ביום ראשון אמא לא הרגישה טוב, והיא הייתה איתי בבית. וכאמור היה לי מאוד משעמם, משעמם וקר. המזגן שלנו התקלקל והאצבעות שלי ממש קפאו. למזלנו סבא וסבתא הביאו תנור סלילים קטן, אז ישבתי לידו על הרצפה ועברתי על החומר לספרות.

אחרי הצהריים נסעתי עם אמא ללב המפרץ ונפגשנו עם סבתא. שתינו קפה וחלקנו בעוגת גבינה (דיאטית!), ואחר כך הלכנו לראות סרט. בקושי היו שם אנשים, ומי שכן היו – היו זקנים. ראינו את הסרט "הנרקוד". סרט קיטשי במקצת, אבל חמוד. הלוואי וידעתי לרקוד. כלומר אני יודעת פחות או יותר, אבל אני פשוט לא יכולה לרקוד ליד אנשים, אני פשוט כל כך ביישנית וכל כך מפחדת שיסתכלו עליי, אז אני רוקדת רק שאני שיכורה או סתם ב"היי", וכשאני שיכורה ממש אין לי כוח לחשוב.

אחרי זה עוד עשינו סיבוב בסופר פארם, וחזרנו הבייתה בערב.

יום שני היה היום שבו חזרתי לבית ספר.

התחלתי ב- 12, כי ירדו לי המון שעות. אז בבוקר דיברתי עם אמא שלי על המחזור שמאחר.... והיא העלתה את נושא ההיריון. היא הגיבה דיי באיפוק, אבל כמובן שהיא טרחה לעשות לי הרצאות, כאילו אני לא יודעת את הכל.

לפני בית ספר הלכתי לקנות סווצ'רים, וכשהגעתי לבית ספר הלכתי לשלם על הבגרות באנגלית, ולהיפגש עם הרכז הטכני שלנו. אז זהו, אין יותר ביוטכנולוגיה בחיים שלי, ואני ממש מרגישה הקלה. עדיף ככה.

אחרי הצהריים הייתי אצל הפסיכולוגית. יש לה בית יפה, והיא קצת מבוגרת, אבל זה היה כל כך מוזר. אני לא טיפוס שמדבר הרבה, והרגשתי דיי מפגרת. אני נותנת לזה צ'אנס, אבל פשוט לא נראה לי שזה יעזור.

בלילה למדתי למבחן בספרות, והיום קמתי בחמש וחצי בבוקר ללמוד שוב.

ואז עשיתי את הבדיקת היריון. אני לא יכולה לתאר את ההקלה כשראיתי שאני לא בהיריון. המחזור סתם מאחר כנראה, לא יודעת מה הסיפור שלו.

והיה את המבחן בספרות, ואני מרגישה שממש הלך לי טוב, אבל אני לא רוצה לצפות ולא להתאכזב.

ואחרי הצהריים הייתי אצל הקוסמטיקאית החדשה של אמא שלי. ועכשיו הפנים שלי חלקות, אבל זה עלה לי בהמון המון סבל.

כדי להיות יפה צריך לסבול.

אז אני קצת חולה, פחות מקודם, אבל עדיין חולה. ביום רביעי בערב הלכתי לרופאה, ולא היה לי כוח להתלבש אז הלכתי עם שתי הפיג'מות שלי עליי, ונראיתי מזעזע. הרופאה אמרה שזה לא משהו רציני, אמרה לי לקחת דקסמול ולנוח. אז אני מנסה לנוח. אני צמודה לטישיו, למרק ולתה, וכל היום אני בבית. אתמול  הלכתי לקופת חולים וגם פיתחתי את התמונות מהטיול.

ועכשיו אני בבית. ומשעמם לי. השעמום מביא אותי לענות על עוד שאלונים מפגרים:

הכי אוכל: שוקולד.

הכי חיה: חתול.

הכי בגד: ג'ינס.

הכי צבע: סגול.

הכי שיעור: ספרות.

הכי חג: ראש השנה.

הכי חו"ל: ניו יורק.

הכי שיר: Iris- Goo Goo Dolls

הכי מיוזיקל: שיקאגו.

הכי כלי נגינה: גיטרה חשמלית.

הכי יציאה: "בים סוף יש מים מתוקים!"

הכי מכות: אה?

הכי חרפון: יותר מדיי שעות מעבדה.

הכי מעצבן: נודניקים.
הכי מבאס: להיות חולה בטיול שנתי.
הכי מקפיץ: מוזיקה.
הכי מטריד: חרקים.
הכי מפחיד: מוות.
הכי אכזרי: התעללויות.
הכי ראוי להשמדה: ג'וקים. וערסים.
הכי בכי: רחמים עצמיים.
הכי עונה: חורף.
הכי ריח: של גשם.
הכי רעש: של העקבים כשהם פוגעים בקרקע.

הכי מגע: נשיקה.

הכי טעם: מתוק.
הכי מראה: גותי.
הכי משפט: when everything feels like the movies, you bleed just to know you're alive
הכי משפחה: אמא ואבא?
הכי לקבל: חיבוק.
הכי אושר: אהבה הדדית.
הכי מוות: עם כדורי שינה.

האם עכשיו יש לכם אהבה כלפי מישהו שאינו מחזיר לכם אהבה? בערך.
מה האכזבה הכי גדולה שנגרמה לכם מאדם שאהבתם? בגד בי ובאמון שלי, שיקר לי.

מהי הסיבה הכי טיפשית שבגללה לא קיימתם קשר רומנטי עם אדם שרציתם? לא קרה.
אתם נמצאים בקשר רומנטי עכשיו? לא.
אם כן, אתם אוהבים אותו? ....
והוא, אוהב אתכם?...
איך הכרתם? ...

