יום שישי התחיל לי מצויין, עם גשם, וכבר הייתה לי הזדמנות ללבוש ארוך.

אחרי שעה אחת של ספרות, נפגשתי עם אמא שלי והלכנו לקריון להסתובב קצת.

אמא קנתה לי עליונית יפה שחורה ברנואר, שבצווארון שלה יש פרווה. סינטתית כמובן.

אחרי הצהריים באתי אל עמרי, וראינו במחשב את "רקויאם לחלום". זה סרט על התמכרויות, לסמים בעיקר, אבל גם לדברים אחרים, כמו לחלומות ואיך ההתמכרויות האלו הורסות. השם של הסרט מתאים בהחלט. זה סרט ממש טוב, ממש חזק, רוב הסרט פשוט הייתי על סף בכי והרגשתי בחילה וזעזוע. אני לא מפסיקה לחשוב על הסרט הזה, והמוזיקה שמלווה את הסרט פשוט לא יוצאת לי מהראש. סרט מומלץ, אני חושבת שצריך להקרין אותו לשכבה שלנו, אחרי הסרט הזה אף אחד לא ייגע בסמים וכל השיט הזה.

אחרי הסרט אני ועמרי עוד ישבנו ודיברנו, והוא השמיע לי כל מיני שירים ישנים, וראיתי כל מיני תמונות ישנות וברכות ישנות.

בערב, הלכנו לבאולינג, והיה ממש קר. אני ועמרי באנו, וראינו שם את ענת ואת מור, ואז היינו צריכים לחכות לכל השאר. התקשרתי לרועי והתחלתי לצעוק עליו שזה לא בסדר שאנחנו מחכים בקור ומרגישים נטושים. אבל בסוף הם – אלון, אלונה, טלי, רועי וגיא הגיעו. בפעם הראשונה ראיתי את אלון ואלונה הולכים יד ביד... הם חברים כמעט חמישה חודשים והם ממש לא נראים כמו זוג.

כולם שיחקו חוץ ממני וממור. אני ממש גרועה בזה. וחוץ מזה כאב לי הראש בצורה איומה והיו לי כאבי בטן ובחילות. אולי זה כי בקושי שתיתי ואכלתי כל היום.

בכל מקרה, אחרי זה הסתובבנו בקריון, ואז ישבנו בארומה. נראה לי לשבת בארומה התחיל להפוך למין מסורת.

התכתבתי עם אולג בהודעות, ורצינו להיפגש, אבל הוא היה תקוע במסיבה באיזשהו מקום והוא לא היה עם האוטו, וקצת לא היה לו איך להגיע. וכולם כבר בשתיים התחילו ללכת הבייתה. בסוף בשלוש הוא היה בבית והוא התקשר, אבל אני כבר הייתי בבית חצי ישנה. כנראה מישהו שם למעלה לא רוצה שניפגש.

"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,

בשעות מצוקה ואובדן,

היו למחרוזת מילים מלבבת,

לספר שירי הלבן.

נגלו חביונות, לא גילתי לרע,

נחשף החתום בי באש,

ואת תוגתו של הלב הכורע,

יד כל במנוחה תמשש."

[ספר שירי – רחל]

למדנו את השיר הזה בספרות בשיעור האחרון, ומשום מה הוא גורם לי להזדהות איתו.

למדנו שהכאב יוצר את היצירה, והיא נחשפת לעיני כל.

וגם אני ככה. כל מה שאני כותבת, אם זה בבמה ואם זה בבלוג, נכתב מתוך הרגשות והמחשבות שלי. אני הכי חשופה לעולם.

רוב היצירות שלי בבמה, שאני אוהבת ושיש לי קשר מיוחד אליהן (לא את כל מה שאני כותבת אני אוהבת. בדר"כ אני לא) נכתבו מתוך כאב. ואני חושבת שרוב הפוסטים הכי יפים, הכי מרגשים, הכי מזעזעים, הם אלו שנכתבים מתוך תחושת הכאב.

אני מתחילה לאהוב שיעורי ספרות.

ביום ראשון לא למדתי, זאת המערכת שלי. במקום ללמוד נסעתי עם אמא שלי לגרנד קניון. יותר נכון באתי לעבודה שלה, ואז נסענו לגרנד. היה ממש נחמד, והייתי נחושה בדעתי למצוא לי בגדים חדשים לחורף. בסוף קניתי בפוקס שתי חולצות, אחת שהיא מעטפת באיזור החזה, בצבע לבן, השוליים באדום, תחילת השרוולים הוא בוורוד, ועל שאר השרוול יש פרחים; החולצה השנייה זאת חולצה ארוכה שכאילו יש מעליה חולצה קצרה, אז החולצה הקצרה היא באדום, השרוולים בלבן, ויש הדפס וקשקושים כאלו בלבן על החולצה. וקניתי עליונית צמודה לגוף בצבע לבן דהוי. ובנוסף קיבלתי מתנה פוסטר של יהודה לוי. כמה חבל שהוא לא הטעם שלי.

יום שני, שיעור ספורט. אני ומורני מפטפטות לנו על כתיבה, מגיעות לנושא הבלוגים, אני מספרת לה שיש לי בלוג, אנחנו שתינו קוראות את פרנצ'סקה. אחרי הריצה: " אני קוראת אותך".

התגובה שלי הייתה כזאת : ?!?!?!?!

אז כן, חשפו אותי אם ניתן לקרוא לזה ככה. הכל חשוף פה, הפרטים פה אמיתיים, יש כאן תמונות שלי. האמת, זה לא ממש מפריע לי. זה פשוט מוזר. מוזר שהייתי מדברת איתה, ואז היא הייתה קוראת לי בבלוג, בלי שידעתי.

היא הגיבה לי פה פעמיים, ואיכשהו כשקראתי את התגובה שלה, הייתה לי הרגשה שמדובר באדם שמכיר אותי.

האמת, זה כל כך מוזר. היא הגיעה אליי ממש במקרה, והיא קוראת מסוף החופש הגדול. זה כל כך... כל כך מוזר.

ביום שלישי היה לי מבחן באנגלית. האמת, המבחן היה קליל למדיי, אבל כמו שאני מכירה את עצמי, יהיו לי טעויות מפגרות. כזאת אני.

יש לי ציפיות לציון טוב וגבוה, אבל.... לא רוצה להתאכזב.

