קעקוע ראשון.

תמונות אחרי תקופת ההחלמה.

איכשהו אני מוצאת זמן לכתוב כמו שצריך. אני הרוגה מעייפות וקופאות לי האצבעות.

העבודה מתישה אותי, זאת אומרת זה כסף טוב, ואני נהנית, אבל ככה אני, מתלוננת על כל דבר.

השבוע כל יום עבדתי משבע עד ארבע. וזה לא שבארבע אני הולכת הבייתה. לא, צריך לעשות סגירה של המקום, וזה לוקח שעה וחצי בערך.

ביומיים האחרונים בא בחור להתלמדות, חמוד ביותר, והסגירה לוקחת פחות זמן. מיום חמישי אני אוכל לסיים שוב בשתיים כל יום, אני מתגעגעת לאכילת צהריים כמו שצריך. ולשינה נורמלית.

ביום חמישי חטפתי כוייה באצבעות יד שמאל, מחלב רותח. זה היה מאוד לא נעים וכואב.

לקחו אותי לקופת חולים וחבשו לי את היד.

היום באה איזו פוסטמה אחת. היא ביקשה שאני אכין לה שוקו. הכנתי. טענה שיש יותר מדיי קצף. הכנתי שוב. היא טענה שזה קר והכל חלב ואין שוקו. ועשיתי את זה בסדר גמור. טעמתי ואמרתי לה שלי זה חם בפה ואני מרגישה טעם של שוקו. היא דיברה לא יפה, והחזירה את השוקו. פשוט פוסטמה עם קול מעצבן. אבל לא אמרתי כלום, הלקוח תמיד צודק, גם אם הוא לא צודק בכלל. יותר חשובה לי העבודה מלהתווכח עם הטיפשה הזו. מעצבן אותי שממש ממש נפגעתי ממנה. כולם שם אוהבים אותי. אני מדברת כמעט עם כולם, ונהנית מזה. יש את הזקן הקבוע שאפילו הזמין אותי לארוחת צהריים. והיום איזה מבוגר שבקושי מדבר עברית כל כך התלהב ממני שהוא אפילו הראה לי את התפרים מברזל על הרגל שלו. (זה נראה כאילו ברזלים תפורים לו על הרגל).

גם עצבן אותי שבאתי בבוקר, וראיתי שהשאירו לי את החלב. אבל מה, בשתי שקיות היה חור, והכל נזל. עצבן אותי שמבקום לתקתק את הפתיחה של המקום (ולא, זה לא כזה קל ופשוט כמו שאנשים נוטים לחשוב) הייתי צריכה לנקות את הכמויות חלב האלו.

אבל אני הכי התעצבנתי על הפוסטמה. הלוואי שתשתה שוקו ושהלשון שלה תכווה מרוב שהוא יהיה רותח, ושהיא תקיא מרוב הטעם של השוקו. זה העונש המתאים.

טיפשה שכמותה.

אה, שדרגו לי את המכשיר סלולרי. עכשיו יש לי נוקיה 3100. קטן, חמוד ורעשני.

"המטרידה הגדולה והמדהימה מכולן שהורידה לי לפחות שלוש שנים מחיי וגרמה לי לא פעם להזמין מונית לעזריאלי ולתכנן את קפיצת הראש המפורסמת מהקומה ה-49 אל תוך השלט: "איילון צפון",   היא לא אחרת מאשר fake reality - לדעתי המושלמת של ישרא, אבל זה הטעם שלי (הבלוג שלה מפוצץ בתמונות מטרידות... מומלץ לעבור ישירות לארכיון בחודש 10)"

זה מה שהוא אומר עליי.

אז למרות כל החששות, אני עובדת מן המניין.

ביום חמישי הייתה לי התלמדות אחרונה, הייתי עם בחורה חדשה, שעובדת בסניף אחר, והיה לי כזה כיף איתה, היא כזו חמודה. באתי בשבע בבוקר, עד השעה אחת עשרה בערך, ואז הלכתי למשרד של אמא, ובשתיים וחצי חזרתי לעבוד שוב.

אני, הקטנה, לבד עם הדוכן.

היה בסדר, באו אנשים ושירתתי אותם כמיטב יכולתי, זה דווקא היה נחמד.