מה אתם הכי אוהבים בו? ...
מה הדבר הכי גדול שעשיתם בשבילו? ...
אתם רבים?  ..
האם התנשקתם או יותר עם מישהו רק משום משיכה אליו? כן, כל הזמן.
האם אי פעם הייתם דלוקים על מישהו שיש לו בן זוג? כן.
כמה אקסים יש לכם? 2.
האם אתם אוהבים איזה אקס שלכם עדיין? בערך.
האם אי פעם ניסיתם לחזור לאקס? אם כן, זה הצליח? כן, ולא הצליח.
יש אקס שהייתם רוצים לחזור אליו? אהמ...
האם יש לכם אקס שהייתם רוצים למחוק או לשנות את הקשר שהיה לכם איתו? לא.
תני 3 תכונות של 3 אנשים שאת מכירה שהיית רוצה שיהיו לך: חברותיות, ביטחון עצמי, אסטרטיביות.
מה הייתה האכזבה הכי גדולה שלך? היו הרבה.
מי הם 3 האנשים  שמכירים אותך הכי טוב? אבא ואמא.
מה הזכרון הראשון שעולה לך עכשיו? לא יודעת...
מה הדבר שהכי פוגע בך? שמשקרים לי.
איזו תכונה צריכה להיות לבן אדם כדי שלא תתקרבי אליו? טמטום.
מה הכי מושך אותך אצל אנשים: מוח.
אם היית יכולה לחזור לסיטואציה אחת בחיים שלך ולשנות בה משהו, איזו סיטואציה זאת היתה? ולמה? אין.
על איזה כישרון\תכונה שלך לא היית מוותרת בחיים? כתיבה.
מי הבנאדם האחרון שאמרת לו "אני אוהבת אותך"? לאקס הקודם.
התכוונת לזה? לא.
מתי שיקרת?אתמול.
מתי בפעם האחרונה בכית בגלל בן? לא זוכרת.
ובגלל בת? לא מזמן.
מתי בפעם האחרונה בגדת באמון של מישהי/מישהו? אני לא יודעת.
למה? לא יודעת.
מתי בפעם האחרונה התנשקת? לפני.... חודש משהו כזה.
עם מי? אולג.
היה כיף? יאפ.
מתי בפעם האחרונה עשית משהו שהתחרטת עליו? לא עשיתי.
איזה טרנד אופנתי שחלף היה הכי נוראי לדעתכן ואתן מקוות שלא יחזור? כל פעם שנדמה שמשהו נעלם, הוא חוזר.
מאיזה טרנד נוכחי הייתן רוצות להפטר? נעלי אסקימואים.
למי אתם הכי מתגעגעים? ....
איזה  מקצוע לעתיד תרכשו? סופרת.
איפה תועילו בטובכם להתגורר? בבית.
בכמה ילדים תחליטו לברך אותנו? 2.
באיזה גיל תחליטו להדק את הקשר ולהתחייב זה לזה? כשאני ארגיש כשזה נכון.
האם עדיף לגור כמה שיותר קרוב להורים או ההפך? קרוב, אבל לא יותר מדיי.
חושבים שתגורו בארץ? התרדו ממנה..? נראה לי אני נשארת כאן.
איזה חינוך תחנכו את ילדיכם: דתי/חילוני/מסורתי? חילוני.
מהו השיר שתקוע לכם בראש? כרגע שום שיר.
מתי בפעם האחרונה התרגשתם? מזמן.
ממה? לא זוכרת.
איזה פרסומת את הכי אוהבת? של פוקס.
את חושבת שאת מאושרת כרגע?לא.
את אוהבת מישהו/מישהי כרגע? לא.
בגדת פעם? כן.
מה את מעדיפה? בנים או בנות? בנים.
וכרגע? את אוהבת בת או בן? נגיד שבן.
איך הקשר שלכם עם חברי הפורום? ....
אתה מתנשק עם החברה ופתאום מגלה שהפה שלה מסריח רצח... מה תעשה? אפסיק להתנשק איתו.
אתה חוזר בלילה מיציאה ושומע את ההורים מזדיינים בקולי קולות כי הם חושבים שהם לבד...איך תגיב?  אתעלף.
אתה שוכב עם החברה ובשיא הלהט אתה מפליץ...איך תגיב?  אמות מבושה. לא נראה לי יקרה.
אתה נמצא עם חברה במסעדה יחד עם עוד זוג ואתה קולט שיש לה משהו בשיניים...תגיד לה משהו? כן, בשקט.
אתה מתחרמן עם החברה פעם ראשונה וקולט שהיא פשוט גרועה ושוכבת כמו בובה על המיטה...תגיד לה משהו? אחרי כמה זמן? אני אגיד... אחרי שיעבור מספיק זמן כדי להבין שהוא לא הולך להיות אקטיבי.
אתה מתחרמן עם החברה שלך פעם ראשונה וקולט שהיא שעירה בטירוף...מה תעשה? אהמ אהמ אהמ. אתעלם.
ההורים שלך נכנסים לחדר שלך באמצע סקס ומההלם לא יוצאים כשהם קולטים מה קורה...איך תגיב? אמות.
אתה יורד לחברה שלך ובאמצע אתם קולטים שהיא במחזור..הרגע קיבלה...מה תעשו? איכססססססססס תודה לאל אני לא צריכה לרדת לאף אחת!
את מביאה ביד וחברה שלך נכנסת לחדר בהפתעה...מה תעשה? אני לא מביאה ביד....
אתה מפתיע את חברה שלך וקולט שהיא מענגת את עצמה בחדר...מה תגיד? "אפשר לעזור לך?"
אתה קולט את אחיך מביא ביד...מה תעשה? יאקקקקקקקקק
חברה שלך מנסה לפתח איתך כאילו שיחת סקס אבל זה בכלל אל מדליק אותך...אתה תמשיך בשיחה? לא.
אתם באמצע אנאלי ובוא נגיד את זה ככה- התחת שלך לא הפריש דברים נעימים...מה תעשו? גועל נפש. לא יקרה, אני לא בעד אנאלי. זה הגבול האדום שלי.
חבר שלך שכח את ספר לשון בכיתה וכבר הלך הביתה, מה אתה עושה? אחזיר לו.
החבר שלך סיפר לך סוד ומה לעשות שלא עמדת בפיתוי וסיפרת אותו לכולם, עכשיו הוא מאשים אותך שאי אפשר לסמוך עליך, מה אתה עושה? אבקש סליחה.
כשעצוב- מוזיקה דכאונית או שמחה? דכאונית.
לאיזה זמר בחיים לא תסכים אפילו לנסות להקשיב?  זמרי מזרחית.
ברוב הפעמים- אתה מתחרט על מה שאתה עושה או מאושר שעשית? מאושר.
מה הכי חשוב לך בחיים? שיאהבו אותי.
מה הרגש שהכי חסר לך? אהבה.
מהו הרגש שיש לך יותר מידי ממנו וזה מעצבן אותך? שעמום.
מהו הפרי האהוב עליך? אני לא אוהבת פירות.
גבינה או קוטג'?-כמה אחוזי שומן? קוטג'.
איזו תוכנית אירוח אתה הכי אוהב? לא אוהבת.
כמה אנשים יש לך ברשימה של האיסיקיו? 181
איזו חברת טלפון נייד יש לך? נוקיה.
מה לא תעשה לעולם? אהרוג מישהו.
האם טסת פעם? כמה פעמים, עם מי ולאן: פעם אחת, עם ההורים לאנגליה, צרפת והולנד.
מה אתה הכי לא רוצה שיקרה בקרוב או לעולם לא..? למות.
שוקו\תה\קפה? קפה.
מה אתה הכי אוהב בחבר הכי טוב שלך? שתמיד יש לו משהו חכם להגיד.
אתה מצונן עכשיו? מאוד.
את מי בא לך לחבק עכשיו? מישהו.
למי בא לך להרביץ עכשיו? לאף אחד.
ממה הכי נמאס לך בחיים? שגרה.
מה יותר חשוב-את האמת בבקשה- האופי או היופי? אופי.
מהו המקום הכי יפה שהיית בו בחיים שלך? ראיתי הרבה מקומות יפים.
מה הדבר האחרון ששתית? קפה.
היית מעדיף לגור עם ההורים או לבד? לבד.
את לסבית/אתה הומו? לא.
דו? לא.
איזה כיתה אתה: י"ב
בדיחה שגרמה לך לצחוק: המון זמן לא שמעתי בדיחה טובה.
איך אתה מרגיש: לא משהו.
הבנאדם הכי יפה שראית: בראד פיט.
חג מעודף: ראש השנה.
יס או הוט: הוט.

ספורט מועדף:  סקס.
ערוץ מועדף: שתיים.
אתה חושב שאתה יפה? לא.
אתה חושב שאתה צבוע? קצת.
אתה חושב שאתה קנאי? כן.
אתה חושב שאתה קרציה? לפעמים.
אתה חושב שאתה עקשן? לפעמים.
אתה אוהב את עצמך? לא כל כך.
בזבזן או חסכן? בזבזן.
למי אתה מתקשר הכי הרבה? לאמא ואבא.
איזה צילצול יש לך? Time of you're life  של גרין דיי, ולהודעות Another Brick in The Wall  של פינק פלויד.
הקול הכי יפה ששמעת? לא יודעת.
איזה רקע יש לך בשולחן עבודה? של גבעה ירוקה ושמיים תכולים.
ושומר מסך? של אקס פי.
אתה יודע מה אני יודע? מה?
מה הדבר הראשון שאתה חושב עליו כשאתה קם בבוקר?  אני רוצה לישון.
קבעתם פגישה בשעה מסויימת, האם בד"כ אתם מגיעים בזמן או מאחרים? מגיעים בזמן.
האם אתם מספיקים לעשות במשך היום את כל מה שתכננתם לאותו יום או שאתם דוחים מטלות ליום המחרת? בדר"כ מספיקה.
חבר או חברה שלכם מתקשרים אליכם בזמן ממש לא מתאים מבחינתכם, אתם אוטוטו צריכים לצאת מהבית, מה אתם עושים? אדבר קצת ואז אגיד שאני צריכה ללכת.
הרוכסן של המכנס של חבר/ה שלכם קצת פתוח, מצב קצת לא נעים אפשר לומר, מה תעשו? האם התשובה שלכם תשתנה במידה והמדובר בידיד/ה ולא בחבר/ה טובים שלכם? אעיר לו/לה, וזה לא ישתנה.
כל הכיתה צוחקת על מצב מסויים בקשר לחבר/ה טוב שלכם, אפשר להבין אותם בהחלט, אך מצד שני מדובר בחבר/ה טוב שלכם - מה אתם עושים? שותקים.
איך הייתה הנשיקה הראשונה? נחמדה.
עם מי? אדיר.
את מאמינה באהבה? כן.
מתי פעם אחרונה התקלחת: אתמול בערב.
מתי פעם אחרונה עשיתם שעווה/גילחתם: שלשום.
טמפון או תחבושת: תחבושת.
אם טמפון, או-בה או טמפקס: לא יודעת.
אם תחבושת, אלוויס אולטרה החדשות או קוטקס: אלוויס אולטרה.
מתי פעם אחרונה שעשיתם גבות: אתמול.
במכונה, קרם, חוט או שעווה: פינצטה!
איזה חברה: אין לי מושג.
כמה בשמים יש לכם: 1.
אילו: 212 של קרולינה הררה.
נוהגים לחטט באף?: לא, מה אני המחנכת שלי?
ובאוזן?:  לא.
מנקים כל יום או שאוהבים שיש במבה באוזן?:  מנקה כל יום.
קשקשים, יש/אין? יש מדיי פעם.
איזה שמפו: הד אנד שולדרס ופינוק.
פין או פות: פין.
ישנים ערומים?: לא.
מתחזים לאנשים אחרים בפורומים?: לא.
שונאים את עצמכם?: כבר לא.
אוהבים דברים באורך ממצוע של 18 ס"מ עבים וחמים? מאוד.
אם כן, רוצים תירס? לא בא לי עכשיו.
האם אכלתם פעם סמבוסק? לא.
סביח? לא.
בקלוועה? כן ולא אהבתי.


