פתאום שמתי לב, שעברו כבר חמש שנים מאז פתחתי את הבלוג הזה.

מצחיק להסתכל בארכיון, ולראות חוויות שונות ומשונות, אנשים שמתחלפים, נושאים שונים שמעסיקים אותי, בחורים שהיו פעם ונמוגו ועוד... רק ככה בעצם אני מגלה עד כמה החיים דינמיים.

זו הזדמנות גדולה לומר תודה לכל הקוראים.

לכל מי שקרא, שהגיב, ששלח מייל, שדואג, שתומך.

אני קוראת את כל התגובות, והן חשובות ומוסיפות לי מאוד.

זה קצת כמו ללכת לפסיכולוג.

בתקווה לעוד כמה שיותר שנים של כתיבה פורה ומהנה, ואולי, יום אחד עוד אעשה עם זה משהו.

עד גיל 15 שנאתי חומוס.

לא הייתי מסוגת לא להריח, לא לגעת ובטח שלא לאכול ממנו.

השינוי הגיע כשהגעתי לתיכון, והתחלנו ללמוד שעות ארוכות עקב שיעורי מעבדה משמימים. הרעב הציק לי, ועל כן לא הייתה לי ברירה ולקחתי קצת מהסנדוויץ' של חברה- שהיה מרוח בחומוס. ואז גיליתי, שזה לא כזה נורא.

הייתי אוכלת את זה מפעם לפעם.

שעברתי את הטיפול באנורקסיה, חלק מהתפריט שלי היה שתי לחמניות מפוצצות בחומוס. אחרי שבמשך כמה חודשים, בכל ערב, אוכלים את אותו הדבר- התחלתי לשנוא חומוס, ולא הייתי מסוגלת לאכול את זה יותר.

עד שהכרתי את החבר שלי, שכמו רוב הירושלמים- מטורף על חומוס. הבנאדם מסוגל לאכול כמויות של חומוס, בכל מצב ובכל ארוחה.

ובגללו, או בזכותו התחלתי לאהוב חומוס.

כשבאתי אליו בפעם הראשונה, הוא הכין לארוחת צהריים חומוס עם בשר- ומאז התאהבתי. זה אחד המאכלים האהובים עליי כיום.

רק חשוב לזכור לאכול את זה שמאוד מאוד רעבים- שכן זה ממלא בטירוף.

רק בגיל 19, גיליתי באיחור שחומוס זה משמין (לא שחשבתי שזה מרזה, פשוט לא הייתי מודעת לעובדה הזו), ועל כן עשיתי הפסקה באכילת החומוס למשך זמן מה, והיום אני אוכלת מדיי פעם מעט חומוס, כשיוצא. הדיאטה חשובה לי מדיי! גם גיליתי את החומוס הקל, לא שזה משנה משהו, זה פשוט מפחית את ייסורי המצפון.

אבל אני מעדיפה לאכול חומוס אמיתי, מאשר את המשחה מהקופסה.

וכמובן, המלצה למי שמגיע לחיפה: חומוס אבו מארון בעיר התחתית. אין עליו.

(לא רחוק משםיש את קונדיטורית ספירו- מומלץ לקנח שם אח"כ).

שכבתי שם מכורבלת בתוך עצמי,

והרגשתי שאני שוקעת במיץ עכור של רחמים עצמיים

ודמעות,

ואני שוקעת ושוקעת,

וכולם חלפו על פניי,

ואף אחד לא הושיט לי יד לעזור לי

לקום.

הרגשתי שאני יכולה למות

וייקח זמן לגלות

את הגופה שלי.

משהו ממש נוראי קרה לי בעיניים, אני חושבת שיש לי דלקת חריפה, שתי העיניים שלי אדומות, צורבות, מגרדות, כואבות, דומעות ומפרישות חלבונים. זה פשוט נוראי, איך אני אמורה ללכת לצבא מחר?

אז קצת מהאירועים האחרונים:

היה לי שבוע קצרצר, מראשון עד שלישי. כשכולם יצאו בשלישי אחה"צ- הייתי צריכה להישאר בבסיס. אגב צבא, המפקד הישיר שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי שהוא שם לב שבזמן האחרון יש שיפור בעבודה שלי, שאני מגלה יותר אחריות ויוזמה, ושאני גם יותר מחייכת. זה היה נחמד לקבל פידבק חיובי לשם שינוי.

ישבתי במשרד עד שמונה בערך! אבל לא היה כזה נורא. עוד חברה שלי ומישהי בבסיס אחר שבאה לעזור לה במשהו נשארו איתי, הלכנו לבקר את המילואמניקים שהריצו את הגיבוש ביחידה שלנו- הם הכינו על האש, והשקו אותנו לשוכרה. ביום רביעי יצאתי בבוקר, ובגלל הנהג המפגר של ההסעה פספסתי את הרכבת וחיכיתי שעה לרכבת.

אבל חזרתי בשלום ברביעי בבוקר, אכלתי, התקלחתי וישנתי כמו שצריך. בערב ישבתי עם חברים בבית קפה, וחוץ מזה לא עשיתי בחג איזה משהו מיוחד.