הקטע המעצבן היה בסגירה, צריך להכניס את הכל לדוכן, לנעול, לפרק את המכונות ולנקותן, וכמובן שכל זה לקח לי זמן, כי בדיוק אחרי שניקיתי את המכונת קפה ביקשו ממני קפה, ועד שהצלחתי לפרק ולהרכיב, והמנעולים לא ננעלו לי משום מה, והיה לי באלגן איום וחשבתי שאני משתגעת. שעתיים וחצי לקח לי לעשות סגירה.

ובנוסף, אני צריכה לקחת את הקופה במו ידיי ולנעול אותה במחסן. והקופה כבדה. מאוד. כל הגב שלי תפוס, ואני כל הזמן כמעט נופלת איתה מרוב שזה כבד.

ביום שישי עבדתי שוב, זו משמרת אחת, פתיחה וסגירה ביחד. היה יותר טוב, גם הסגירה לקחה לי פחות זמן.

אני מעדיפה לעשות פתיחה.

עשיתי גם לבוס שלי רשימה של דברים שצריך. כל דבר קטן שיש לי בו ספק – אני מתקשרת אליו. אני רואה שמשהו חסר – אני מתקשרת. אני לא רוצה לפשל. הוא בוס טוב, אבל מצפה ממך להמון, ואני לא רוצה לאכזב אותו. הוא בא מדיי פעם, וכל הזמן מתקשר לשאול איך הולך.

אני מרגישה טוב שיש לי אחריות כזו. אני מרגישה שאני מועילה, שיש לי יכולת. אני מרגישה שאפשר לסמוך עליי.

אני מרוצה.

יש אנשים קבועים, ואני מפטפטת איתם. תמיד נחמד לקבל פידבקים. איזו אישה אחת אמרה לי שאני ממש נשמה טובה וחמודה, ואמרו לי שהכנתי קפה נהדר, ושיש לי חיוך אמיתי.

ואני מאוד מוחמאת. גם אם יש אנשים פחות חמודים, אני מנומסת לכולם. מחייכת לכולם, אומרת "בבקשה" ו"תודה" לכל אחד. יש גם טיפים. למרות שאני עובדת בדוכן (זה דוכן בתוך מגדל כזה עם סופרפארם, בנק, משרדים וקופת חולים), אני עדיין מגישה לאנשים, ואתם לא יודעים איזו עבודה קשה זו. בפעם הבאה שאתם נמצאים במסעדה, בית קפה, או משהו כזה, תשאירו טיפ. באמת, זה נותן הרגשה טובה.

הרווחתי 36 ש"ח ביומיים מהטיפים. זה סכום טוב יחסית לעובדה שאני לא בדיוק ממלצרת.

מחר משמרת בוקר רק.

זה נחמד.

הפעם אסדר את הכל מהר, בפעם שעברה באו אנשים עוד לפני שהוצאתי את הקופה.

מחר דבר ראשון להוציא מהמחסן קופה.

יש איזה איש מבוגר, נראה לי בן 100 שכל פעם יושב. הוא מדבר איתי כל הזמן, ולוחץ לי את היד. מעניין אם הוא יבוא מחר בבוקר או אחה"צ.

אני חושבת שהוא בא פעמיים ביום.

אני שמחה מהעבודה הזאת. אין לי רגע לנשום, וזה טוב. גיוס בעוד שלושה חודשים. אלוהים, כל כך קרוב.

אז כן, יהיו לי מדים לבנים (טוב נו, רק בטקסים, אבל גם מדי א' הרגילים של חיל הים הם יפים!).

מצד אחד אני מאוד רוצה להתגייס כבר. יש לי מוטיבציה, למרות שאני הולכת לעשות תפקיד פקידותי. אבל תכלס, כל התפקידים לבנות מלבד תפקידים מבצעיים ותפקידי הדרכה, הם פקידותיים.

זה לא משנה.

מה שחשוב זה המפקדים והאנשים.

אני קצת חוששת. חוששת ממסגרת חדשה. מלהיות רכוש צה"ל. אני לא אוהבת להיות רכוש של אף אחד.

אבל שדיברתי עם רועי, הבנתי שלמרות שלא הכי כיף לו בעולם, עדיין הוא צוחק אח"כ על כל מיני דברים. אז זהו, אני אצטרך להסתכל על הכל בצורה מצחיקה.

