה בעיקר בשבילי, בגלל שהיה לי "תפקיד".

דוד של אמא שלי, היה לוחם ביחידה שלנו, ונהרג בשנת 69 בעת מילוי תפקידו. מאז, היחידה (שהיא יחידה קטנה) שומרת על קשר עם המשפחות השכולות.

כשהגיע המועד גיוס שלי, ידעתי שאלך ליחידה הזו (זה היה מובן ונהיר לי שאלך לשם, מאז שאני זוכרת את עצמי) והכל כדי שסבתא רבא שלי – סבתא של אמא שלי, תוכל לראות אותי מגיעה לאזכרה ביום הזיכרון עם המדים הלבנים והתג יחידה.

סבתא של אמא ( שהיא אישה בת 95, וטפו טפו טפו, חושבת ומתנהגת כאילו שהיא בת 20), החליטה שהפעם לטקס בערב יום הזיכרון, אני אעלה יחד עם אמא שלי ואדליק נר זיכרון לזכר הבן שלה שנהרג, כדי שכל הקיבוץ יראה שגם הנינה שלה ביחידה המובחרת ועל מדים לבנים.

שנים שלא באתי בערב יום הזיכרון, זה פשוט קשה מדיי. אף פעם אין מה להגיד, ותמיד מרגישים את המועקה הזאת על הלב, בעיקר כשיש לי "תפקיד" שהלוואי ולא הייתי צריכה למלא אותו, אבל אלו נסיבות החיים.

וכמובן, היום שאחרי, בבית הקברות, לעמוד ליד הקבר, ולהרגיש שהנה, אני, על המדים הלבנים היפים, ועם התג של היחידה הארורה הזאת- עומדת שם, יש בזה איזשהי גאווה.

עם כל העצב.

כי כל פעם מחדש, זה כואב וקשה לשמוע על חיילים שנתנו את עצמם, והקריבו את עצמם למען המדינה הזו, שפשוט שלחו אותם לחזית. שמישהו החליט שבגיל 18 אתה מספיק אחראי להחזיק נשק בידיים.

וכל פעם זה כואב לקרוא בעיתון על ההורים שאיבדו להם את היקר מכל, על האחים, על האלמנות, על הילדים שגדלו ויגדלו בלי אבא.

אני זוכרת כשהייתי קטנה, אמא שלי אמרה הלוואי שכשאני אהייה בת 18, לא נצטרך צבא.

וגיל 18 חלף מזמן, והפז"מ כבר דופק- ואנחנו עדיין צריכים צבא. וכמה אירוני- שכשאני עשיתי צבא, הייתה מלחמה. וכמה אירוני, שאני, אקבל אות מלחמה. זה פשוט עצוב.

זה רק גורם לי להיזכר במלחמה הזאת, שבחיי, לא רציתי לחוות את זה, בטח כשאני לא בצבא. בטח שאני מתה מפחד לפתוח עיתון ואולי לגלות שמישהו מהשכבה שלי מופיע במסגרת שחורה.

בטח שזה לא נעים שאנשים מהיחידה שלי, נפצעים, והם על סף מוות.

והכי מרגיז אותי, שאבא שלי שוכח שהצבא הוא לא כמו מה שהיה פעם, כשהוא היה חייל ושהוא שכב בטנק מסריח ולא חגג אף חג בבית, ובגלל שיש חוקים והקלות, כי מה לעשות, הצבא מתחדש עם הזמן, הוא אומר כמה שהצבא לא בסדר, וזה צבא של מפונקים. כן, ילדים בגיל שלי, אולי שנה מעליי, נכנסו ללבנון ונהרגו שם, כדי שאתה, תוכל לשבת בשקט בבית שלך ולרטון כמה שהצבא לא בסדר.

זה היה יום קשה, מלא במחשבות לא נעימות. אבל העיקר ששימחתי את סבתא. שכל הקיבוץ ראה איזו חיילת למופת לאני.

ואז, המעבר ליום העצמאות. מצחיק, איך בבוקר בוכים ובערב חוגגים, אבל ככה זה הכי נכון.

אז, הייתי שוב בת"א.

אין, מכל מקום ברחוב שומעים מסיבות של אנשים ומוזיקה בפול ווליום. זה סתם בשביל לגבות ממך עוד כסף.

