אוקיי,  אז אני פה – חזרתי, אני בגימלים. אבל כדאי שנתחיל מההתחלה.

יום שלישי היה היום גיוס שלי. ממרכזית חוף הכרמל, לקחו אותנו לבקו"ם. להפתעתי לא בכיתי הרבה, רק הזלתי כמה דמעות.

בבקו"ם היה לנו שרשור חיול. אפסנו את התיקים, ישבנו במין חדר כזה עם זקן שמדבר, ואז קיבלנו מדבקות עם השם שלנו, והמספר האישי. צילמנו את החוגר, עברנו לחיסונים ולקיחת דגימת דנ"א – זה היה כואב! לכל הבנות כאבה אחר כך היד של החיסון, רק לי לא.

צילום רנטגן של השיניים, צילום שיניים, אימות נתונים, טביעות אצבעות, ובסוף – אפסנאות.

קיבלתי מדי בז' – של חיל הים. המכנסיים היו בסדר גמור, חוץ מהחולצה שצריך להצר אותה.

אחרי זה ישבנו בחוץ, אני הייתי יחידה עם המדים הבהירים. כל הבנות הסתכלנו עליי ואמרו שכיף לי שאני הולכת לחיל הים. בבקו"ם הלכנו לאכול צהריים, ומשם נסענו לבט"ר – בסיס טירונים – בניצנים.

בדרך אחת המפקדות עשתה לנו תדריך – איך קוראים זמנים ואיך נותנים הקשבים.

הגענו לבסיס.

לא זוכרת מה בדיוק עשינו, אבל הכרנו את כל המפקדים, עשו לנו סיבוב בבסיס, טרטרו אותנו – 20 שניות להסתדר בח', שתי דקות לסדר קיטבגים, בלה בלה בלה. הדרכה – מה עושים במקרה של שריפה, וזהו אני חושבת.

לא הייתי שוקיסטית בכלל. ידעתי שזה מה שיהיה. ידעתי שיצעקו וידרשו, ושיבקשו דברים מפגרים – כמו להעביר מיטות מאוהל אחד לשני בשתי דקות, הרי ברור שלא נספיק. אבל היה דווקא נחמד, יחסית. הרי לא עושים את זה כדי שיהיה לנו רע, אלא כדי להכניס אותנו למשמעת ושנבין מה זה צבא. זה לא אישי נגד אף אחת, וזה מה שצריך לזכור ולהפנים. פשוט צריך לעשות מה שמבקשים, ולא לקחת את זה קשה, אלא לקחת את זה בתור חוויה. ואני הכי מפונקת ובכיינת בעולם.

בסוף חילקו אותנו למחלקות, וכיתות. אני פלוגה ו', מחלקה 3, כיתה 8.

המכ"ית שלי נראית חמודה.

אנחנו ישנות באוהל, וממש קר בלילה! נתנו לנו שעת ט"ש רק ב12 וחצי בלילה, ולא הספקנו להתקלח בכלל. למי היה כוח...

לא בכיתי אפילו פעם אחת. היו רגעים שהייתי על סף בכי, אבל החלטתי שאני לא בוכה, כי אין סיבה. נכון, התגעגעתי. התגעגעתי לפינוקים של הבית, להורים, לחבר שלי.

יום רביעי – היום השני של הטירונות. עשינו מסדר בוקר, סידרנו את האוהל, אכלנו, אספנו עלים... ואז היה המסדר של הסמלת מחלקה. ועמדנו, בעמידה מסויימת, עם וי בין הרגליים וידיים בצורת יהלום מאחורי הגב, בלי לזוז. הסמלת דיברה ודיברה, ופתאום ראיתי שנהייה לי שחור בעיניים. ידעתי שאני הולכת להתעלף, וחשבתי שאני צריכה להחזיק עוד קצת מעמד, ופתאום מצאתי את עצמי על הרצפה, עם ראש כואב. הבנות סיפרו לי שפשוט נפלתי קדימה.

הרגשתי את הסנטר שורף לי- ופשוט התחלתי לבכות מראש כאבים. בחורה אחת שאיתי במחלקה, פשוט לקחה אותי והוציאה אותי החוצה. הראש שלי כאב, הידיים רעדו, אבל היא הושיבה אותי על כסא, נתנה לי מים והרגיעה אותי. נתנו לי לשים תחבושת על הסנטר, לעצור את הדם. אחר כך הסתכלתי שהיה לי דם על הידיים ועל המדים.

המכית שלי לקחה אותי ואת הבחורה שהרימה אותי למרפאה, ושם הרופא אמר שצריך לקחת אותי למיון, באשקלון. היינו צריכים לחכות המון זמן עד שבא רכב לאסוף אותנו, בסוף הגיע.

נסעתי למין עם עוד חייל שהיה צריך למיון, המלווה שלי, והמכית שליוותה אותי רק בדרך. במיון הייתי צריכה לחכות המון זמן. תפרו לי את הסנטר, עשו לי רנטגן בכתף ובלסת, בדקה אותי רופאה, ועשו לי אק"ג. הייתי דיי מבואסת במיון. הרגשתי ממש לבד, ורק רציתי את אמא. אפילו התחלתי לבכות, אבל מייד הפסקתי. זה ממש לא נחמד להיות בבית חולים. בסוף נתנו לי אנטיביוטיקה וחמישה גימלים. כואב לי בסנטר בגלל התפרים, וגם בכתף. אני לא מסוגלת לאכול, אפילו לא לצחצח שיניים.

