הרגעים שאחרי, כשהוא מחבק אותי חזק, ומעביר את האצבעות שלו על הגב שלי.

כשאני יכולה להניח את הראש שלי על החזה שלו, ולשמוע את הלב שלו פועם בחוזקה.

כשהוא משחק לי בשיער, ומלטף לי את הפנים, ואומר שיש לי מבט יפהפה וקורא לי "קטנה שלי".

כשאני מרגישה כאילו זה רק שנינו בכל העולם, ושום דבר רע לא יכול לקרות לי.

כששנינו מסתכלים אחד לשני בעיניים, ורואים את מה שלא צריך להגיד במילים.

טוב, סוף סוף התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, אני כל כך עצלה.

ביום שבת נסענו מספר חברים – עמרי,אלון, ענת, מיטל, ערן, גיא ועוד בחורה בשם נעמה (אני לא ממש בקשר איתה) לטיול בנחל דן.

קמתי בשעה מאוד לא הגיוניות – עשרה לשמונה בבוקר, וניסיתי לארגן את עצמי ולהכין לעצמי מזון. אחרי שהכנסתי בתוק התיק שתייה, אוכל, חטיפים, אמפישלוש, מצלמה, נייר טואלט וארנק (והרגשתי כאילו אני יוצאת לטיול שנתי), יצאתי אל הדרך, כלומר אל האוטו של ענת.

כל הדרך לצפון הרחוק בלבלתי לענת ולמיטל את המוח שאני רעבה והתחלתי לתאר להן את הג'חנון שאכלתי פעם.

בסופו של דבר הגענו בשלום, אכלנו, והתחלנו במסלול. השמורה מאוד יפה, בכל פעם עשינו עצירות בשביל להצטלם, לדבר, להיזכר בשיעורי של"ח, וכמובן – לאכול. אנחנו כל כך ישראליים.

בסוף השמורה יש בריכה קטנה, שאפשר לשכשך במימיה. אני וויתרתי על התענוג, היה קר.

אחרי שסיימנו את המסלול, יצאנו לחפש אוכל. כי, אנחנו ישראלים, וחייבים לאכול.

אני בשלב הזה נרדמתי להנאתי, עד שהגענו לבית קפה בראש פינה, ושם אכלנו ושתינו, וטעמתי ברד בטעם פסיפלורה, וזה טעים, ואז נסענו הבייתה, עייפים אך מרוצים.

שיחה משעשעת עם אמא:

אני מספרת לה שענת קנתה מנעולים לארונות במעונות לטכניון, ועמרי קנה מיקרוגל גם למעונות (הם מתחילים ללמוד, עתודאים).

אני: "אמא! יש אנשים שקונים מנעולים לארונות ומיקרוגלים! ואילו אני מוכרת קפה וסנדויצ'ים!"

אמא: "כל אחד ומה שמתאים לו".

אני מתוך תמונה קבוצתית. פשוט יצאתי יפה פה:

מבצעת מעשים מגונים בעלה:

במקרה הסתכלתי בסטטיסטיקות אצלי, וראיתי שמישהו חיטט לי קצת בארכיון. אז קראתי פוסטים ישנים שלי, ועוד יותר מזה – ראיתי תמונות ישנות שלי. אלוהים, נראיתי באמת כמו שלד. רק עכשיו אני מצליחה לראות את זה. פשוט הייתי שלד.

אני כל כך שמחה שעברתי את התקופה הזו. אני מסתכלת בתמונות שלי היום, ואני נראית טוב. אני נראית בריאה, קורנת. אני עדיין רזה, כן. והיום מישהו אמר לי ולאחותי "וואי איזה רזות". אבל אני בריאה, חיונית. יש לי ציצים.

אני קוראת פוסטים ישנים, וואו, אני הייתי כל כך שונה אז. כל כך הרבה דיכאון וחוסר חיות. אני יודעת שיצאתי מזה.

לגמרי.

אני בריאה. מאושרת. קורנת. מרוצה. שלמה. מאוהבת. מלאת שמחת חיים. רוצה לעשות. עושה רק מה שטוב לה. חיה.