היום היה לי מבחן בביולוגיה. למדתי אליו אתמול בלילה, וגם קמתי היום בשש בבוקר ולמדתי, והייתה לי הרגשה טובה שאני יודעת את החומר. לצערי, לא היה במבחן את הנושאים שידעתי הרבה יותר טוב, אבל ככה זה בחיים.

המבחן היה סביר, לא קל ולא קשה, והייתה שם שאלה מעצבנת על צמחים והתחלתי לדבר אל עצמי ולהגיד "אני שונאת צמחים. בא לי להרוג אותם".

והייתה גם שאלה "מה יקרה בגוף אם יזריקו לאדם לדם חלבון ביצה" או משהו כזה, וכל מה שיכולתי לחשוב זה למה לכל הרוחות מישהו יזריק חלבון ביצה לבנאדם!

וחופית הייתה צריכה לשירותים, ואז היא יצאה בליווי של המורה, וכל הכיתה צחקה עליה קצת. טוב, זה באמת היה מצחיק.

ואני קוראת ספר חדש, "צופן דה וינצ'י" של דן בראון. בחיי, הספר הזה מעולה. אני לקראת הסוף והתחלתי אותו לא מזמן. אני מכריחה את עצמי לא לסיים אותו, כדי שיישאר לי לקרוא בסוף השבוע, אבל כמו שאני מכירה את עצמי, אני בטח לא אתאפק ואסיים אותו היום בלילה. לאחרונה יש לי חשק לקרוא כל כך הרבה!

והדבר הכי טוב של היום – גשם! סוף סוף מתחילים להרגיש חורף. אני כל כך אוהבת חורף. אני אוהבת את המזג האוויר, התחושה, האפרוריות. יש בזה משהו מיוחד, יפה. אני אוהבת גשם. את הריח שלו, אוהבת לשמוע את הנקישות שלו על החלון שלי. את התחושה של הניקיון ושל ההתרעננות שהוא נותן. את הבגדים היפים של החורף – הצעיפים, המעילים, המגפיים והגרביים עד לברך.

ואני לא מפסיקה לשמוע את kiss the rain של בילי מייארס.

חורף זה כיף.

בשעות הבוקר המנומנמות, כשאין מה לעשות, יוצא לי לחשוב.

נזכרתי בשיחה שעשיתי עם מור ביום חמישי בערב, על זה שאנשים השתנו מכיתה י' ועד עכשיו. "גדלו לנו מול העיניים".

האמת, זה נכון. כל כך הרבה אנשים השתנו במהלך השנתיים וקצת האלו. חלקם עשו שינויים קיצוניים, חלקם שינויים קטנים, חלקם בבת אחת וחלקם בהדרגה.

זה פשוט כל כך מעניין לבחון בנאדם מסויים בכיתה י' ולבחון אותו שוב עכשיו.

וזה גורם לי להשליך את זה על עצמי. אם לפני שנתיים הייתי ילדה - נערה שלא בטוחה בעצמה, שלא יודעת מה קורה איתה ומה היא רוצה מעצמה, עכשיו פתאום אני מישהי אחרת.

אני לא דיכאונית כמו פעם. אני לא רוצה לשים כל הזמן שירים מדכאים שמדברים על מוות ועל רצון לברוח בהודעות האנ איי שלי, כי אני לא מרגישה צורך לשים אותם.

אני לא מרגישה משהו שחסר לי בחיים, כבר לא מרגישה ריקנות. לאט לאט הריקנות הזאת מתחילה להתמלא, וזה מרגיש לי טוב.

אני מתחילה לראות את הטוב בחיים שלי.

אם קודם הייתי כל הזמן מתבכיינת על זה שאין לי אף אחד, זה כבר לא מזיז לי. חבר או בן זוג זה לא משהו כזה מהותי בחיים שלי. אני לא חופית, בשבילה זה הכל, ובגלל זה היא עושה ואומרת דברים מטומטמים. אין לי כוח להיכנס לקשר. אני לא צריכה את זה כרגע. בשביל לספק את ההורמונים הגועשים שלי יש את אולג. וכן, טוב לי עם זה, אני שלמה עם עצמי, ושומרת על עצמי ועושה את זה מסיבות נכונות בהחלט.

הפסקתי להתעסק באדיר כל הזמן, וזה אולי הוריד ממני את המסות של העצבים והדיכאון. כל ההתעסקות האובססיבית הזאת בו, הייתה כל כך מיותרת. אם כל הבלוג הזה, אם כל פוסט כאן - הוא היה מופיע, אז עכשיו כבר לא. אני לא אותה אחת שחושבת שדברים שמתו יחזרו לתחייה. אני לא אותה אחת עם לב שבור ומעוך והרוס, שרק מתעסקת בכאב הזה שלה. הפסקתי לחשוב על מה הוא עושה ומה הוא אומר, ואם הוא אמר לי ככה, ועשה לי ככה, וכל מיני שטויות כאלו. דיי! זהו. עבר. כן, הוא עדיין חשוב לי, ועדיין אכפת לי ממנו, והתקופה שהיינו ביחד זו הייתה אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי, אבל זה עבר. נגמר. בכל פעם שאני רק מתעסקת בו יותר מהדרוש, זה מחזיר אותי אחורה. מחזיר אותי למחשבות של "מה אם" ולמחשבות כמה היה טוב לי אז, וכמה רע לי עכשיו.

אם פעם הייתי כל כך לא בטוחה בעצמי, עכשיו אני כבר מתחילה להיות פחות ופחות כזאת. אני לא שמה פס על מה שאחרים חושבים ועושים ואומרים, כי זה לא מעניין אותי. אני זאת אני.

אם פעם שנאתי את עצמי, עכשיו אני לא.

היום הסתכלתי על הגוף שלי. והגעתי למסקנה שהוא בסדר כמו שהוא. אני לא צריכה להיות רזה בצורה קיצונית. וקצת השמנתי, וזה נראה יותר טוב. העצמות אגן שלי לא בולטות בצורה מחרידה, והידיים שלי מתחילות להיראות אנושיות ולא כמו עצם. ואני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני. אני צריכה להתרכז בחיובי. יש לי בטן שטוחה ומותניים צרות, ואולג אומר שהתחת שלי יפה, אז נאמין לו. אז אני לא מושלמת, אין לי גוף חטוב, ואני נמוכה, והחזה שלי לא גדול, אבל למי אכפת. ולמי אכפת אם אהייה 45, או 46 קילו ולא אשאר על ה-44.