לשם שינוי, לא ריססתי קצף ולא ברחתי מילדים מרססים ולא הייתי ליד במות (ולא, לא הייתי במסיבה של גאידמק, כמו שכולם שאלו אותי), ישבתי לי בפאב, שתיתי שליש בירה גרמנית ממש טובה, צ'ייסר של אבסולוט, החברה הייתה מהנה, הברמנית מצאה חן בעייני, ואין, החיים יפים.

היה בהחלט יום מוצלח למדיי.

בשאר השבוע עבר סביר, יותר מדיי חופשים, אני מתרגלת לטוב.

אה וירדתי שני קילו!!!! האח! רק עוד שלושה עכשיו, ואני חוזרת להיות כוסית.

הייתי בתאונת דרכים, שוב, בחצי שנה האחרונה. נסעתי באוטובוס של הבסיס, ומונית שירות נתקעה בנו מאחורה. לא היה נזק ממשי, המונית דיי הלכה פייפן, ומתוך המונית יצאה בחורה צעירה שהיה לה קצת דם מעל הגבה והיא יותר הייתה בהיסטריה, אבל סתם, זה לא נעים.

אנשים הורגים את עצמם על הכבישים... סיפרתי למפקד שלי שהייתה שוב תאונה, ואז הוא שואל "רגע, ואת היית בתוך האוטובוס?", אז אמרתי שכן, והוא אמר שהוא חושב שהבעייה בי, ואולי אני מביאה מזל רע.

חוץ מזה, היה לי תאקל איתו ביום חמישי.

הוא, ושני המפקדים היותר בכירים לא היו בבסיס. בסביבות הצהריים, התקשרנו למפקד ההכי בכיר, ואמר שהוא לא מגיע. אח"כ התקשרנו למפקד הבינוני יותר, והוא אמר שלא מגיע, ושמצידו נלך ב-13:00.

הפקידה שעובדת איתי יצאה, ואני נשארתי עד 14:00, סגרתי הכל, ויצאתי.

ב15:30 המפקד הישיר שלי מתקשר אליי, וצורח, למה הלכתי, ואיך זה שאני לא שאלתי אותו, ומי המפקד הישיר שלי אני או ***. בקיצור, הוא שכח שאנחנו ממש לא חיילות צעירות, אני בכלל, עם וותק של שנה בתפקיד, קצת הגזים.

בסופשבוע לא עשיתי כלום, תפס אותי כאב ראש נוראי ואיום, בתוספת בחילות ורצון עז להקיא, זה שיתק אותי לחלוטין, לא יכולתי לקום מהמיטה.

שיהיה שבוע טוב.

(אני עושה פרצופים)

(תג יחידה מטושטש מטעמי ב"ש)

טוב אז, הנה הסתיימה לה רגילה בת 12 יום, וממש לא בא לי לחזור לצבא ממש. זה היה שבוע של שבירת שגרה ענקית, פשוט נהניתי בלי לחשוב על כלום, בלי דאגות, בלי שום דבר על הראש שלי. זהו, קשה להאמין שחוזרים לבסיס מחר, לחיים האמיתיים. השבוע וחצי הזה היה סוג של אופוריה, קראתי הרבה ספרים והייתי שלוש פעמים בספרייה, ועשיתי מרתון של כל מרחק נגיעה (אחותי הורידה את כל הסדרה).

יהיה מבאס לקום מחר שוב ברבע לשש בבוקר, ללבוש את המדים (איכס, התרגלתי לאזרחי) וללכת לצבא. טוב, יש לי עוד 10 חודשים, עד מתי?!

אז היה ליל סדר, שעשינו אותו לשם שינוי אצלנו בבית. היו סבא וסבתא, אחות של אמא שלי עם משפחתה, ואחותה הקטנה יותר של אמא שלי, שבאה מארה"ב יחד עם הבת שלה. היא תינוקת קטנטונת בת חצי שנה, היא פשוט כל כך מתוקה. אי אפשר שלא להתאהב בה.

אמא שלי כרגיל השקיעה בסידור השולחן:

גם לי הקדישו תג יחידה.

עוד פחות משנה גם אני אשאיר זכרונות ל"צעירים" שאני אוהבת.