קודם לא חייתי.

לפני כמה חודשים, הייתי מתה מהלכת על שתיים.

אני לא צריכה שאף אחד יגיד לי את זה.

אנורקסיה לא גרה כאן יותר.

מבחינתי, זה משהו ששייך לעבר, היא לא חלק ממני עוד. ההתעסקות היחידה שלי בנושא הזה, הוא רק הרצון לעזור לבנות אחרות שנמצאות שם. לפתח את המודעות למחלה.

כדי שאף אחת לא תסבול יותר.

מצאו את ההבדלים.

אז:

תמונה שצולמה בברצלונה לפני שבוע:

כשחזרתי מברצלונה, אחד הדברים הכי מוזרים לי היה פתאום להיות בעיר שלי. אבל אין ספק שהתגעגעתי למיטה שלי, לאוכל שלי, לפינוקים של המקלחת.... טוב להיות כאן.

ביום שישי בערב, באתי אל הבחור שלי. פשוט התנפלנו אחד על השנייה. כל כך התגעגעתי אליו. הזמן פשוט טס כשאני איתו. אין, הצחוק שלו, החיוך שלו, המבט שלו, הגוף שלו, אני פשוט מכורה אליהם. ועכשיו אני מתגעגעת אליו נורא. הוא נסע לשבוע לחופשה משפחתית עם ההורים שלו. שיום שישי יגיע כבר...

אחרי הלכתי גם למור, למסיבת יום הולדתה.... היה נחמד, חלק מהזמן ישבתי בחוץ עם הילה וחופית ודיברנו. זה הזכיר לי שפעם אני וחופית היינו חברות ממש טובות. בכל מקרה, אח"כ כולנו עלינו למעלה, וסתם התחלנו לדבר על תוכניות ילדים, ולשיר את השירים שלהם... זה היה ממש הזוי.

אתמול בבוקר נסענו אני והאחות הקטנה לעבודה של אבא, לשחק עם החתול שלו. שתינו פשוט מטורפות על חתולים. חתול כזה שובב ומתוק. לא מפסיק לשחק ולקפוץ ממקום למקום. חבל שאי אפשר לקחת אותו הבייתה.... אגב חיות, הילה ביקשה ממני לפרסם פה תמונה של הכלבה שלה, אז הנה אני מפרסמת:

בערב סבא וסבתא באו אלינו לארוחת חג. הם נתנו לי 400 ש"ח. הייתי בהלם, זה כל כך נחמד מצידם.

יותר מאוחר, מורני ואני החלטנו לצאת. מורני רצתה לצאת ל"ורטיגו", שזה מועדון שנמצא אי שם. הנהג מונית אפילו לא ידע איפה זה, והוא הוריד אותנו איפשהו ברמת ישי. אז אני ומורן הלכנו לכביש הראשי, ומשם לקחנו עוד מונית לנאפיס. זה היה כל כך הזוי, אמא שלי אמרה שאנחנו שתינו מפגרות עם דיפלומה. נו בסדר, יותר אני לא הולכת למקומות שאין לי מושג איך להגיע אליהם.

ניתקתי קשר שהייתי צריכה לנתקו מזמן. הסיבה היא סיבה מוצדקת, ולדעתי יהיה יותר טוב ככה, למרות שאני שונאת לריב ולהסתכסך עם האנשים. הבנאדם קרא לי "כלבה מטומטמת", והפך את עצמו לאלוהים. אז זהו, שהוא לא. צר לי שזה נגמר כך, אבל אין ברירה. מוטב כך, טוב לי בלעדיו. אדם שמדבר אליי ככה וכל כך מלא בעצמו, לא ראוי לי, וטוב שיירד מהעץ הגבוה שהוא טיפס עליו.

היום רועי התקשר אליי. היה כיף לדבר איתו, ככה בשיחה אישית.

ומורני והילה באו אליי, והסתכלנו באלבומים ותמונות ישנות, וגם אכלנו בסוכה.

אני צריכה ללכת להפקיד את הכסף בבנק, וגם לספרייה. בכלל, בא לי לעשות משהו, ליצור משהו. יש לי חשק יצירתי מטורף.