וכשאני מסתכלת על פרק היד שלי, על הצלקת הקטנה שכמעט לא רואים, אני חושבת שזו מזכרת לכך שאני צריכה להתמודד עם העצבים שלי, ועם העצב שלי, בדרכים יותר נורמליות.

מור אמרה לי שהיא דיברה עם אלון בקשר אליי, או יותר נכון אלון דיבר איתה והוא אמר "עד לאן זה יגיע?". ואני לא רוצה שזה יגיע למשהו רחוק מדיי, למשהו קיצוני מדיי. אני לא רוצה להגיע לבית חולים, או לבית חולים לחולי נפש, או יותר גרוע - לבית קברות.

ממש לא.

אני צריכה לקחת דברים בפרורציות. אז נכשלתי במתמטיקה. יהיו עוד מבחנים אחרי זה.

אז מישהו עצבן אותי, או העלה לי את הסעיף או פגע בי. אז מה. כל כך הרבה אנשים יעשו לי רע, ואני צריכה להתמודד עם זה.

אז יהיו משברים, ואני בטוחה בכך שיהיה לי קצת עצוב וכואב, כי אני סה"כ אנושית, אבל מכל משבר אני צריכה ללמוד לצאת ולא לשקוע במרה שחורה ולהתחיל לקחת כדורים, או לחתוך את עצמי.

אני חושבת שפתאום למדתי להעריך את הדברים הקטנים והטובים שבחיים שלי. כל המצב רוח טוב שהיה לי בסוף שבוע הזה נבע רק מהדברים האלו. ולפני שמישהו יחשוב שזה בגלל אולג או משהו כזה, אז ממש לא. עובדה שיש לי מצב רוח טוב למרות שלא יצא לנו לראות אחד את השני.

אני צריכה ליהנות מזה שיש לי חברים, שלמרות שהם מעצבנים אותי לפעמים, הם אחלה ואני יודעת שהם קצת פולניות, אבל זה בסדר.

"אני מאמינה בעצמי כי אין אחרת."

אני לא צריכה כלום בשביל להיות קצת, רק קצת יותר אופטימית, אני צריכה את עצמי. האושר שלי תלוי בעצמי ולא באף אחד אחר.

אם קוראים פוסט מלפני שנתיים, ופוסט מלפני שנה, ופוסט מהשנה, רואים את השינוי שעבר עליי, ואני חושבת שהשינוי הזה הוא רק לטובה. הפסקתי להיות אותה אחת חסרת ביטחון שרק מתעסקת בכאב של עצמה. אני לא מתעסקת בזה יותר. אולי בגלל זה אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג, כי לא בא לי לחפור בנפש שלי, לא בא לי להוציא דברים מהעבר, לא בא לי לבכות על כאבי, כי אני כבר לא צריכה את זה. לא צריכה את ההתעסקות הזאת.

ואני חושבת שהפוסט הזה היה בעיקר לעצמי.

בדבר היחיד שהרס לי את השבוע זה שביום חמישי היה לי מבחן במתמטיקה, שמיותר לציין שלא למדתי אליו, ואי לכך אני נכשלת. אה כן והכמעט ארבע שעות רצופותו ביולוגיה, שיכולות להוציא כל אדם שפוי מדעתו.

אבל אח"כ זה השתפר. בערב הלכתי אל מור והתנחלתי אצלה קצת....

אתמול בערב הלכנו לסרט. קודם עמרי בא אליי, ואז הלכנו לפגוש עוד מישהי – אנדריאה, ואז התחלנו ללכת לקריון. היינו באיחור נוראי, וכאבו לי הרגליים כי נעלתי מגפיים עם עקבים גבוהים, ועכשיו רגליי כואבות ואני דורכת בקושי רב. הגענו באיחור אופנתי של 17 דקות.

התכוונו ללכת לראות את ה"נוסע". אבל כל אחד רצה בסופו של דבר משהו, ככה שיצא שאני, מור, רועי, ענת, עמרי, גבי ואביטל הלכנו לראות את "אהבה בווימבלדון". סרט כה צפוי וקיטשי, על שחקן טניס כושל שמגיע לווימבלדון ופוגש שם טניסאית מפורסמת והם מתאהבים וכל הבלה בלה בלה הזה.

והיה לנו נורא קר.

אחר כך נפגשנו עם כולם, וישבנו בשולחנות, ואני ורועי חלקנו בורקס, ופגשנו את חופית, מורן, ערן וחיית המחמד, הם הלכו לסרט של חצות. וגבי כרגיל עשה שטויות, כולל למרוח את פניו בשוקולד.

ואחרי זה הלכנו לשבת בארומה. יש שם הרבה מהשכבה שלנו שעובדים שם, והרבה שבאים לשם.

ושתיתי שוקו! והוא היה כזה טעים. יאמממ בא לי עוד שוקו כזה.

ופגשנו את הילה שבאה לשם עם ידיד שלה.

והיה ממש נחמד.

היום התעוררתי ממש מוקדם, והתחלתי לסדר את החדר, ואחר כך ניסיתי לישון שוב. ואז קמתי לצהריים, ואז שוב ניסיתי לישון.

הנדודי שינה האלה מתחילים לעצבן.

מחר אני לא לומדת (אה אה זאת המערכת שלי, ימי ראשון חופש עד להודעה החדשה) ואני במצב רוח טוב, ומשעמם לי.

ללחוץ אישור על שליחת ההודעה אליו?

בבית הספר לא משהו. ביום ראשון היה לי בוחן חוזר בביוכימיה ונראה לי שגם בו נכשלתי. והיום היה לי בוחן במעבדה, ולא הלך לי מי יודע מה. ונכשלתי בעוד בוחן על הנדסה גנטית. פשוט רצף נכשלים מעצבן כזה. אני פשוט לא מתאימה למגמה הזאת. כל כך עצוב לגלות את זה בי"ב. אני לא מבינה למה עשיתי את השטות הזאת והלכתי על מגמה ריאלית, שברור לי שהראש שלי הומני. הייתי צריכה ללמוד ספרות מורחב. אני מניחה שאני אעשה את המאמצים ללמוד את הדבר הזה. ווהיום הייתי אצל שירן ועשינו את הביוטופ.ביום חמישי יש מבחן במתמטיקה, ואני לא יודעת כלום, אבל אני לא דואגת כל כך. אני צריכה פשוט לשבת ליד הספר ולנסות לפתור את התרגילים ולראות איך הולך לי עם זה.