כן, מהדקת קשרים.

רועי בא אליי אחה"צ ביום שישי. לא רוצה לאבד אותו לטובת צבא.

פגישה עם מורני, הילה והמון ספגטי בנאפיס. שומרת על קשר כמה שאפשר.

זה יהיה בטח נחמד אם כולנו יום אחד ניפגש על מדים ברכבת של יום ראשון בחזרה לבסיס, או ביום שישי בבוקר הבייתה.

קצת מאבדת אחרים.

לא יודעת עוד מה איתנו ומה יהיה.

נקווה שיהיה בסדר.

כל הטכנולוגיה הזאת.

הנגן שלי התפגר.

ואני לא יודעת למה.

מה היה רע בפטיפון??

עריכה: כמה טוב שיש בחור שאומר לך מה לעשות. הוי ויי, כמה לא פמינסטי מצידי.

[קצת עדכון, כי נהייה ריק פה]

כמו שאתם יודעים, או לא יודעים, התחלתי לעבוד. בערך.

לפני שטסתי לחו"ל, עבדתי התלמדות אחת בדוכן –בית קפה, ואחרי שחזרתי קראו לי לעבוד שוב.

שתי משמרות ראשונות היו נחמדות בהחלט, למדתי כיצד להיכן את כל סוגי הקפה, ואפילו עשיתי את זה טוב, אבל משמרת אחרונה הייתה פשוט סיוט.

באתי בדיוק כשהיו המון אנשים והמון לחץ, ולי הייתה נטייה לחלום ולא לעשות כלום.

ועשיתי גם את כל הפאשלות האפשריות.

פיניתי שולחן, וחשבתי שהאישה שישבה שם כבר עזבה, והייתה שם שקית שחשבתי שהיא השאירה אותה, כי היא לא זקוקה לה יותר. ובכן – לא. האישה צצה לה מאיזה מקום, ושאלה "איפה השקית שלי?" זה היה פשוט כל כך לא נעים. התנצלתי המון, אבל בכל זאת, לא נעים.

וחוץ מזה, לא סגרתי את המכונת תפוזים בזמן, והכל נשפך!

בכלל, זה היה יום מייאש ומעצבן.

אמרו לי שיתקשרו אליי, אבל עוד לא התקשרו. טוב בסדר, אני בכל זאת דורשת את הכסף המגיע לי על ההתלמדויות. אני חושבת שכדאי שאתחיל לחפש עבודה חדשה.

מה עוד?

קניתי לי סוודר חדש, וסיכות חמודות לשיער, וזהו, לא עושה שום דבר מיוחד.

אני רוצה לנסוע לת"א.

ו... אני אוהבת אותו. אהבה טהורה ואמיתית. שלא ייגמר אף פעם.

האמת, אני לא ממש יודעת מה אני אמורה לכתוב. רק שקשה להאמין שהזמן עבר כל כך מהר.

אני עוד זוכרת את הפוסט הראשון שלי, את השנה הראשונה שלי כאן, בישרא.

דרך המקום הזה הכרתי אנשים מדהימים, שחלקם כבר נמוגו ואינם.

פעם נתתי חשיבות עצומה למקום הזה, היום כבר פחות.

למרות החשיפה, בעיקר החשיפה העצמית בתמונות, אני יותר מצנזרת. יותר שומרת לעצמי דברים. לא רק כאן בכתיבה, אלא גם בחיים האמיתיים.

ולמרות שחצי שכבה שלי עלתה לי על הבלוג, ולמרות שאני יודעת שאנשים מהמשפחה שלי עלו על הבלוג (שזה כבר יותר מטריד, אבל מה אני יכולה לעשות), עדיין זה נשאר מקומי הקט, לשפוך את הלב מדיי פעם.

לא אכפת לי, שיקראו, שלא יקראו, לא מעניין אותי מי קורא, כי גם ככה כל מה שכתוב פה לא סודי יותר מדיי, כמו פעם.

לפני שנה כתבתי ש"מפחיד אותי שמישהו יידע עליי  כל כך הרבה". היום זה כבר לא משנה.

מנצלת את הבמה להודות לכל מי שקורא פה. לכל אלו שמגיבים.

וואו, זה הפוסט ה-714, תראו כמה אפשר לזיין את השכל.

פייק.