החורף הזה עושה לי רק טוב, אני כבר לבושה בפיג'מה של החורף, ונהנית מתחת לפוך יותר מתמיד.

טוב, אז חזרתי מברצלונה, עם מזוודות מלאות בחוויות ובגעגועים.

הטיסה לשם הייתה איומה, עם אוכל נוראי, אבל לפחות הצלחתי לישון מעט. העיר עצמה משגעת, היא שייכת לחבל הארץ קטלוניה. כל בניין יותר יפה מהשני.

היינו במלון שנקרא "הוסה ברצלונה", ברחוב צדדי ושקט במרכז העיר. המלון היה משפחתי ומקסים, וגם מזג האוויר היה מעולה. ביום הראשון היה קצת חם, אבל בשאר הימים ירד גשם והיה מזג אוויר אירופאי ונעים.כל בוקר היינו מטיילות עד הערב, והולכות לישון מוקדם. אני לא חושבת שפספסנו שום נק', ושום אתר מעניין שיש לעיר להציע.

ביומיים הראשונים נסענו ממקום למקום בעזרת אוטובוס תיירים מיוחד, שיש לו שתי קומות, כאשר הקומה העליונה פתוחה, כלומר אין גג, ואפשר לראות את הנוף ואת העיר מלמעלה.

סקירת המקומות בהם היינו:

#הרובע הגותי והרובע העתיק של העיר, שיש בהם את הכנסייה הגותית,  וכל מיני סמטאות עם ברים וחנויות.

#הרמבלס – מדרחוב גדול, ובכל הכיכרות, וראינו שם מופעי רחוב – אנשים שמתחפשים לפסלים זזים, איזה בחור מחופש לגמד אמר לי משהו בספרדית וקרץ.

#הנמל של העיר, שזה אזור מאוד נחמד.

#כנסיית "סאגרדיה פמילייה". את הכנסייה גאודי התחיל לבנות, אבל לא סיים אותה, ועדיין ממשיכים לבנות אותה. הכנסייה פשוט יפהפייה, אפשר להיכנס פנימה ולעלות למגדלים, ואז יורדים עד למטה, במדרגות שבנויות בצורה מעגלית, מה שעשה לי סחרחורת וברכיים רועדות.

#פארק גואל – פארק עם כל מיני מבנים שתכנן גאודי.

#תצפית מההר.

#המוניסטיר – מנזר עתיק מימי הביניים, מאוד אפלולי. יש שם גם מוזיאון עם כל מיני פרטים וציורים של ישו ושל כל מיני אירועים מהברית החדשה.

#"פלאו דה לה מוזיקה קטאלניה" – היכל שנבנה בתחילת המאה שעברה, שכולו מיועד ומוקדש לקונצרטים של המוזיקה הקטאלנית.

#"פאבלו אספניול"- כפר אמנים קטן, עם בתים בסגנון ספרדי, ויש שם כל מיני חנויות של אמנים ומסעדות.

וכמובן – השופינג! אם הייתי מיליונרית, נראה לי שהייתי קונה בלי חשבון. הבעייה היא שהכל כל כך יקר, אבל אם יש דברים ששווים את המחיר, ודברים שאין בארץ, אז שווה לקנות. החנויות מעוצבות כל כך יפה וכל כך אסתטי, פשוט תענוג להסתכל. אה, וראיתי שתי חנויות שונות עם חתולים בחלון ראווה! כמובן שלא התאפקתי, וצילמתי אותם, וגם ניגשתי ללטפם. אה, ונכנסתי לתוך חנות סקס.

סיקור כל הרכישות שעשיתי: MP3 (בדיוטי פרי), מעיל מזארה, סט של תחתונים וחזייה, מחוך וביריות – כן, התחלתי להעשיר את קולקציית הלנז'רי הסקסי שלי, עגילים וטבעות, וקרם גוף, ומתנות לחברים ולמשפחה, לא מעניין. חוץ מהחנויות הגדולות יש שם את "הקורטו אינגלז", שזה פשוט בתי כלבו ענקיים במיוחד, ויש גם "פסאז'ים", שזה מתחמים גדולים, מקורים ומרוצפים ברחוב, עם כל מיני חנויות, ונכנסים מכניסה אחת, ויוצאים מרחוב אחר!