ולנושא של הפוסט.

היום הילה באה אליי ביציאה שאני צריכה להפסיק לעשות את מה שאני עושה עם אולג, בגלל השם הרע שיוצא/עלול לצאת לי. ושכל החברים שלי כבר יודעים מה אני עושה איתו, (בעקבות שיחה שלה עם אלון) וחושבים עליי גם כן ככה, שאני שרמוטה, זונה, קלה להשגה, או כינוי גנאי מגעיל אחר.

וזה היה דבר שלא ציפיתי לו ממנה. כי זאת אמירה מעליבה, פוגעת, ומטומטמת לחלוטין.

אני צריכה להפסיק לעשות משהו שאני נהנית ממנו רק בגלל "אוי מה יחשבו?" מה אני איזו אמא פולנייה משנות השישים שדואגת מה יגידו השכנים?

מה, בגלל שאני בחורה אסור לי? אם הייתי בן זה היה הופך את זה לבסדר? נמאס לי מהסטיגמות המגעילות האלו! איזה שם רע בדיוק? אז אני שוכבת איתו. אז מה. אני בת 17. אני גדולה. אני לא ילדה יותר. אני יודעת טוב מאוד מה אני עושה ולאיפה אני נכנסת. וסליחה שיש לי הורמונים. אני לא צריכה להסתיר את זה, גם לי יש הורמונים ובא לי לפרוק אותם, ולי בא קצת ליהנות מהחיים שלי, לעומת החברים שלי, שעם כל הכבוד אליהם, רובם מעדיפים לחרוש (לא שזה דבר רע) והם אפילו לא התנשקו. או היה להם איזשהו קשר רציני.

כבר עברתי את כל הדברים האלו עם מישהו שאני אהבתי. אז? אז האהבה הזאת הפכה את זה למשהו יותר טוב? לא.

ולא בא לי על קשר רציני עכשיו. וגם אם הייתי רוצה איתו משהו, או היה פוטנצייאל למשהו, לא הייתי שוכבת איתו, או עושה איתו כל דבר מיני אחר. אבל לא. הוא הבהיר לי מה הוא רוצה ממני, ואני רוצה ממנו בדיוק את אותו הדבר. זו לא ברירת מחדל, זה מה שיש כרגע, עד שיבוא דבר אחר יותר טוב.

זה פשוט מעליב.

מה זה השטויות האלו של השם שעלול לצאת לי? מה זה השטויות האלו? היכן לכל הרוחות אנו חיים? זה לא שאני שוכבת עם 100 גברים בו זמנית. וגם אם מישהי שוכבת עם הרבה, וזה עושה לה טוב – שיבושם לה. אני לא אשפוט אף אחד.

מה זה שם רע? למה תמיד אישה שמחליפה גברים, ושוכבת איתם או משהו כזה, צריכה להיקרא זונה ואילו גבר שעושה בדיוק את אותו הדבר הוא שאקל, הוא גבר, הוא כלי. למה זה ככה?

אני בעצם צריכה לוותר על ההנאה שלי רק בגלל מה יחשבו ומה יגידו? למה זה צריך להזיז לי? מה השם קשור לעניין?

מה כל כך רע במה שאני עושה? אני כולה עושה סקס. ולא שאני מזלזלת. זה אחד המעשים הכי יפים שניתן לעשות עם מישהו, וברור שעדיף לעשות את זה קודם כל מאהבה.

אבל כל אחד מתקדם בקצב שלו. וכל אחד עושה מה שעושה לו טוב. ואני חושבת שאני מספיק בוגרת ואחראית בשביל לדאוג לעצמי. אז אני נמצאת בקשר שמבוסס על סקס. סו וואט. כמו שכבר אמרתי – טוב לי עם זה. אני בסדר עם זה. אני יודעת לעשות הפרדה בין סקס לרגשות. אני לא עושה את זה כי אני לא רוצה להיות בתולה (יותר נכון עשיתי בזמנו), או כי בא לי להיות מגניבה, או כל סיבה טיפשית אחרת. הוא לא הראשון שלי, ובטח לא יהיה האחרון, ולא על כל אחד שאני נכנסת איתו למיטה (מהסיבות שלי) אני צריכה להתנצל. אין על מה.

טוב לי בקשר הלא מחייב הזה. כל עוד לי טוב – זה לא צריך להיות עניינו של אף אחד, ואני לא חושבת שמישהו צריך להטיף לי מוסר או לשפוט אותי בצורה מגעילה. או בכלל להגיד לי שיוצא לי שם רע – כי זה אחד הדברים הכי מפגרים שאפשר לעשות. אין דבר כזה שם רע. שם רע זה למישהו שעושה דבר רע. ואני לא עושה שום דבר רע. נמאס לי מכל המתחסדים צרי העין וצרי המוחין האלו. פשוט נמאס לי מאנשים שחושבים שהם יודעים הכי טוב. אני לא אפסיק לעשות משהו רק כי "אוי אוי מה תחשוב ענת או אלון הגאונים עליי?" לאף אחד אין שום זכות להטיף לי מוסר, או לשפוט אותי ולכנות אותי בכינויי גנאי ממש משפילים, כולל החברים שלי, שרצוי שיירדו מהעץ הגבוה בו הם נמצאים. רצוי מאוד. ואם זה מה שהם חושבים עליי, וככה שופטים אותי, ובאמת כולם יושבים ומרכלים עליי (כמו שאני יכולה לראות בעייני רוחי את זה), אז אולי אני צריכה למצוא לעצמי חברים חדשים. אולי כאלו שלא נמצאים בסטיגמות שמתאימות לימי הביניים. ורק שיזכרו, שהם מסתובבים ומדברים עם אדיר, שבוגד בחברה שלו על ימין ועל שמאל. ולו אין שום שם רע בנתיים. אני חושבת שזה הרבה יותר גרוע.

אני פייק, בעלת הורמונים, וגאה על כך.

ניתן לומר שסוף השבוע שלי עבר דיי בסדר.