ביום שישי נסעתי לחבר שלי.

קניתי סוף סוף משקפי שמש.

בערב ישבנו עם חברים בפאב בירושלים, ושתיתי ליטר בירה. הייתי פרועה ובמצב רוח טוב. היה דיי נחמד. חבל רק לחזור מסריחה בטירוף מריח הסיגריות.

ביום שבת בערב ישבנו גם כן אצל חברים שלו. ראיתי מישהו שאשכרה עישן סמים! בגיל עשרים זכיתי לראות איך באמת נראית סיגריית חשיש. מיותר לציין, שסירבתי להצעה המפתה.

בזה אני ממש לא נוגעת. אני מעדיפה את מוחי צלול מכימיקלים, תודה.

(מצחיק איך באופן חשוד העיניים שלי אדומות...מהדלקת)

היום ביקרתי  במרפאה להפרעות אכילה שהייתי מטופלת בה. וזה היה כזה משחשבתי. לבוא בריאה למקום בו היית חולה- כל הרגשות הציפו אותי ופשוט נשברתי בבכי.

אם כבר מדברים בקשר לאוכל- עליתי במשקל. כמעט שני קילו. אני עדיין רזה ולא רואים, אבל זה מבאס אותי, כי אני צריכה לשמור ולא לזלול. אני פשוט אוכלת סתם. לא כי אני רעבה או משהו. סתם. אני חייבת, מוכרחה, לחזור לעצמי ולהקפיד עוד יותר!   אני כל הזמן אומרת לעצמי את זה- ואני ממשיכה שוב לחפף.

אוף, זה מרגיז. אני חייבת לנסות לשמור עוד יותר, קצת יותר משמעת עצמית.

אז חגגתי יום הולדת עשרים לפני כמה ימים, אני לא מרגישה שונה. כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שבגיל עשרים ארגיש ע-נ-ק-י-ת, כנראה שהדברים סתם נראים גדולים מרחוק.

ציפיתי שיתקשרו יותר אנשים, שליותר יהיה אכפת, קצת התאכזבתי, אבל כנראה שככה זה. בעיקר מרועי, שהוא אמור להיות הידיד הכי טוב,הוא אפילו לא טרח להתקשר, רק בערב, כשגבי דיבר איתו, הוא נזכר לשלוח לי הודעה. בכלל, הוא רק מאכזב. הוא כמעט אף פעם לא רוצה לצאת בטענה שהוא עייף. שיעשה לי טובה, אומנם הוא חוזר יומיות וזה קשה, אבל המפקד שלו כל כך טוב איתו, שהוא נותן לו להגיע יותר מאוחר ולצאת יותר מוקדם וימי חופש על חשבון המערכת לעיתים קרובות. הוא נוסע ברכבת שאחרי, והוא משרת בגלילות! באמצע השבוע אני יכולה להבין עייפות, אבל ביום שישי, כל פעם, זה כבר מוגזם. זה נראה כאילו הוא מתחמק. הוא גם לא זוכר דברים שאני אומרת לו, אפילו דברים מהותיים!

האמת שלא עשיתי משהו מיוחד, בבוקר נסעתי לתקן את הסלולרי שלי ביחד עם חבר שלי, אבל איכשהו יצא ששדרגתי אותו. פשוט נמאס לי מהמכשיר הישן שלי, הוא היה כזה גרוע שלא יכולתי לסבול יותר.

בערב סבא וסבתא קפצו לבקר, ועשינו ארוחת ערב משפחתית, ויותר מאוחר נפגשתי עם חברים בבית קפה, והזמינו לי קצפת עם זיקוק.

מתנות!

*חבר שלי קנה לי סט מדהים של תחתונים וחזייה בצבע סגול, עם תחרה וסאטן, שני זוגות גרביים, צללית לעיניים בצורת עיפרון (בצבע סגול), ורד אדום והוא הכין לי פוקצ'ה.

*מאמא ואבא קיבלתי ספרון בתור ברכה, וארבע מאות ש"ח.

* מסבא וסבתא קיבלתי קרם גוף ושלוש מאות ש"ח.

* סבתא של אמא שלי נתנה לי עשרים אלף ש"ח (!) שיהיו לי ללימודים באוניברסיטה. אני חושבת להשתמש בחלק קטנטן לטובת רישיון נהיגה.

* הילה קנתה לי שרשרת כסף.

* מורן הביאה לי סט של תחתונים וגופייה.

בקיצור, קיבלתי מתנות שוות ומעשירות. אני מאוד מרוצה.

בזמן האחרון יש הרבה ימים זוועתיים, ועוד ברצף, אני גם לא יכולה לקחת את ההדממה כי יש גיבוש מזדיין,  נדמה לי ששום דבר לא הולך לי, מבחינת הצבא- המון דברים מתפשלים והעבודה לא יוצאת טוב, גם מבחינת המשקל- יותר מדיי זלילות ופחות מדיי שמירה, כולם מסביבי מבואסים גם כן. אני מקווה שזו רק תקופה שתחלוף בקרוב.