מה השיר ש:
מזכיר לך בן זוג לשעבר: it must have been love  של רוקסט.
מזכיר לך חבר\ידיד לשעבר: אין.
מזכיר לך את הילדות:  "פה מאחורי ההר, בתוך יער דיי מוזר, מעופפים הנועזים..."
גורם לך לבכות: Iris  של הגו גו דולס, לא קל של היהודים, ותחזור תחזור של משינה.
גורם לך לצחוק: השיר הזה של האיי סי קיו.
גורם לך לרצות לרקוד: זה יכול להיות כל שיר קצבי, תלוי במצב רוח.
מזכיר לך את האדם שאתה רוצה:  perfect  של סימפל פלאן.
שהיית רוצה לכתוב אותו: אין.
שממלא אותך באושר צרוף: ג'קי של היהודים.
שאתה לעולם לא רוצה לשמוע שוב: שירי מזרחית דיכאוניים.
שאתה רוצה שיושמע בחתונה שלך: with or without you  של יו 2.
שאתה רוצה שיושמע בלוויה שלך: time of you're  life

שמסכם את שנות הנעורים שלך: smells like teen spirit  של נירוונה, וכל שירי פאנק רוק למיניהם.
ששנאת בעבר ועכשיו אתה אוהב: אממ אין.
שאתה אוהב להתעורר לצליליו:  אין משהו מסויים.
שאתה אוהב מאוסף התקליטים של ההורים שלך: לא יודעת.
שאתה אוהב ולא היית מכיר אלמלא חבר:  שירים של yellowcard
שגורם לך לחשוב על מישהו שמת: אין כזה שיר.
שאתה אוהב את הקליפ יותר מהשיר: לא עולה לי משהו בראש.

שמזכיר לך את ההתאהבות הראשונה: אין.
שאתה אוהב מתוך סרט שאתה אוהב: הפסקול של רקוויאם לחלום.
שגורם לך לחשוב על סקס: you can leave you're hat on?
שגורם לך לחשוב על להיות לבד: אין.

היום הראשון לטיול – יום ראשון – 21.11

אחרי שקמתי בשעה בה לא זורחת השמש, ואחרי התארגנות קצרה, אבא הקפיץ אותי לביצפר.

בסביבות שבע האוטובוס יצא לדרך. כל הדרך שמעתי דיסקמן ונמנמתי קלות. הגענו אל גבעת התחמושת. חיילת הסבירה לנו על הגבעה, על הקרבות ועל האנשים שנלחמו.

אח"כ נסענו לטיילת של ירושלים, וטיילנו שם, ואז הדרמנו לנגב.

בסביבות חמש וחצי – שש הגענו אל המאהל שלנו – מאהל בדואי, זה אוהל ממש ממש גדול, עם רצפה ותקרה מבטון וחשמל.

אחרי שהתארגנו עם מזרונים, הלכנו להתקלח. היה צריך ללכת אל המקלחות. הבעייה היא שב"חדר" של המקלחות – אין דלת! כלומר, יש דלת שמובילה אל התאים, ויש גם תאי שירותים, אבל חוץ מזה הכל פתוח.

הצלחנו להסתדר איכשהו במקלחת, כשכל חברה שומרת לחברה השנייה, אבל באמת שזה לא נורא. סתם חששתי.

אחרי המקלחת הלכנו לארוחת ערב, גם היא באוהל (וכמובן שאיחרנו, בגלל חופית המאוד מאוד חכמה). עשו לנו אירוח בדואי, הסבירו לנו על כל האירוח הבדואי – הכנת הקפה וכו', וגם הגישו לנו את האוכל – שלהפתעתי היה טעים חבל על הזמן! כל האוכל גם בימים הבאים היה ממש ממש טעים! וטחנתי המון.

אחרי האוכל ישבנו באוהל, ודיברנו, וצפיתי בכולם משחקים שש – בש .

אח"כ היה מעגל מתופפים, היה בחור שתופף על תוף ונתן לכולם דרבוקות, ועשו כל מיני מקצבים, ואפילו שתי בנות באו ורקדו ריקודי בטן, והמורה לשל"ח שר! ואח"כ שמו מוזיקה וכולם רקדו, אני לא, כי התביישתי, אבל זה עשה לי שמח בלב לראות את כולם קופצים ורוקדים ונהנים. וצילמתי את הכל.

אח"כ היינו באוהל, ושוב צפיתי איך כמה משחקים שש – בש ואפילו הייתי נערת הקוביות.

לאט לאט התחילו אנשים ללכת לישון. אני הייתי תקועה באיזה מזרן, לא יכולתי לישון, היה איזה ריב ששמעתי חלקים ממנו, ולמחרת בבוקר כולם דיברו עליו, אבל אני באופו אישי שמעתי בפול ווליום את האלבום החדש של סימפל פלאן – still not getting any  והוא ממש טוב. ומסתבר שקצת הפרעתי לכמה עם המוזיקה.

בערך בחמש מורני ורויטל קמו, ולא הרגשתי טוב, אז הלכתי עם מורני לשירותים, ואח"כ נשארנו בחוץ ודיברנו והסתכלנו על השמיים, שפשוט היו מדהימים – הם היו מלאי כוכבים בוהקים! ורצינו לראות את הזריחה, אבל הסתכלנו למקום הלא נכון.

היום השני לטיול – יום שני- 22.11

בערך בשש יצאתי מהאוהל והלכתי להתארגן ביחד עם עוד כמה בנות שהשכימו קום. אחרי שהתארגנתי, ואחרי שכולן קמו והתעוררו, הלכנו לאכול ארוחת בוקר. אחרי זה יצאנו החוצה, והלכנו להצטלם ליד חוות הנאקות שהייתה שם.

ואז – התחיל לרדת גשם! זה היה כל כך כיף, אני והילה התחלנו לרוץ בגשם וזה היה כזה כיף!

ואז נסענו לטיול – למכתשים. היה פאקינג קר!!!! פשוט קפאתי מקור, כולי רעדתי והידיים שלי היו אדומות! היינו צריכים לעלות ולרדת, וזה היה קצת קשה בשבילי, כי היו צריכים כל הזמן לתת לי יד, כי אני סובלת מפחד גבהים מטורף. אני בן אדם ממש בלתי נסבל כשאני צריכה לעשות עליות וירידות. וכמובן שאני החכמה אלבש ג'ינס נמוך וגדול עליי, ככה שכל הזמן הרגשתי שכולם רואים לי את התחת. בסופו של דבר סיימתי את המסלול, והייתי גאה בעצמי, ואז שוב ירד גשם, והנהג החכם הדליק מזגן על קור, חוץ מזה לנהג היה איזה קטע עם כיכרות – כל כיכר הוא היה חייב להקיף לפחות חמש פעמים.

הלכנו להתקלח, בקור!!! היה לי ממש קר, ואחרי שסיימתי להתקלח, אמרתי לעצמי – פאק איט, אני לא הולכת להתלבש בקור הזה בשירותים, והתלבשתי איפה שהתאים, ליד כולן, והסתדרתי איכשהו. ואח"כ אני ומורני היינו צריכות לרוץ בגשם.

אחרי המקלחת, ישבנו באוהל, עד לארוחת ערב, ואחרי הארוחה, שוב ישבנו באוהל, והיה קריוקי, ואדיר עלה לשיר, וזה היה משעשע. אח"כ כל הזמו אנה ועוד ילדה אחת לא הפסיקו לצחוק עליו.

ואז הייתה מסיבה, אבל לא הלכתי לרקוד, כי לא ממש היה לי עם מי. והיה לי קפוא בטירוף, הייתי עם שבע שכבות, ורעדתי! ישבתי רוב הזמן ליד ילד אחד מהשכבה שלי – גל, וליד עוד ילדה אחת, וצפיתי בהם משחקים שש – בש, ואח"כ גל לימד אותי לשחק שש בש. והייתה לנו מוזיקת רקע ממש טובה – רוק ישראלי, אין על זה.