אתמול בערב הייתי אצל אולג. בהתחלה סתם הלכנו להסתובב בעיר שנמצאת לידינו, וסתם דיברנו, ואז הלכנו לבניין שלו, ונכנסנו למקלט שלהם, איפה שהם עורכים את החזרות של הלהקה שלו. זה מקלט קצת קריפי, אבל הוא ממש גדול!

וכמובן העניינים בינינו התחממו למדיי..... ואפשר לדעת כבר מה קרה בינינו....

אחרי זה, התקשרתי לעמרי, שיבוא לקראתי כדי שנלך לענת (כולם היו אצלה), ואז מור לקחה לו את הטלפון כדי לדבר איתי, והייתי על סף בכי, ואני לא יודעת למה. הוא קצת עצבן אותי, ופתאום הרגשתי.... זולה. אפילו שאני לא אמורה להרגיש ככה. אני יודעת שאין שום דבר רע במה שאני עושה, וסה"כ טוב לי עם זה. אני לא יודעת אם יש לי כוח למשהו רציני..... אני לא יודעת מה יהיה כבר... מצד אחד, אנחנו נפגשים, שוכבים, וזהו. מצד שני, זה לא מפריע לי כל כך. אני מודעת היטב לזה שזה מבוסס על סקס ותו לא, וזה נוח ככה. שנינו מקבלים את מה שאנחנו רוצים.

בכל מקרה, הלכתי לכיוונם והם הלכו לכיווני, מסתבר שכולם באו לקחת אותי! (אני חשובה!). כשהגענו אל ענת הבייתה, אני מור ורועי הסתגרנו בחדר של ענת ודיברנו. ואדיר בא עם הג'מוס לאיזה רבע שעה, ובמשפט היחיד שהחלפנו הייתי מגעילה אליו.

וקיבלתי ידיעה מרעישה: דרור ורויטל ביחד. הם חברים. זה מוזר, כי הם לא מתאימים מבחינה חיצונית.... היא נראית כמו אמא שלו.... אבל שיהיה להם בכיף.

והזמנו פיצה.

וישבנו בסלון ונרדמתי.

If it makes you happy

It can't be that bad

If it makes you happy

Then why the hell are you so sad

אחרי הפסיכומטרי, נאלצתי לחזור לבית ספר ביום שלישי, בחוסר חשק משווע. בפסיכומטרי היה לי כיף. האווירה הייתה נחמדה וסבבית, המדריכים היו אחלה, בהפסקות תמיד היו כמויות של עוגות, היו את הצחוקים בשיעורים וכל הבדיחות הפרטיות שלי עם רועי... לעומת בית הספר הזה, מקום אפור ומדכא עם מורים מעצבנים.

יום שלישי הוא היום הכי לא חשוב בעיניי. יש שעה ראשונה חיבור, ואז ספורט, שכתוצאה מהשיעור הזה התכווצו לי כל השרירים ברגליים, עד עכשיו זה קצת כואב. בשיעור אנגלית פשוט ישבתי וקראתי ספר. אני לא חושבת שלמורה זה מפריע, היא יודעת שאני תלמידה טובה.

ביום רביעי קיבלנו לוח מבחנים. לוח מבחנים לחוץ וצפוף. ואחרי הצהריים באתי אל מורני, עשינו דו"ח מעבדה בביוט', ודיברנו, וצחקנו, וראינו תמונות, והיא הראתה לי בגדים חדשים שהיא קנתה, ואכלנו, והיה נחמד. אני ממש מתה על הילדה הזאת.

ביום חמישי קמתי בבוקר, וחשבתי לעצמי איך אני מבריזה משיעור אנגלית. ואז נזכרתי שיש לי בדיקת שתן לעשות לצו הראשון ולהביא אותה לקופת חולים. אז זה מה שעשיתי, וכך זכיתי בפטור מאנגלית באישור.

למתמטיקה באתי, ואז היו לי 4 שעות ביולוגיה. האמת שמתוכן היו שעתיים מעבדה, אבל עדיין, ביולוגיה.

ובכלל, היה קטע שנורא עצבן אותי. בימי שישי אנחנו עושים מעבדות בביוט' כל פעם חצי כיתה, ומי שלא עושה מעבדה הולך הבייתה בעשר. אז ילדה אחת מהמגמה, שכחה כנראה שיש לה מעבדה וקבעה להיום לעשות תצפית לביוטופ. היא רצתה שמישהו יחליף אותה, ואני ושירן לא הסכמנו. ואז, איזו מהומה! כל החברות שלה, כולל אנה, מצאו מה להעיר. סליחה? אני חייבת למישהו משהו? למה בדיוק הן קובעות שאני משקרת שאני אומרת שיש לי דברים לעשות? מישהו חייב להן דין וחשבון? מאיפה הן קובעות שזאת סתם קטנוניות? זה עניינן בכלל? למי הן לכל הרוחות חושבות את עצמן? ממש עצבנה אותי החוצפה שלהן. זה שאני לומדת איתן במגמה, זה לא אומר שאני או שירן או בכלל מישהו חייב להן משהו. אם לא היו לי תוכניות להיום, כמו לסדר את החדר ולהמשיך את הביוטופ (כן, לסדר את החדר זה חשוב!), והן לא היו באות בגישה של "מגיע לי", לא הייתה לי בעייה להישאר ולעשות עם אנה (שאמורה לעשות עם אותה ילדה שהיה לה ביוטופ את המעבדה) את המעבדה. אבל הן אשכרה חוצפניות. במהלך השנתיים האלו, דיברתי עם הילדה זאת אולי חמש מילים, ובטח זה היה כי היא הייתה צריכה ממני משהו. אז אני לא חייבת לה שום דבר. וזאת בעיה שלה שהיא לא מסודרת ולא יודעת מתי יש לה מעבדות. אף אחד לא חייב להישאר במקומה ובטח שלא להתנצל על זה ולתת הסברים. היא הרי לא הייתה עושה את זה בשביל מישהו אחר, שהיא בקושי מכירה ובקושי מדברת איתו.

והעיקר אנה אומרת שאני ושירן מעצבנות. היא מעצבנת! בעייה שלה שאין לה כוח להכין דו"ח ושאותה חברה שלה לא מסוגלת לתכנן לוח זמנים נורמלי. אני ושירן לא חייבות לה שום דבר. אתמול נורא התחשק לי לשלוח לה הודעה באיי סי קיו ולשטוף אותה, אבל לא היה לי כוחות לריב איתה. היא ילדה חמודה ואחלה ואני אוהבת אותה והכל, אבל לפעמים יש לה קטעים שהיא עולה לי על העצבים.