אה, ושמתי לב שיש בעיר הזאת הרבה יונים בכל מקום, שממש מתקרבות לאנשים בלי לפחד.

בעיר יש המון תיירים, ממש שומעים בכל מקום שפות שונות. בעיקר גרמנים ויפנים שמצלמים הכל עם המצלמות המשוכללות שלהם. אה, והייתה גם קבוצת תיירים אמריקאים, שצילמתי אותם, אז הם התחילו להתלהב ולשרוק לי ולשלוח לי נשיקות באוויר.

כל פעם שראיתי זוג מתמזמז לו, זה גרם לי להתגעגע לחבר שלי.... אני רגילה לדבר איתו כל יום.....

ביום רביעי היה יום חג שלהם, אז טיילנו בפארקים, והיה נחמד לראות את ההורים והילדים מטיילים ביחד. הברצלונאים הם אנשים שאוהבים את החיים הטובים. השמש זורחת רק בשבע וחצי בבוקר, הם בעיקר ישנים ומבלים. הבעייה איתם, שהם בקושי יודעים אנגלית, הכל בטלוויזיה שלהם מדובב לספרדית, וגם כשהם מדברים אנגלית, יש להם מבטא וקצת קשה להבין מה הם רוצים.

גם לא ממש נפלנו מבחינת האוכל, כמעט תמיד אכלנו כל  יום משהו טעים, והיה יום אחד שישבנו במסעדה איטלקית ושתינו יין ואכלנו פסטה!

היום האחרון היה היום הכי קשה. היינו צריכות לפנות את החדר ב-12 בצהריים, והשעה שבה אספו אותנו הייתה 22:20. ניסינו למלא את היום, היינו בשוק שלהם, ישבנו בקפיטרייה של הקורטו אינגלז, ועשינו קניות אחרונות.

פגשנו גם אנשים חדשים. היה איזה בעל חנות מזכרות, שהוא מדובאי, ודיברנו איתו, והחלפתי איתו מיילים, והיו שתי תיירות בריטיות שישבו לידנו בקפיטריה, ונראו נורא נדהמות מכך שאנחנו ישראליות, והיה איזה סוכן מכירות של הדיאטה "הרבל לייף" שדיברנו איתו במלון....

הטיסה חזרה הייתה סבירה, ישנתי רובה. חזרנו הבייתה בערך בתשע וחצי בבוקר... התגעגעתי לבית.....

הנה כמה תמונות... בחרתי מדגם מייצג.

אישה בשוק:

השוק:

חברים חדשים:

אני במוניסטיר:

אני בנמל:

כיכר קטאלוניה:

אני בפארק גואל:

בית יפה:

סגארדה פמילייה:

מופעי רחוב:

מישהו רעב?

רכוש חדש:

אני במחווה לקסטרו:

שחזרתי מברצלונה.

פוסט חוויות בקרוב.

נמאס לי כבר מהתמונה הקודמת.

אני שם בתמונת הכותרת.

הערות?

נו, הארלי העבירה לי את השרביט, ואני צריכה לכתוב שלושה דברים שלא ידעתם עליי...