בערך בשלוש ניסיתי ללכת לישון, והיה לי ממש קר בתוך השק שינה שלי, רעדתי פיזית מקור. לא ממש ישנתי, כי כל פעם התעוררתי. אבל זה גם משהו.

היום השלישי לטיול – יום שלישי – 23.11

קמתי בערך בשש, והלכתי להתארגן, והרגשתי ממש רע. הרגשתי שאני רוצה להקיא, שאני לא יכולה לזוז, והראש שלי התפוצץ ובכיתי כל הזמן בגלל שכל כך כאב לי. איכשהו הלכתי לאוטובוס, ונסענו לאיזה נחל, והיה שם גשם, וכולם עברו עליו, אני העדפתי לוותר על העניין, בגלל הפחד גבהים.

אחרי זה נסענו ונסענו, וחיפשנו אחרי ארבה. אני לא ראיתי שום ארבה. אח"כ נסענו לאשדוד, לדיונות חול שם. וכל היום הייתי חתיכת קוטר מעצבן. כשאני חולה – אני הבן אדם הכי מעצבן שקיים ביקום.

הנסיעה חזרה באוטובוס הייתה נחמדה, שמו גלגל"צ, והלכו כל מיני צחוקים ובדיחות, ולפני שהגענו לביצפר שוב הנהג הקיף את הכיכר איזה שבע פעמים.

הלכתי לישון בערך בשמונה וחצי.

היום התעוררתי לאחר 14 שעות שינה, ואני חולה מאוד.

לסיכום של עניין, היה נחמד. נכון שהיו קטעים בהם הרגשתי נורא, ונכון שחליתי, וסבלתי מקור עד כדי כך שהידיים שלי היו אדומות לגמרי, אבל זה פאקינג טיול אחרון. אז לפני שנה נהניתי יותר, אבל אני לוקחת איתי את הדברים החיוביים של הטיול.

אני מקווה לפתח את התמונות בקרוב.

אחרי ששתיתי תה, אני חושבת שאלך לעשות מקלחת חמה ולקרוא קצת עיתונים, ולנסות לאכול משהו.

אז זהו, טיול שנתי אחרון. אחרי שינה הגונה, ואחרי כתיבת הדברים הטובים כאן, אני חושבת שהיה דיי אחלה טיול, ואני שמחה שיצאתי.

הלילה שבין חמישי לשישי, היה הלילה היחיד במהלך כל השבוע הזה שהצלחתי לישון בו.

אז ביום שישיבמקום  שיעור ספרות, עשה לנו המורה לשל"ח תדריך לגבי הטיול השנתי. זה לא לקח הרבה זמן, ואחרי זה הלכתי להילה.

היא הביאה לי את מתנת יום ההולדת שלי באיחור, זה ספר מקסים, שכולו עליי, כלומר לקחו את התאריך לידה שלי ואת השעת לידה שלי, ולפי המפה האישית האסרולוגית שלי ניתחו את האופי שלי, וזה כל כך נכון מה שכתוב עליי! הייתי כותבת פה את מה שנכתב עליי... אבל זה פשוט יותר מדיי.

בכל מקרה, הלכנו לקריון, והסתובבנו וקנינו כל מיני שטויות, ועשינו לעצמנו פאדיחות איומות, אבל חפיף.

בערב הלכתי למסיבת יום הולדת של אדיר. והיום הולדת שלו היה לפני כמעט חודשיים. (הוא נולד שלושה ימים אחריי). האמת היא, ששירן חגגה יום הולדת והייתה אמורה לעשות, אבל היא ביטלה.

הלכתי בחוסר חשק, וגם רוב האנשים שדיברתי איתם – לא היה להם חשק.

כל הסיטואציה הזאת, היא סיטואציה ממש ממש לא נוחה לי.

לא, לא נוח לי לראות אותו ואת החברה שלו מתמזמזים מול העיניים שלי. אז כן, התגברתי עליו, אבל עדיין נשארו שרידים מהאהבה הזאת שלי אליו. עדיין נשארו לי צלקות, צלקות שילוו אותי לתמיד, צלקות שתמיד ישפיעו עליי ועל סוג הקשרים שיהיו לי.

אז אני מנסה להימנע בכל הכוח ממחשבות של "מה אם". אחת האמונות שלי זה בגורל, ושכל מה שקורה – זה קורה כי זה היה אמור להיות ככה.

אז זה היה סביר. לא סבלתי יותר מדיי בהתחשב במצבי, קודם נפגשתי עם עמרי, הלכנו לפגוש את ערן ואת חיית המחמד, ואז פגשנו את חופית ומורן והלכנו ביחד.

והיה דיי בסדר. המוזיקת רקע הייתה איומה. כל ה"מוזיקת כושים" פשוט עושה לי רע, והכי גרוע כשזה בעברית, ובעיקר כשזה סאבלימינל הסו קולד אמיתי, שלקח את "תחזור תחזור" שזה שיר מדהים ופשוט הרס אותו.

שיא השפל היה באותן דקות ארוכות, איומות ונוראות, בהן נאלצתי להקשיב למוזיקה מזרחית, ולא סתם מוזיקה מזרחית – דיכאון! זה היה פשוט נורא. אני לא מבינה איך אנשים יכולים להאזין לזוועה הזאת.

רוב הזמן אני ומור ישבנו ליד החלון, ודיברנו. והיא אמרה לי משפט "את חייבת לנסות להרוס לעצמך את החיים". וזה פאקינג נכון, אם זה הניסיונות התאבדות, החתכים על הידיים, ההפרעות אכילה, העישון, לשכב עם אולג ללא כל רגש. ואני פשוט הורסת את עצמי, הורסת והורסת והורסת, ואני אפילו לא מבינה למה אני עושה את זה.

וכל פעם שאני רק הורסת את עצמי, אני כועסת על עצמי עוד יותר. אני כועסת על דברים שאני עושה.

והגעתי להבנה מסויימת, שלשכב עם אולג, להיות רק כלי לסיפוק היצרים שלו, להיות אובייקט שלתוכו הוא יוכל לחדור עד שהוא גומר, זה לא טוב בשבילי. אני משקרת לעצמי שזה מה שאני רוצה. אני עושה את זה כי אני כל כך לבד, כי אני כל כך נואשת לאיזה סוג של חום, שאני עושה את זה.

וכל הפאקים באופי שלי, זה שאני לפעמים כזה "פה גדול", זה רק בגלל שאני כל כך רוצה לשתף, כל כך חושבת שאם אני אשתף אז אנשים יאהבו אותי, או יהיו חלק מהחיים שלי ואני לא אהייה כל כך לבד עם עצמי. אז כן, אז אמרתי דברים שלא הייתי צריכה להגיד, אפילו דברים בקשר אליי, אולי מתוך מחשבה שפתאום ישימו לב אליי, אפילו יכעסו עליי.

רק שמישהו ישים לב.

רק שמישהו יאהב אותי.

זה מה שאני צריכה.

בכל מקרה, המשך הערב היה סביר, עשינו שטויות – כמו לשים לעמרי קליפסים בשיער, וראינו טלוויזיה, ובערך בארבע וחצי – רבע לחמש הלכתי לישון.

לא ישנתי הרבה, כי היום בבוקר כולם עשו רעש, אז החלטתי לקום, וקצת ניקיתי את החדר שלי, ואמא נתנה לי עוד עבודות ניקיון, וסידרתי את התיק, וזה לקח הרבה זמן, כי כאשר הנקבה הממוצעת יוצאת לטיול שנתי או לכל מקום אחר רחוק מהבית, היא חייבת לקחת עימה את כל הבית. אבל למזלי ניחנתי בכישורי יכולת דחיסה, אז ככה שהכל דחוס קצת, אבל התיק נסגר.

אז מחר טיול שנתי, אני קמה מאוד מוקדם בבוקר ויש לי עוד כמה דברים להכין... אני אשמור על עצמי כמה שניתן, אחזור ביום שלישי בערב.

ביי.

הדבר היחיד הטוב שקורה לי כרגע, זה שסוף סוף יש קצת חורף. כבר אין שמש מעיקה, אפשר ללבוש בגדים ארוכים,  מתחיל להיות קר, והכי חשוב – גשם. גשם עושה אותי כל כך שמחה, אני לא מבינה למה אנשים כל כך עצובים ומדוכאים בחורף ושונאים גשם. אני כל כך אוהבת גשם! והכי הכי אני אוהבת את הריח שלו, ואת הריח של החורף. אז זה קצת חיובי.

אבל חוץ מזה, פשוט כלום. נדמה לי שכולם כועסים עליי, ושאני מאכזבת את כולם, ואני כועסת על עצמי ומאוכזבת מעצמי.