אחרי בית ספר, אני ושירן הלכנו לספריה לעשות ביוטופ, ככה שחזרתי אתמול הבייתה בעשרים לשש! הייתי כל כך עייפה וסחוטה, אבל ההורים שלי ואחותי נסעו לקריון כדי לקנות מתנה לחנוכת בית של בן של חברים שלהם, ואני רציתי לקנות תיק חדש, מהכסף של הימולדת, אז באתי איתם. ולא מצאתי כלום. האמת היא שחיפשתי רק ב"סטאף", אז אולי יכולתי למצוא, אבל בכל מקרה, זה היה קצת מעצבן וכאבו לי הרגליים. וקניתי לק סגול כהה.

והיום למדתי רק שעה ספרות, וחזרתי לפני שעה בערך. ההורים שלי הלכו לחנוכת בית, והם רצו שאני אבוא, אבל לא היה לי כוח, ובטח הייתי מתה שם משעמום. אז הקלדתי את הביוטופ, ואני מתה משיעמום עכשיו.

אני לחלוטין מאוהבת בעיצוב הזה. בעיקר בכותרת, שהשיר שם אומר לי כל כך הרבה.

העיצוב עדיין לא מושלם, עוד אין כותרות לרשימות, אבל יהיו בקרוב.

את הכותרת עיצבה *פרג, שפשוט אני סוגדת לעיצובים שלה, והיא גם תעשה לי את הכותרות לרשימות - שיהיה לה קצת זמן:)

הערות?

הארות?

התעוררתי היום בחמש וחצי בבוקר. יקיצה טבעית. המשכתי לנמנם במיטה עד שש, ואז קמתי. הלכתי להרתיח מים, ואז להתקלח.

שתיתי קפה. הכרחתי את עצמי לאכול.

ניסיתי לחשוב באופן חיובי, אבל כל כך לא הייתי רגועה.

באתי אל חופית, וגם פנינית באה, ואח שלה לקח אותנו לאוניברסיטת חיפה.

במהלך הנסיעה הייתי לחוצה כמו אני לא יודעת מה.

כל הדרך היו לי בחילות וכאבי ראש. וגם לחופית, והיא לא הפסיקה להתבכיין על זה.

הגענו לאוניברסיטה. התחלנו ללכת כדי למצוא את המקום שלנו, ונפגשנו עם עוד שתי בנות, שאחת מהן הייתה איתי בבניין, אז זה קצת הרגיע.

האוניברסיטה זה מקום ענק!

חיכיתי לא רחוק מהכיתה שלי, שהייתה בערך בסוף העולם שמאלה. ניסיתי ללמוד את המילון, אבל פשוט לא הצלחתי לקרוא והאותיות לא היו מובנות ולא קלטתי כלום.

הסתכלתי על האנשים, רובם נראו אחרי צבא.

בתשע נכנסו לכיתה, היו לנו שני משגיחים: בחורה צעירה שהתלבשה ביתר צבעוניות ואיש מבוגר, שניסה להצחיק.

בתשע וחצי עשו לנו כל מיני הסברים על הבחינה, כאילו שלא ידענו אותם כבר קודם.

ואז.. הבחינה. קשה להאמין, אבל השלוש ורבע שעות האלו עברו יחסית מהר. החלק המילולי הלך לי טוב, הכמותי היה סביר, והאנגלית היה לי ממש רע. האנגלית היה פרק ראשון, שבו נמצאתי בשיא הלחץ ולא יכולתי לחשוב על כלום, ופרק אחרון, שכבר לא יכולתי לחשוב אחרי כל השעות האלו. ולא הספקתי לענות על 3 שאלות אחרונות, אפילו לא לנחש.

אבל ככה היה סביר.

אני מקווה לטוב, אבל אני משתדלת לא לצפות לכלום, כדי שלא להתאכזב.

אחרי הבחינה הלכתי לתחנת אוטובוס, והיו כל כך הרבה אנשים! כמעט נמחצתי! וגם על האוטובוס היו המון אנשים, וכמעט נחנקתי. הייתי ליד ילד אחד, שלא הפסיק לדבר עם החברים שלו על הבחינה, ועל זה שהם מפסידים שלוש שעות פיסיקה. והוא גם הציע לי לשבת על הברכיים שלו.... מוזר.

ירדתי בהדר, ואז פגשתי את אמא שלי, והסתובבנו קצת, קניתי עליונית בצבע שחור ואפור והיא כמו מבד צמר, ומדדתי 3 ג'ינסים, אבל הם נראו עליי זוועה.

אני כל כך שמחה שנפטרתי מהפסיכומטרי הזה! את כל הספרים והחוברות העליתי למעלה, ואני לא רוצה לראותם שוב!

אני לא יודעת איך פתאום הגעתי לזה, אולי זה משהו שהתבשל בי לאחרונה, אבל הגעתי למסקנה שטוב לי.

אני לא עצובה, לא מדוכאת, לא אדישה כמו שהייתי בעבר. אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה לא שקודם פשוט הייתי דיכאונית וחשבתי לעצמי "אוי אין לי בשביל מה לחיות", זאת פשוט הייתה הרגשה שאין לי סיבות לשמוח.

זה לא שעכשיו כולי קופצת מאושר ומלאת חיוכים, אבל פשוט טוב לי. אני נזהרת מלומר מאושרת. כי בנאדם מאושר זה אדם שקרן. תמיד יש דאגות ולחצים ופחדים וכל מיני מועקות על הראש.

אבל הגעתי לנק' בחיים שטוב לי. שאני יכולה להיות קצת אופטימית. פתאום הבנתי שהכל איתי בסדר. שאני לא צריכה לחתוך ורידים או להרעיב את עצמי בשביל להרגיש יותר טוב. שהחיים שלי הם סבירים, הם בסדר.

יש לי הורים ויש לי משפחה.

יש לי חברים.

יש לי בית, אוכל, מקום לישון בו.

יש לי את הכל.