1. בערך בתקופת החטיבה, נורא אהבתי פופ ומיינסטרים, בקיצור כל מה שיש ב MTV. עם המעבר לתיכון הטעם שלי השתנה, ואם תסכלו פה ברשימות, עדיין מה שאני אוהבת נחשב למיינסטרים, אבל עם קצת יותר גיטרות ומלודיה נורמלית ברקע. כיום אני בכלל לא אוהבת את המוזיקה החדשה שיש, רק מוזיקה ישראלית. הטעם המוזיקלי הלועזי שלי נשאר לו אי שם בשנות התשעים. אם אני במצב רוח המתאים, אני יכולה לפזז לצלילי פופ משובח.
2. באותה תקופה היה לי טעם דיי נוראי בבגדים. זאת אומרת, אם אני מסתכלת היום על מה שלבשתי אז, התגובה שלי היא "אוי מיי גאד". רק בכיתה ט' בערך התחלתי לפתח חיבה לג'ינסים, ומה שלבשתי אז זהה למה שאני לובשת כיום, למעט עומק המחשוף....אגב, בכיתה ט' אני זוכרת שנסעתי לת"א, וקניתי סיכות כפתור מגניבות ושמתי על הג'ינס, וכולם עיקמו את האף. אחרי שנה, שפוקס החליטו לעשות מזה משהו "מגניב", כולם התחילו לשים את זה. בחיי, אנשים מפגרים. כנראה שבגלל שעל הסיכות כתוב "פוקס" זה יפה. לי היו סיכות יותר מגניבות.
3. משהו אחרון מאותה התקופה: הייתי ילדה נורא מפגרת. ו.... פעם הייתי מאוהבת בילד אחד, אז ציירתי על הרגל בעזרת לורד שחור לב, ובפנים כתבתי את השם שלו. והלכתי עם מכנס שלושת רבעי, כדי שכל השכבה תראה ותדע. אלוהים, אני כזאת טיפשה. קדימה, צחקו על הילדה האומללה מכיתה ז'6. והילה, אני מבקשת ממך לא להזכיר לי את זה אף פעם. אני מקווה שהדחקת, ושאינך זוכרת. ומי שקורא פה – שלא תדברו על זה!!!

וקיבלתי שרביט גם מנושא הדגל, אז עוד שלושה דברים:

1.אחת התוכניות האהובות עליי היא המומינים. עכשיו כשאני רואה את הסדרה הזאת, אני נקרעת מצחוק. המומינים, ימים א'-ד', שעה 14:30, הערוץ הראשון.

2. כאמור, בגלל שאין לי כבלים, יוצא לי לראות תוכניות לנוער שמשודרות בערוץ הראשון. ואגב, הן אחלה תוכניות. והסדרה שהכי הכי אהבתי היא תיכון הלבבות השבורים. היו לסדרה הזאת משהו כמו שש עונות, ואת כולן ראיתי, גם בשידורים החוזרים. כל כך אהבתי את הסדרה הזאת, אני עוד זוכרת פרקים שלמים מתוכה, ובעיקר את דרזיק ואניטה, שרציתי להיות כמותם.

3. ואם אנחנו כבר בקטע של לצחוק עליי, אז הייתי רואה דיג'ימון. כן, החיקוי של פוקימון, אבל זה היה מצחיק, והרבה יותר טוב.

אני לא יודעת למי אעביר... אז אעביר את השרביט לאנוקסיה ונואה בנתיים.

(בתקווה שאזכה לשיתוף פעולה)

אחותי הקטנה צילמה, הבימוי שלי.

וואו, אני בת 18. אני זוכרת שכשהייתי קטנה חשבתי שבגיל 18 אני ארגיש גדולה, בוגרת, אישה. האמת היא, שההרגשה היא לא ממש שונה. זה רק מספר. רק תאריך שמסמל שעוד שנה חלפה. מצד שני זה נחמד שאני סוף סוף לא קטינה, יכולה להיכנס למקומות של "גדולים".

 בערך שבועיים שלא כתבתי. לא עשיתי שום דבר מיוחד. היו מפגשים עם חברים בשבוע החולף, היו מפגשים עם הבחור המדהים שלי, אבל יותר מדיי אני לא זוכרת משהו ששווה לכתוב עליו. הייתה מסיבת יום הולדת למיטל, מסיבת גיוס לרועי, לא משהו מיוחד.

ביום ראשון היה לי ריאיון עבודה, בדוכן בית קפה כזה. קפה אדן. בהדר. בכל מקרה, הלך לי דיי טוב, וביום שלישי כבר הייתה לי התלמדות ראשונה במשך שעתיים. היה בסדר, למדתי איך להכין קפוצ'ינו. זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה.

ביום שני, יום ההולדת שלי, קמתי בשש בבוקר. אמאבא הביאו לי ברכה, וקיבלתי אחלה מתנה: נסיעה עם אמא לברצלונה. פשוט כיף.