לפעמים אני כל כך רוצה לעשות "דליט".

אז ביום ראשון, הסתובבתי עם אמא בקריון, ועשיתי קצת קניות, וקניתי מכנסיים חדשים ברנואר, וצללית שחורה חדשה.

אתמול בערב היה יום הורים. אלו ציוניי:

אנגלית – 85

ביולוגיה – 65

חיבור – 80

ספורט – 80

מתמטיקה – 90

מעבדה בביוטכנולוגיה – 60

מעבדת חקר בביוטכנולוגיה – 45

תהליכים ביוטכנולוגיים – 55

(אגב, קיבלנו בספרות 100 עגול ויפה על העבודה)

כמו שניתן להבין, השלושה האחרונים לא טובים. בכלל לא. גרועים. איומים. והמורה שלי אמרה שיש לי שתי אופציות: או ללמוד עם מורה פרטי ולקרוע את התחת שלי, אבל בנתיים אני בחתיכת פער יחסית לכיתה, פער שרק גדל, או לעזוב. ודיי ברור ממנה שהיא מעדיפה שאני אעזוב, כי היא לא חושבת שאני יכולה. וגם אני לא חושבת שאני יכולה.

אז זהו, אני מועפת, או עפתי מהמגמה שלי. נשארו לי 27 יחידות בגרות, שזה המינימום. אני ארחיב רק ביולוגיה, מה שאומר שאם קורה ואני לא אצליח בביולוגיה – אין לי בגרות. והציון שלי לא מזהיר.

אז עשיתי טעות, עשיתי טעות שבכלל חשבתי שאני יכולה ללמוד את המקצוע הזה, בכיתה ט' היו לי ציונים גבוהים, היה לי 95 בפיסיקה ו-100 בביולוגיה, ואהבתי ביולוגיה ו... בחרתי ביוטכנולוגיה. ולא, זה לא קשה, זה פשוט לא מתאים לי. יש לי ראש הומני, לא ריאלי.

נכון שאני צריכה לנסות לחשוב על החיובי, אני במילא לא סבלתי את המקצוע הזה, סתם היה לי קשה ולא הבנתי כלום, עכשיו יהיו לי פחות דאגות על הראש, אני לא אאלץ לבלות שעות על גבי שעות במעבדה, לא אצטרך להיתקע עם דו"חות מעבדה מעצבנים, יירדו לי משהו כמו 14 שעות במערכת, אני אוכל להתרכז בביולוגיה – המקצוע שבאמת רציתי ללמוד, אבל בכל זאת, זה מבאס. מבאס שבכיתה י"ב אני נאלצת לעזוב מגמה, מבאס שאף אחד לא מאמין בי, מבאס שאבא שלי אומר שנראה לו שאני הולכת לזרוק את כל ה-12 שנה האלו ובסוף אני בכלל לא אקבל בגרות, מבאס שאני הגעתי למצב כזה.

אבל כמו שאמרתי, עשיתי טעות. ועל טעויות צריך לשלם.

היום היה לי יום כל כך מעצבן. בבוקר גיליתי שאין לי מה ללבוש. כל הג'ינסים שלי לבית ספר, פשוט נראים עליי זוועה. הם גדולים ונראים כמו שק ועושים אותי שמנה. אגב, התחלתי שוב בדיאטה, ואני דיי מתמידה בה, אז אני לא יודעת אם לקנות עכשיו, או לחכות שאני ארזה עוד קצת, או שהמחירים של הג'ינסים יירדו.

והיו לי שעתיים אנגלית, ובוחן במתמטיקה – הוא היה קל, והלך לי בסדר, אבל סעיף אחד לא עשיתי, וכך הלכו 20 נקודות. אבל אני לא רוצה להתאכזב.

ואחרי זה היה ביולוגיה, וזה היה מעצבן, כי הייתה לנו מעבדה. אני שונאת מעבדה בביולוגיה. לפחות את המעבדות הרטובות אהבתי, כי זה היה נחמד ומעניין.

ואני מחפשת שירים להוריד, אבל הקאזה שלי דפוקה לחלוטין.

ואני מצוננת, והמחזור שלי עדיין מסרב להגיע ועם המזל שלי אני אקבל ביום ראשון, ביום של הטיול.

ואני נורא עייפה. במהלך כל השבוע הזה פשוט לא הצלחתי להירדם בלילה. היום ניסיתי להעסיק את עצמי בניקיון החדר, כדי שלא לישון צהריים, אני מקווה לישון היום.

אז הימים האחרונים לא היו קלים. פשוט נפלתי ונשברתי טוטאלית ועכשיו אני צריכה לאסוף את השברים, לאסוף את עצמי ולהחליט מה הלאה.

בבית ספר איכשהו שרדתי. איכשהו שמתי על עצמי מסכה, ארשת פנים רגילה. אבל אחר כך, מהרגע שחזרתי הבייתה ועד הרגע שהלכתי לישון – לא הפסקתי לבכות. ככה זה תמיד. אני פשוט לא מצליחה להראות מה אני מרגישה, נדמה לי שכל הזמן אני צריכה להעמיד פנים שהכל איתי בסדר, ולהיקרע מבפנים. אפילו ליד החברים שלי אני לא מעזה להתנהג כאילו משהו לא בסדר. אני לא יכולה לבוא ולהגיד רע לי. מה הם יעזרו לי? מה הם יועילו? למה אני צריכה להפיל את עצמי עליהם? גם הם כנראה לא רוצים אותי עליהם. עובדה שכולם, אבל אחד אחד, קוראים לי מה רשום באנ איי, ואלו לא הודעות של "לא כאן", אלא הודעות שכל אחד שקורא מבין שמשהו לא בסדר. שמשהו מאוד לא בסדר, אפילו רע. אבל לא, אף אחד לא ישאל אם הכל בסדר. נכון שאני אגיד שכן, שהכל בסדר, אבל לפחות שמישהו יראה התעניינות! הכי הגדיל לעשות זה אלון, שרואה את מה שכתוב, אבל לא, הוא יספר לי כמה טוב לו וכמה הוא מאושר על הטיול, הפסיכומטרי, על הרישיון. איזה אטימות אלוהים. אבל זה בסדר, אני לא מצפה מאף אחד לשום דבר יותר. הם הרי לא חייבים לי כלום.אז כן, אז המחשבות בזמן האחרונות של "אין לי חברים אמיתיים" התבררו כדיי נכונות, אבל אני מסתפקת בזה. אני מסתפקת במעט שכן יש לי.

בכל מקרה, קיבלנו ציונים בחיבור. קיבלתי 78, שזה הכי גבוה בכיתה. וגם מורני קיבלה ככה. אני יכולה להיות גאה בעצמי, לפחות לחבר חיבורים אני יודעת.

ביום שישי היה לנו מבחן מעבדה רטובה, ביחד עם בוחן על ביוכימיה. אני מקווה לציון נורמלי.

גם ההרגשה הפיזית שלי לא משהו. ביום שישי בצהריים, או שזה היה אחרי הצהריים הרגשתי כל כך רע. הבטן שלי כאבה, הראש התפוצץ, והרגשתי שאני רוצה להקיא. פשוט שכבתי מתחת לפוך שלי ובכיתי והרגשתי שאני משתגעת, כאילו אני לא חלק מהמציאות. זה היה כל כך הזוי, שחשבתי על כך שהגוף שלי הוא בית גידול לחיידקים, ושהכדורים הלבנים שלי נלחמים, ואפילו אמרתי לעצמי משהו כמו "קדימה כדורים לבנים! תבלעו את החיידקים הרעים!" זה מראה שביולוגיה מתחילה להשתלט לי על החיים.

בכל מקרה, לקחתי כדור והרגשתי יותר טוב.

בערב הלכתי לאלון וזה היה פשוט נורא. התקשרתי לעמרי שנלך ביחד, ומסתבר שהוא היה עם מור שהחליטה שלא לדבר איתי, והייתי צריכה ללכת איתה את כל הדרך לאלון, ועמרי מדבר כרגיל, ולא שם לב בכלל שמשהו לא בסדר. אף אחד לא שם לב שמשהו לא בסדר. זה פשוט להיקרע מבפנים, להיות ליד בנאדם שכל כך אכפת לך ממנו, וכל כך חשוב לך, ולא לדבר איתו. אבל מבחוץ – הכל בסדר. אני אעשה את ההצגה כאילו הכל טוב לי. באיזה שלב פשוט נשברתי, ושדיברתי עם רועי וסיפרתי לו מה קורה התחלתי לבכות קצת. אז הוא עודד אותי קצת וחיבק אותי.... פשוט היה נדמה שלאף אחד לא אכפת וכל אחד כל כך מרוכז בעצמו.