אז נכון, יש משברים בחיים, אבל צריך ללמוד להיכנס לפרופורציות. יש את הבחינה הפסיכומטרית יום שני, ואני לא עושה כלום בקשר לזה. האמת, לא ממש אכפת לי. זה לא שאני השלכתי את הכל, וכל הקורס הזה ירד לטימיון. מהמבחן פתיחה עד למבחן האחרון השתפרתי ב-160 נק'. וזה דיי הרבה. ואני לא חורשת בהיסטריה, כי אני מאמינה שמה שאני לא ידעתי עד עכשיו, אני לא אדע פתאום. ומלבד זאת, אני לא מתרגשת מהמבחן הזה בכלל. המבחן הזה לא קובע כלום לגביי. ואני כולה שמינסטית. אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי בכלל, ואם אני אצטרך – אני אשפר.

התגברתי לגמרי על אדיר. וזה כבר מוריד לי אבן מהלב. הוא לא מעניין אותי. לא אכפת לי מה חושב, מה הוא מרגיש. הוא סתם ילד קטן שאכפת לו מעצמו וחושב שכל העולם סובב סביבו. אני לא רוצה אותו, אפילו לא קצת. אכפת לי ממנו, ברור שאכפת, אבל לא ברמה אובסיסיבית כמו פעם. מצידי שהוא והחברה הג'מוסית שלו יילכו לטיזינאבה. זה פשוט לא מזיז לי יותר.

ונו, אז אין לי חבר. סו וואט. אני לא צריכה מישהו רק בשביל להרגיש טוב עם עצמי. אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי ואז מישהו יאהב אותי. וזה יגיע מתי שיגיע. אני לא נואשת. אני לא חופית או רויטל. יש לי את אולג, ואני שוכבת איתו... וכנראה גם בעתיד הקרוב, ואין לנו כלום חוץ מזה, אבל זה טוב לי לבנתיים. זה מה שאני רוצה כרגע.

ואני לא טיפשה, וכן יש לי שכל וכישרונות ואינטלגינציה. ואני לא מכוערת, ולא שמנה. ואני אצא מהאנורקסיה הזאת שנגררתי אליה.

יכולתי להיות במצב הרבה יותר גרוע.

אני חושבת שהגעתי למצב שבו אני מעריכה את מה שיש לי, ומסתכלת על חצי הכוס המלאה.

טוב לי עכשיו. וזהו.

שלושה דברים שאתה אוהב במיוחד: להיות עם חברים, לישון, לעשות סקסJ
שלושה דברים שבלעדיהם החיים שלך לא שווים כלום: לא עולה משהו כרגע...
שלושה דברים שאתה אוהב לאכול: שניצל, שוקולד, תפוחי אדמה
שלושה דברים שאתה אוהב לשתות: מים, אלכוהול, משקאות עם קפאין
שלושת הדרכים שבהן אתה הכי מעדיף להעביר אחר הצהריים פנוי: שינה, קריאה, בילוי עם אנשים נחמדים.
שלושה אנשים (עזוב משפחה) שאתה באמת אוהב: הילה, מור, רועי
שלושה דברים שיש לך בחדר: מיטה, ארון, שולחן
שלושה אנשים\נשים שקסיים במיוחד: בראד פיט, ג'וני דפ, טום קרוז
שלושה דברים שמעצבנים אותך: אנשים נודניקים, אנשים טיפשים, אנשים צבועים
שלוש סיבות למה לקום בבוקר: ציפורים מצייצות, השמש זורחת, אין עננים בשמיים...
שלושה צבעים נחמדים: כחול, אדום, סגול
שלושה בגדים שאתה אוהב ויש לך בארון: ג'ינסים, גופיות, תחתונים, חזיות... אוי זה ארבעה.
שלושה מקומות שאתה אוהב להיות בהם: הבתים של החברים שלי?
שלוש תוכניות נחמדות בטלוויזיה: סקס והעיר, חברים, חוק וסדר
שלושה סרטים יפים שראית: פוקהונטס, אהבה זה כל הסיפור, הצלצול
שלושה סוגי ספורט שאתה סובל: להקליד, לעשות סקס, ללכת מהמחשב למטבח ובחזרה
שלושה שירים יפים: iris – goo goo dolls, wonderwall –oasis, with or without you – u2
שלושה צבעים של תחתונים שיש לך: יש לי את כל הצבעים! טוב אז אדום שחור ולבן
שלושה דברים שאהבת כשהיית קטן: לראות טלוויזיה, לישון, ו... לא זוכרת
שלושה משחקים שאהבת כשהיית קטן: ברביות!
שלושה חברים טובים מהגן (לאו דווקא כאלה שנשארו עד יום): הילה וחופית.... הן היחידות שאני איתן בקשר.
שלוש סיבות טובות להתעצבן: אנשים, אנשים, אנשים
שלושה ארטיקים שאתה אוהב: איכס, שונאת ארטיקים
שלושה חתולים שאתה מכיר: אני לא מכירה חתולים...
שלושה מספרים נחמדים:  87, 9, 26

[רואים? הפסיכומטרי משתלט לי על החיים! לפני שבוע אולג אמר לי שהוא צריך לנסוע לפיקניק עם הוריו. אז בהתחלה במקום להגיד לו "תהנה בפיקניק" כמעט אמרתי לו "תהנה בטוזיג")

יום שלישי היה היום האחרון של הקורס פסיכומטרי. בהתחלה תרגלנו, אבל בשעה האחרונה עשינו מסיבת פרידה. המדריכה שלנו נתנה לנו טיפים לבחינה, וגם אכלנו חטיפים ועוגות – אכלתי עוגת שוקולד ועוגת ריבת חלב וזה כזה טעים! וכתבנו משובים. האמת אני מרוצה מהמדריכה שלנו, היא חמודה ורואים שאכפת לה.

בכלל, יש לי הרגשה שאני אתגעגע למקום הזה. חוץ מהשיעורים, העייפות, והשביזות, זה היה חלק מהחיים שלי, היו דברים מצחיקים. הנה דוגמית שנזכרתי בה.

שיעור, אנה מתעצבנת על ילד אקראי ובתגובה: "דחוף אצבע".

ילדה אקראית: "לא כדאי, זה מסריח."

אני: "למה, ניסית?"

*צחוק רועם*

היום (האמ טכנית זה אתמול) נסעתי עם אמא שלי לחיפה. היה טפטוף קל של גשם, וזה בכלל טוב. אני כל כך אוהבת גשם! אני מחכה לחורף שיגיע!

קודם היינו בהדר, וקניתי חזיות. אחת לבנה, והשנייה לבנה עם כתפיות ושוליים אדומים, שכאילו מודפסים עליה מודעות למבוגרים. האמ, שיחות אירוטיות, האמ. ובנוסף לזה תחתונים תואמים לחזיות.