אז מהתשיעי לחודש עד הארבע עשרה, אני בחו"ל.

ורועי התגייס. אני אדיר וחופית ליווינו אותו לחוף הכרמל, משם לוקחים אותם לבקו"ם.

כשהוא התחיל לחבק אותנו, היו לי טיפה דמעות, ושכשראיתי אותו הולך לתוך האוטובוס הדמעות פרצו, וממש התחלתי לבכות. ואז גם אמא שלו ואחותו בכו.

במהלך היום לא עשיתי משהו מיוחד, קיבלתי איחולי מזל טוב, הילה קפצה אליי, אבל בעיקר ישנתי וכאב לי הגרון.

גם עשיתי שינוי קליל בשיער, צבע חום שוקולד, ויש לו ברק אדום בשמש. כולם רק מחמיאים.

ביום חמישי יצאנו לכבוד היום הולדת של אדיר לאיזה פאב. הרגשתי כל כך גדולה שבדקו לי את הת.ז.! שתיתי טאקילה סאנרייז, ולקחתי לגימות ממרגריטה, בירה ויין. אני לא זוכרת יותר מדיי, רק שהייתי דיי מסטולית, היה קריוקי ורקדתי קצת.

יום שישי היה יום המסיבה שלי! אמא ואבא נסעו לסופ"ש, וכל הבית היה שלי.

בערך בתשע הילה באה אליי ועזרה לי לארגן, ואז בהתחלה באו רק גבי, אביטל וגיא, ואח"כ מור וענת, ורק ברבע ל-11 כולם התחילו להגיע! והזמנתי לעשר! אבל היה ממש נחמד, כמעט כולם הגיעו, מלבד רועי, כי הוא פשוט נרדם.... והיה נחמד, היה מלא, כולם אכלו ונהנו. גם אני נהניתי. קיבלתי ברכות משגעות, כסף (450, היידה קעקוע!) ומתנות מקסימות.

בערך בשלוש כולם הלכו, ורק הבחור שלי נשאר אצלי, והיה פשוט מדהים איתו. כל נגיעה שלו בי גורמת לי לצמרמורות וללב שלי לדפוק. הוא פשוט.... מדהים.

בחמש וחצי רועי שלח לי הודעה לסלולרי, ואמר שהוא מתנצל, ואז אח"כ הוא התקשר אליי, ודיברנו עד שש ומשהו. הוא נורא מדוכא מהצבא. מסכן.

ורוב הזמן ישנתי היום, הייתי כולי הפוכה, ניקיתי קצת את הבית וראיתי את רקויאם לחלום.

זהו, אני ממש מאושרת. באמת. גם יום הולדת, גם אחלה מסיבה, שרק הזכירה לי כמה חברים יש לי, יש לי את החבר הכי מתוק והכי הכי בעולם, גם נסיעה לחו"ל, ראש השנה מתקרב, שזה החג האהוב עליי, גם תחושה של חורף... זהו, פשוט הכל... נהדר.

אין לי מה לאחל לעצמי.

רק שיישאר ככה ולא יתקלקל.

מקבץ תמונות

הרכישות החדשות שלי:

מתנה שקיבלתי מסלקום- מכונית מקרטון:

העוגה שהילה הביאה לי ביום ההולדת:

החולצה שהיא קנתה לי באילת:

ומקרוב:

העוגה שאמא אפתה:

הברכות שהביאו לי:

והנה המתנות!

הילה הביאה לי תחתונים וגופייה:

דרור, רויטל ומורן קנו לי כותנת מסאטן, וספר על סקס (דרור כתב לי ברכה באנגלית לפי אייריס! זה פשוט מקסים!)

טלי הביאה לי ממתקים:

הבחור שלי, הביא לי דובי חמוד, שאם הוא לא איתי אני אוכל לחבק אותו (את הדובי), ועט שגם אפשר לשמוע בעזרתו רדיו, כי אני אוהבת לכתוב, ולשמוע גלגל"צ. אחלה רעיון!

שתהייה לכולנו שנה טובה ומתוקה!