אתמול דיברתי עם מור, כי החלטתי שהמצב לא יכול להימשך ככה. והיא הבהירה לי כמה נק' חשובות. והחלטתי להקשיב לה, לנסות ללכת לייעוץ. אני לא כל כך מאמינה בזה.... אבל לא יודעת, אולי זה יעזור.

דיברתי היום עם אמא שלי ואמרתי לה שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם דברים ושנראה לי שאני צריכה טיפול. אז היא אמרה שהיא מאוד שמחה שאני מבקשת.... וזהו, נראה לי שאני אתחיל ללכת לפסיכולוג בזמן הקרוב.

אולי אני באמת צריכה את זה.

אני כבר לא יודעת.

ואחרי הצהריים אני הולכת עם אמא לקריון. נכון שיש לי שיעורים לעשות, וללמוד למתמטיקה, אבל אין לי כוח. ואין לי כוח לדו"ח מעבדה, שהוא כולה 4 שאלות, אבל כמו שאפשר לסמוך על המורה שלי, אלו שאלות קשות במיוחד. אין לי כוחות לזה. אני כל כך שונאת את המעבדות האלו. כל כך שונאת את המגמה הארורה הזאת. עם החומר העיוני, שהוא משעמם וקשה, אני אוכל להסתדר. מקסימום אני אלמד עם מורניJ המעבדה הרטובה – זה דיי נחמד,  והציונים שלי בדו"חות האלו סבירים. בנתיים יש לי 70 ו-90, ואני מקווה שמבחן קיבלתי ציון סביר. אבל המעבדה היבשה, זה פשוט סיוט! אני כל כך שונאת את זה ולא מבינה מה רוצים מהחיים שלי! שונאת ביוטכנולוגיה. שונאת שונאת שונאת שונאת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! *פריקת לחצים*

והחלטתי שאני יוצאת לטיול שנתי. כולם מהחצי שכבה שיצאה כבר אומרים שהיה כיף וסבבה, אז אני אצא, בתקווה שבאמת יהיה כיף. אני עכשיו צריכה להכין רשימה של מה שאני צריכה לקחת.

ושוב שיניתי עיצוב לבלוג, התחשק לי סגול. ככה זה שאני לא החלטית עם הצבעים, ואוהבת חידושים.

והמחזור שלי זונה רעה. הוא מתעקש לאחר לי, מה שלא טוב. למרות שתמיד תמיד אני משתמשת באמצעי מניעה, אבל בכל זאת, זה סתם מעצבן.

ואני לא רוצה שייפול לי המחזור על הטיול השנתי. ממש לא.

אבל יש לי כאבי בטן ותשוקה למתוק, אז ככה שאני מקווה לקבל השבוע הקרוב. החזיקו לי אצבעות.

אני הנה, שוב נפלתי. הנה, הוכחתי לעצמי שכל מה שאני כותבת זה בולשיט, כי עובדה שאני לא יודעת להתמודד עם דברים.

קיבלתי את הציון פסיכומטרי. רע, רע מאוד. וזאת אשמתי בלבד. אשמתי שלא למדתי ולא השקעתי, ועכשיו אני צריכה לעבור את זה שוב.

אבל הרגשתי כל כך טיפשה וכל כך נחותה, כשכל החברים שלי מקבלים בסביבות ה 650 -  700. כל כך רע כשאלון מקבל 793, ושענת מקבלת 763 ומאוכזבת מזה.

זאת פשוט חרא של הרגשה, כאילו את נחותה מהם. כאילו שאת בחיים לא תהיי כמוהם ולא תגיעי למה שהם יגיעו. ונמאס לי כבר. נמאס לי מהשחצנות שלהם ושל כולם, שבגלל שהם חמש יחידות בהכל ולומדים פיזיקה וכימיה ויש להם 100 בהכל, אז הם יותר טובים מכל אחד אחר.

אני לא יכולה ככה יותר. אני מרגישה כל כך, אבל כל כך פחות מהם, פחות שווה מהם.

ואז כמובן, מה שמנה כמוני תעשה? תלך לזלול ממרח שוקולד בשביל להרגיש יותר טוב. אבל כמובן שלא הרגשתי יותר טוב. זה גרם לי להרגיש כל כך שמנה ומגעילה שלא מסוגלת לשלוט על הפה שלה. כאבה לי הבטן והיו לי בחילות. כל מה שיכולתי זה לשכב במיטה שלי ולבכות בהיסטריה. נדמה לי שכל העצב והמצב רוח הרע שהיה לי לאחרונה פשוט יצא.

אז כן, חתכתי.

אז מה.

אני אפילו לא עושה את זה עמוק.

ואני לא הולכת לטיפול. אני לא מאמינה בפסיכולוג ובשטויות האלו. גם ככה ההורים שלי במצב לא טוב בגלל הבעיות של אחותי. גם ככה הם התחילו איתה עכשיו בטיפול פסיכולוגי וזה יקר, ואני לא מוכנה שהם יוציאו עליי הרבה כסף. לחינם. אז מור, אם את לא רוצה לדבר איתי רק בגלל שאני לא מוכנה לקחת טיפול – אז אין לי מה להגיד לך. את לא יכולה להכריח אותי להרוס עוד יותר את ההורים שלי, לתת להם להוציא עליי הון תועפות ושאני אשב מול איזה פסיכולוג ואשתוק. את פשוט לא יכולה. אבל מה לעשות, שאותי אכזבת. כי חשבתי שאת חברה שלי. אבל כנראה ככה זה בחיים. אין דבר כזה חברים. ואם קשה לך להתמודד עם זה אז פשוט תגידי לי. תגידי לי "אני לא יכולה לעמוד בזה, אני לא יכולה להתמודד עם זה" ואני פשוט לא אתן לך להתמודד עם זה. ואני אעריך אותך עוד יותר בגלל זה. זה עדיף מאשר שתתני לי להתאכזב ממך.

אז זהו.

אז כמו שהבנתם, החיים שלי מסריחים מאוד כרגע.

אין לי כוח לכלום.

אפילו לכתוב כמו שצריך אני לא מסוגלת.

בבי"ס אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל כשאני באה הבייתה אני רק בוכה כל הזמן.

נראה לי שאני פשוט משתגעת.

אני לא כותבת הרבה, לא יודעת למה, אין לי כל כך חשק. אני כל כך עייפה בזמן האחרון, כל כך אין לי כוח לכלום. יש לי מבחן בביוכימיה עם טונות של חומר מעצבן, ודו"ח מעבדה מעצבן לחלוטין שאני צריכה להתמודד איתו. אני כל כך שונאת את הדו"חות האלו, זה עושה לי את המוות. חשבתי לא לבוא למעבדה ולמצוא איזה תירוץ, אבל אני לא יכולה לברוח מבעיות.

אז נכון לכרגע, לא קורה איתי כלום. הציונים שלי באנגלית ובביולוגיה לא משהו.

ביום שישי הייתי צריכה להרצות על הספר שלנו לפני הכיתה. וכל כך רעדו לי הרגליים ואמרתי המון "אמממ" וזה היה מעצבן למדיי. אוף, למה החוסר ביטחון הזה? למה אני לא יכולה לעמוד מול הכיתה שלי, שרוב רובה לא מי יודע מה, ולדבר בביטחון? זה לא כל כך קשה...

בערב הייתי עייפה, ולא היה לי כוח לכלום. אבל בכל זאת הלכתי אל מור, כי ידעתי שזה עדיף על פני להישאר בבית. חוץ ממני היו אצלה גבי (שלא נשאר אצלה להרבה זמן) וגם ענת. אגב, ענת לקחה אותי והחזירה אותי, נגמר לה המלווה, וזה כל כך מוזר. אני רגילה לאנשים מבוגרים מאחורי ההגה.

ולאחרונה מצב הרוח שלי לא משהו. אני דיי מדוכדכת, גם קצת בגלל בית ספר (אפילו שהמוסד הפאשיסטי הזה לא שווה את זה), גם בגלל שהשמנתי ובמקום לשמור על דיאטה נורמלית אני רק טוחנת ואוכלת. אני צריכה להפסיק לאכול כבר, כמו איזה פרה. גם בגלל דברים בבית, שאני לא רוצה לכתוב כאן, וגם בגלל, לא יודעת, כל כך הרבה דברים משתנים.

חשבתי על המשפט הזה, מתוך הספר "הגופה" והסרט "אני והחבר'ה" – "אף פעם לא יהיו לך חברים כמו שהיו לך בגיל 12". ונכון, לכל תקופה יש את החברים שלה, אבל לא יודעת, יש משהו בגיל הזה, משהו תמים, של חברות תמימה נטולת אינטרסים. ואוף, זה לא ככה היום.