ואז עלינו לגרנד, ואכלנו ארוחת בוקר ממש טעימה, הייתה שם חביתה שהכניסו לתוכה גבינות ועשבי תיבול. יאמי.

ואז הסתובבנו ברחבי הקניון, ואמא קנתה לי באיזה דוכן של מישהי שעושה תכשיטים שלושה צמידים, הצמידים עצמם עשויים מריבועים (אני לא יודעת איזה חומר זה), אחד בשקוף, השני בשקוף ובתכלת שקוף, והשלישי בשקוף ובאדום שקוף, ושרשרת בצבע כסף עם תליון שקוף בצורת לב שמודבקות עליו אבנים כסופות, ועגילים  ארוכים בצבע כסף.

והיינו בקסטרו ומצאתי לי גופייה שחורה, עם כתפיות דקות, שלמעלה ולמטה יש עיטור דומה לתחרה. היא נראית פשוטה אבל על הגוף היא מדהימה.

וקנינו לי דברים לפסיכומטרי – סטופר, עפרונות, מחדד וחפיסת שוקולד ביסקוויט. ויש לי ספר חדש – שעות מתות של אורי אדלמן. התחלתי לקרוא אותו, והוא ממש מעניין.

ואמא שלי קנתה לעצמה בגדים גם כן.

חזרנו בצהריים, עייפות אך מרוצות, ובערב סוף סוף סידרתי את החדר שלי, כי הגעתי למסקנה שאני אף פעם לא אצליח ללמוד כמו שצריך. אני כל כך רוצה להיפטר מהחוברות הכתומות המעצבנות של אנקורי, שפשוט ממלאות לי את החדר! דיי! נמאס מהן! אני בתהליכי למידה (משמע לא עשיתי כלום). אני כל כך רגועה מהבחינה הזאת, שזה כבר לא בסדר.  המבחן הזה לא קובע שומדבר. פשוט כלום. ואם אני ארצה – אני אעשה אותו שוב. אבל אני חושבת שמחר אני אתחיל ללמוד, אחרת באמת יהיו לי רגשות אשם חמורים ביותר.

היום בבוקר נאלצתי לקום בשבע אחרי שלילה קודם נרדמתי בסביבות 2. כל כך רציתי להמשיך ולישון, אבל לא, יש קורס פסיכומטרי. אני חושבת שהקורס הזה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. איך אני אחייה בלעדיו? חיי יהיו כל משעממים, אפורים וקודרים בלעדיו! (לא).

בכל מקרה אני ועמרי הלכנו ביחד לקורס, והיה פשוט מרתק.... פתרנו כל מיני שאלות מוזרות, וקיבלנו את הציונים שלנו במבחני סימולציה. קיבלתי 521. סביר בהחלט..... המדריכה אמרה שאני יכולה להוציא אפילו 600.... 600 יספק אותי וככה לא אצטרך לעשות את זה שוב.

אחרי הפסיכומטרי הלכתי לאולג. יש לו להקת מטאל, והוא ניגן ושר לי שירים שלהם! אה ושכבנו. פעמיים. בפעם הראשונה זה כאב...והתחלתי ליבב לו שכואב לי....אבל הוא התחיל להרגיע אותי ואמר שהכאב יעבור, ושאני צריכה להירגע ולהשתחרר... אח"כ זה לא כאב אבל סתם המשכתי ליבב... ולא הרגשתי כלום.

בפעם השניה היה יותר טוב... הרבה הרבה יותר טוב.... ממש נהניתי (והמבין יבין), וזה גם נמשך הרבה יותר זמן... לא ידעתי שסקס יכול להיות כל כך טוב... עם אדיר למשל, הוא היה נכנס, זה היה כואב, ואז היה יוצא ישר, ובכלל לא הספקנו ליהנות מהעניין.

אבל עכשיו כיף לי. טוב לי עם הקשר הזה, ברגע שיהיה לי לא מתאים ולא נוח אני אפסיק.

רק חבל שמזיעים נורא... שנינו פשוט נטפנו מים....

ואני דיי עייפה מכל היום הזה.

אז אתמול עשיתי את מסיבת יום ההולדת שלי.

הילה באה אליי יותר מוקדם, וכמו יהודיות טובות אכלנו בסוכה. אחר כך גם מור הגיעה. ולאט לאט כולם התחילו להגיע. רוב האנשים שהזמנתי הגיעו, וכולם היו בסלון/מטבח ודיברו אחד עם השני. וזה מה שאני עשיתי. שישעשעו את עצמם, אני לא קצינת בידור.

באיזה שלב נכנסתי לחדר שלי ביחד עם מור, חופית, גבי, רועי וענת, ואז גבי לקח איזה ספר על התבגרות, והיה שם פרק נרחב על סקס, והוא התחיל להקריא את זה, והצורה שבה הוא הקריא את זה הייתה מצחיקה.

אחרי זה עברנו לסלון והוא הקריא את זה לכולם, וכולם צחקו ועשו המון רעש.

בסביבות שלוש וחצי כולם הלכו הביתה, אחר כך נשארנו קצת למטה, לא להרבה זמן.

יצאתי ברכוש רב: 580 ₪, ועוד עם ה-200 שאמא ואבא הביאו לי, זה כמעט 800. הארנק שלי מעולם לא היה כה כבד.... לא שאני מתלוננת. אני עשירה! חוץ מזה אמא ואבא הביאו לי ספר ממש מעניין שנקרא "סערת הנפש", זה על פסיכולוגיה (כן זה ממש מעניין), מורן ורויטל קנו לי גופיית סטרפלס, בצבע לבן, שרשום עליה בכסוף "ז'אדור" (באנגלית), ולגופיה מתחברים שני חוטים עבים שקושרים מקדימה. מיטל והחבר שלה ולאד, הביאו לי סריג שהוא צמוד בצבע וורוד בהיר, ושני זוגות תחתונים. נחמד. וכתבו לי הרבה ברכות ממש יפות.

היום קמתי ממש מוקדם והייתי צריכה לנקות את כל הלכלוך שהם עשו. והם עשו המון.

ואחר כך נסעתי עם ההורים לסבתא רבא שלי, ואחרי זה פשוט ישנתי.

סה"כ היה לי מאוד נחמד.