היום כל אחד יכול לתקוע לך סכין בגב. ולמרות שיש סביבי הרבה אנשים שמקיפים אותי ואני אוהבת אותם – לא על כולם אני סומכת. האמת, יש אנשים מעטים שאני נפתחת אליהם לחלוטין, והאנשים האלו יודעים מי הם. זה כמו אולג, שאני נותנת לו רק את הגוף שלי, אבל את הלב שלי, את עצמי – לא. וזה מה שאני עושה עם כל בן אחר. אני פשוט לא מסוגלת ואני לא יודעת למה. אני אוהבת לשמור לעצמי את עצמי..... מאותה סיבה שאני לא באה ומספרת לאנשים שרע לי. אני לא אוהבת ליפול על אנשים, אני מפחדת שאם יגלו מי אני – לא יאהבו אותי כמו שאני. אוף מתוסבך.

חשבתי על כל הקטע הזה עם חברות. איך שאנשים מתרחקים מאנשים אחרים. כמו מורן, שהחליטה להקים חבורה קטנה עם חופית ורויטל, וזה כל כך שקוף שהיא בתוך זה ולא עם מורני וגם עם ענבל. ואולי זה לא ענייני, אבל בתור צופה מהצד זה מרגיז אותי לחלוטין. מורני היא אחלה של בנאדם. אני באמת אוהבת אותה. ולמה היא מתרחקת ממנה ועוד לטובת חופית ורויטל? טוב אולי הן בסדר... ואולי סתם רויטל מעצבנת אותי ספציפית וחופית פגעה בי יותר מדיי פעמים, אבל בכל זאת. אני לא אומרת שצריך להיות דבוקים אחד לתחת של השני... אבל למה להתרחק ככה? לא יודעת, בזמן האחרון כל החבורה הזאת מעצבנת אותי. לחלוטין. בזמן האחרון בכלל אני מרגישה מוזר, כאילו לבד.

אני מתחילה לאבד את עצמי עם הכתיבה. אני קופצת מנושא לנושא ולא נראה לי שמישהו בכלל מבין מה אני רוצה מחייו.

כדאי שאסיים.

תשובות לשאלון השבועי
מה ההגדרה שלך לגיהנום ולגן עדן?


גיהנום - מקום רע
גן עדן - מקום טוב



האם את מאמינה בחייזרים? ואם כן(וגם אם לא), האם הם רוצים להרוג לשחוט ולכתוש
אותנו? או שהם רוצים שלום?

אני מניחה שיש עוד חיים על פני היקום.
למה שהם ירצו להרוג אותנו? הם רוצים שלום!

אם אלוהים היה מגיע לאדמה, באיזה גוף (או דמות) הוא היה מופיע ?


בגוף של בנאדם.

אתם מאמינים בקסמים, ניסים, הארי פוטר?

אני רוצה להאמין בהארי פוטר. אבל כנראה שאין כזה דבר.... קוסמים ומכשפות והווגורוטס וחיים הרבה יותר סוערים משלי.... או שאני סתם מוגלגית..

אבל אני מאמינה בניסים.



אם ג’יני בא ונותן לך משאלה אחת, את מאלה שיבקשו אין סוף משאלות או תבקשי משאלה
אחת וזהו (ואם כן מה הייתה המשאלה?)


אין סוף משאלות!

פעם ניסית לרכב על מטאטא? (ותיהיו כנים!)


חה, לא.
אבל הייתי מנסה לשיר לתוכו.


בעבר, בימי הבניים שרפו מכשפות, האם אתה מאמין שהם באמת היו מכשפות, ואם אתה
היית שם, היית שורף אותם?

יכול להיות שהן היו מכשפות... אין לי דרך לדעת.

ולא הייתי שורפת אותן. גם אם הן מכשפות - אז מה?

גילגול נשמות או נולדים-חיים-מתים?


נולדים - חיים - מתים



אם הייתה ניתנת לך ההזדמנות לגלות את עתידך, היית הולך על זה או לא?


לא.
זה מפחיד מדיי.

מה אתה מעדיף, עבר או עתיד?

הווה

בזמן האחרון בקושי היה לי זמן לשבת מול המחשב, הכל עמוס ומעצבן.

ביום שני, ישר אחרי שחזרתי מהביצפר, באתי אל אולג.  

ביום שלישי כל גופי היה תפוס,  לכן לא יכולתי להתאמן בספורט, הכל כל כך כאב לי!  הגב תפוס, הירכיים.... לא כיף.

חוץ מזה היה משהו ממש אבל ממש מצחיק.

אני, מור, רועי ואלון עומדים במסדרון, מדברים על הא ועל דא.

ואז מורן באה עם מבט רצחני בעיניים "איפה גבי? איפה גבי?" ישר ידענו שגבי עשה משהו, והלכנו לבדוק מה הנזק עשה הפעם. מסתבר שרויטל עשתה לחופית שאלון על תשוקה (זה קשור לפרוייקט שהיא עושה באומנות), וגבי הקריא את כל מה שחופית ענתה בקול רם. והתשובות שלה היו משעשעות – מפדחות – ג'וסיות משהו.

אחרי הצהרים היינו – אני, מורן, רויטל וחופית – צריכות להיפגש עם מורני כדי לעשות עבודה בספרות. זאת עבודה שצריך לבחור ספר, לקרוא, ולהציג אותו לכיתה, והעבודה הזאת מהווה 10% מהמגן. כמובן שרובה המכריע של כיתתי הלא יקרה, לא עשה את העבודה בזמן. האמת גם אנחנו לא, כי היה לנו קודם פסיכומטרי ואז עומס מבחנים, אבל פשוט מצאנו תירוץ מוצלח ביותר למורה, בעזרתה האדיבה של מורניJ בחרנו ספר של סטיבן קינג שנקרא "הגופה" ועל פיו עשו את הסרט "אני והחבר'ה" והחלטנו להרצות עליו תוך שילוב קטעים מהסרט. בכל מקרה, היינו אמורות להיפגש עם מורני בשער בי"ס, כי היה לה מבחן במתמטיקה אחה"צ. מסתבר שכל השאר נסעו באוטו, והן בכלל לא טרחו להגיד לי. מורני ממש התעצבנה על העניין, אבל אני לא מתרגשת. גם כשהן הגיעו, רויטל ומורן דיברו ביניהן ספרדית (אני כל כך שונאת שמדברים לידי בשפה שאני לא מבינה) ועוד בשקט, ככה שהבנתי שהן מרכלות על משהו שקשור בי או במורני או בעובדה שהם נאלצו לבוא עד אליה.

קודם כל ראינו את הסרט, ואז היינו צריכות לעשות את התוכן ולהחליט מי אומרת מה, ומה כותבים וכל מיני כאלו.

וזה לקח המון זמן. אבל המון.

בשתיים בלילה הייתי בבית. ישנתי ארבע שעות, עד שש. ואז הייתי צריכה לקום (וזה היה כל כך קשה) ולשים פעמיי לחיפה – לשכת גיוס. כן, אני, הולכת ללשכת גיוס. תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת. עוד שנה ומשהו אהייה על מדים, אהייה בצבא. אמא, זה מפחיד. קשה לי להאמין.

טוב, הלשכת גיוס מכוערת להחריד.

קודם כל, בודקים ת.ז. ואת הזימון, וכל הזמן, כולם, שואלים אותי איזה כיתה אני. נותנים מגנט כזה, שצריך להעביר בכל תחנה. הייתי צריכה לחכות לתורי, עד שבאה חיילת, ונכנסתי איתה לחדר, והיא אימתה את הפרטים שלי, ושאלה כל מיני שאלות, וגם נתנה לי לפרש משפטים ולתת פירושים למילים מסויימות, ואז היא הכתיבה לי משפטים. וזה היה לי ממש קל.

אח"כ היו את הבדיקות הגופניות, צריך להוריד חולצה ומכנסיים, אבל אפשר ללבוש מכנסיים קצרים. כשחיכיתי דיברתי עם שתי בנות שהיו שם. בודקים אם יש עיוורון צבעים, משקל וגובה – והפלא ופלא, אני לא בתת משקל כמו שכולם חשבו. אני 1.57 ושוקלת 47. כן, השמנתי בשביל זה, עכשיו אוריד את השני קילו המעצבנים האלו. ואז הרופא שאל אותי על ההיסטוריה הרפואית שלי, ובדק אותי.

פרופיל לא אמרו לי, כי הם רוצים שאני אעשה עוד בדיקות שתן. לא יודעת מה לא בסדר שם:/

אחרי זה, הלכתי למבחנים הפסיכוטכניים. המבחנים נעשים מול מחשב, וזה קצת כמו פסיכומטרי, וזה היה בסדר. ההבנת הנקרא – אני חושבת שעשיתי את זה דיי טוב, הכמותי – לא היה כל כך קשה.... ניחשתי בקטעים של השברים והאחוזים, אנלוגיות -  היה קלי קלות, אנולוגיות של צורות – מעצבן, מבחן הוראות – מעצבן.

אבל היה דיי בסדר. אח"כ יש ריאיון, גם כן מול מחשב. ואמרתי שאני אהייה חיילת טובהJ ובכלל, עניתי תשובות טובות, אני דיי יודעת מה אני רוצה ומה הכיוון שאליו אני הולכת. שאלו הרבה על הדרכה, האמת זה נראה לי נחמד להדריך, אבל זה רק בעדיפות שנייה.

סיימתי מהר יחסית, ואז התקשרתי להילה, והיא הייתה בשיעור.

אחרי זה באתי לעבודה של אמא, הסתובבנו קצת ושתינו קפה, ואני חזרתי לבדי הבייתה – להשלים שעות שינה.

עוד שבועיים לערך יש טיול שנתי, ואני לא יודעת אם לצאת או לא.

מצד אחד, אני לא מתה על טיולים. כושר גופני, מסעות ארוכות, טיפוסים – זה לא כוס התה שלי. אני מאוד לא נהנית מזה, ואני רק מקטרת. אף על פי שלפני שנה נורא נהניתי והנוף של מדבר יהודה פשוט מדהים, עדיין אסור לשכוח את פחד הגבהים המשתק שלי, ואת הנטייה שלי לבכות כשכואב לי.

מצד שני – זה טיול אחרון, בטח יהיו קטעים מצחיקים וכל זה.

אבל אני מפחדת שלא יהיה לי כיף. אני מפחדת להיות לבד. אין חדרים, ואנחנו נהייה במאהל בדואי -  מקלחות משותפות, שזה גם עניין שדיי מטריד אותי (אני נורא ביישנית ואני לא אוהבת את גופי). בכל מקרה, אני מפחדת להיות לבד, שלא יהיה לי עם מי להיות. אומנם יש לי את מורני ואת הילה... אבל מורן, חופית ורויטל – הן קבוצה בפני עצמה. התרחקתי מחופית מיליון שנות אור, רויטל – אני לא מתה עליה. מורן באמת חמודה, חוץ מהקטעים שהם מתחנפת בצורה יותר מדיי מוגזמת לחופית. ואני חושבת שאולי מורני תהייה איתן כל הזמן ואני ארגיש בחוץ, ושהילה תדבק לאנה ושות' ולא יהיה לי כיף בכלל. אוף.

אז כן, שנתיים אני בישרא.

שנתיים מהחיים שלי חרוטות כאן במשפטים שלמים בצבעים שונים.

התחלתי פה, במקום הלא מוכר הזה, כבלוג אנונימי חסר ייחוד, כילדה – נערה שרק התחילה תיכון, מנסה להסתגל לחיים האמיתיים, חיים של מבוגרת. אחרי שנתיים, אני פחות ילדה, כמעט אישה אפילו, אולי בלוג אנונימי אבל בהחלט לא חסר ייחוד.

עם הזמן צברתי ניסיון, גם בכתיבה, גם בעיצובים. עם הזמן צברתי לי קוראים קבועים.

עם הזמן צברתי בלוגים, וממה שרואים ברשימה מהצד – רובם עבר עזבו.

מי שעוקב אחרי עוד מההתחלה, יכול לראות את השינוי שחל בי. ופוסט על השינויי הזה, כבר כתבתי.

והשינוי הזה, השינוי הוא לא רק בי. השינוי הוא בישרא בלוג. אם פעם, ישרא בלוג היה קהילה קטנה, היום הוא המוני ומסחרי. היום, כל פאקצה משועממת שכותבת ככה "Nה JשNע? Xצל* הכל 022ה", ובכלל עם סימנים ומספרים במקום אותיות, פותחת בלוג כי זה מאאאאגניב.

היום, אפשר לקרוא בלוג ולא להיות בטוח אם הוא אמיתי או לא, כי נדמה לי שמספר הבלוגים הפיקטיביים עולה בהתמדה.

היום יש תחרויות של בלוג הכי טוב (מודה, השתתפתי למרות שאני נגד. גם אני סוג של זונת פרסום), כאילו מישהו יכול לקבוע מהו בלוג טוב ומהו לא.

היום יש מבקרי בלוגים, שגם טורחים ואומרים לך איך לכתוב ועל מה, כדי שיקראו אותך כמה שיותר, או כל מיני שטויות כאלו.

והיום כל אחד מנסה לכתוב כמה שיותר פרובוקטיבי או מצחיק, כדי להיות ב"טבלת המקובלים".

היום, זאת מסחרת ריטיינג, ונראה שכולם שכחו את מהות הבלוג – הכתיבה.

כי נכון, למרות שגם אני רוצה שיקראו אותי (כי אז לא הייתי מפרסמת את זה ברשת), ולמרות שהייתי רוצה הרבה תגובות, אני כותבת בעיקר לעצמי. כותבת בעיקר כי זאת ההתמכרות הקטנה שלי, הכתיבה.

ואני בקושי מסתכלת על הקאונטר. רק לא מזמן שמתי לב שיש עשרים ואחת אלף ומשהו כניסות.

וקורה שאני מתגעגת לימים הטובים של ישרא. הימים בהם ישרא בלוג היה קהילה קטנה ותומכת. מתגעגעת לקסם הזה. מתגעגעת לבלוגים האיכותיים באמת כמו למשל מאליס ואיב (ואלו רק דוגמאות), שהיה בהם סוג של הקסם הזה, והיום אין הרבה כמוהן. (אבל בהחלט יש).

הבלוג הזה היווה ומהווה סוג של מקום מפלט. פה שפכתי את הכאב, את הצער, את האכזבות, את העצבים, את ההתגברות שלי על אדיר. (מוזר, שנתיים לקח לי להתגבר עליו). אבל לצד הדברים השליליים היו פה הרבה רגעי אושר, שמחה, תקוות. ואני לא עושה צנזורה. אני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני חושבת, גם אם זה יפגע באנשים מסויימים. אני כותבת על סקס ועל מה שאני עושה עם בנים, אני כותבת על ההפרעות אכילה שלי, על החתכים בידיים, כי זאת דרך להתמודד. אני לא מסתירה כלום, כי זה המקום שלי. זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי, פה אני מרגישה חופשייה, כי זה היומן האישי שלי, למרות שכולם קוראים.

וכן, אני מאוד חשופה. אבל זה לא מפריע לי.. הסיבה היחידה שאני לא מראה את הבלוג הזה לכל החברים שלי, כי אולי אני רוצה לשמור את הבלוג שלי לעצמי, וזה קצת מפחיד אותי לדעת שמישהו יידע עליי כל כך הרבה. ואחת החברות שלי חשפה אותי. אבל זה לא מפריע, כי אני לא רואה שום צורך להתבייש. אלו החיים שלי בלבד, אלו המחשבות שלי, זאת אני. ואני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני, כמו שאני מקבלת כל אחד כמו שהוא.

יצא לי להכיר בלוגרים ובלוגים נהדרים, למרות שאני לא ממש בקשר איתם. כי אני לא מרגישה צורך להיקשר יותר מדיי, וכי קשרים כאלו לא מחזיקים מעמד בסופו של דבר. אבל אני עדיין אוהבת אותם, כי כשאני קוראת בלוג, אני נקשרת במידה מסויימת אל הבלוגר שכותב אותו, כי אני מרגישה חלק מהחיים שלו.

אז רציתי להגיד כמה תודות.

תודה לקוראים שלי. (מעניין אם יש מישהו שקורא אותי מההתחלה).

תודה לכל מי שנכנס וקורא, תודה לכל מי שמגיב.

תודה לכל מי שעזר לי לעצב את הבלוג הזה, בלעדיי המעצבים הללו הבלוג הזה לא היה יפהפייה כמו שהוא היום.

התגובות שלכם מאוד חשובות לי. היו לי כאן כל כך הרבה תגובות מעודדות וחכמות, שבאו כל כך בזמן שהייתי צריכה אותן.

תודה לחברות שלי, שאהבתי אליהן רבה עד מאוד.

ובכלל, שיהיו לי עוד הרבה שנות כתיבה מוצלחות.

אוהבת

Fake Reality