הגעתי בערב חזרה, ונתנו לי לנוח עד שמונה בבוקר. הלכתי להתקלח לבד, והיה לי זמן לסדר את התיק ואת הדברים שלי.

היום בבוקר לא קמתי למסדר, הבנות נראה לי קצת התעצבנו עלייJ אבל הן ממש ממש חמודות, כולן שואלות אותי מה שלומי. התארגנתי לי בנחת, בלי לחץ של זמנים. בגלל שפתחו את האוהל והייתי עם פיג'מה – קיבלתי רשות להסתובב בחוץ על אזרחי ולהתלבש במקלחת.

עשו לי תדריך יציאה, חתמתי על קיטבג ב', ויצאתי מהבסיס. זה פשוט סיוט לסחוב את כל הדברים האלו! נסעתי עם חיילת שיצאה מהבסיס, היא לקחה אותי לתחנת רכבת באשקלון, ומשם נסעתי הבייתה, ברכבת.

הספקתי כבר להיות אצל התופרת, לקנות שפצור לדיסקית, גומיות לנעליים, ונעלי ספורט (תקניות). האמת היא שמאוד התלהבתי מהמדים, יש תחושה כזאת של אני חיילת, יש תחושה של גאווה. אני לא מתכוונת להתבכיין, וגם לא להוציא פטורים, כי אני ממש לא צריכה. דווקא בא לי לחזור לטירונות. עם כל הקושי, זו חוייה, וצריך לעבור אותה על הצד הטוב ביותר. אני לא יודעת מאיפה באה לי הגישה הזאת, באמת שלא.

אני התקלחתי לי בכיף היום,פרקתי את התיק, ישנתי מתחת לפוך, ואני מחכה לראות את החבר שלי – אני מתה להתנפל עליו בחיבוקים.

אני יודעת שזה לא מפורט והכל, אבל פשוט אין לי כוח ואין על מה. כולי כואבת, אבל אני לא מתלוננת בכלל. אכתוב שוב שאחזור מהשבוע השני שלי.

היום אני חותמת שבוע אחרון שלי בתור אזרחית מן המניין, וממחר אהפוך לחיילת.

זה היה שבוע עמוס ביותר, שעבר לי כל כך מהר!

ביום שני הלכתי לתיכון שלי. אחותי האמצעית השתתפה שם בתחרות כשרונות צעירים (מה שהיה גם לפני שנה), אז הלכתי לראות אותה. הייתי אמורה לבוא לחזרה הגנרלית גם, אבל לא התעוררתי. בעשרה לעשר אחותי התקשרה וביקשה שאבוא, וישר קפצתי מהמיטה והלכתי לשם. מה אגיד, שום דבר לא השתנה. היה לי דז'ה וו רציני. הילדים שהופיעו היו חמודים מאוד, אבל אין על אחותי. ואני ממש לא משוחדת. היא שרה שיר שהיא כתבה והלחינה, וניגנה אותו ביחד עם הגיטרה, והיא שרה כל כך מדהים, ומרגש, שירדו לי דמעות. צילמתי בהיסטריה, אח"כ באתי לשבת עם אחותי בצד, ולצפות בשאר המופע. אחותי לא זכתה, ובאמת שהגיע לה לזכות. אבל זו כולה תחרות אומללה בבית ספר, כולם אחר כך אמרו לה שהיא הייתה טובה, והמורה שלה לתיאטרון אמר שהיא רמה מעל מי שיש שם, והיא הייתה הכי טובה.

בכל מקרה היה נחמד להיות קצת תיכוניסטית.

במהלך השבוע נפגשתי עם החבר שלי, כל יום. אפילו חגגנו ולנטיין ביחד, זה היה ערב מושלם.

ביום שישי בצהריים הלכנו כל המשפחה למסעדה, לכבוד הגיוס שלי. היינו אנחנו, סבא וסבתא (שהזמינו), אחות של אמא שלי, בעלה והילדים. היה ממש ממש כיף. האוכל היה טעים מאוד, אח"כ הייתי מפוצצת. גם קיבלתי מתנות וברכות, ופשוט בכיתי מרוב התרגשות.

סבא וסבתא נתנו לי 500 ש"ח. אמא ואבא קנו לי שני ספרים:

דודה שלי הביאה לי סבון פילינג לגוף, קרם ידיים, קרם רגליים, קרם גוף וסבון מוצק בצורת לב ורוד:

חוץ מזה קיבלתי ממי שהייתה פעם המטפלת שלי ושל אחותי, ועד היום המשפחות שלנו בקשר, שרשרת:

ביום שבת היינו אצל סבתא של אמא שלי, ואחה"צ הילה באה לבקר אותי, אחרי שהיא סגרה 21. היה כיף לראות אותה, ואף פעם לא מספיק.

אתמול הלכתי בבוקר לבנק, ואז נסעתי לעבודה של אבא. שיחקתי עם החתול שלו, מישה. הוא יצור כזה חמוד ומשוגע. אח"כ הלכתי לקבר של ההורים של אבא שלי. אני לא יכולה לקרוא להם סבא וסבתא, כי בעצם מעולם לא הכרתי אותם, הם נפטרו לפני שנולדתי. אבל היה בזה משהו סמלי, לבוא "לבקר" אותם לפני שאני מתגייסת.

אחה"צ הייתי אצל מור, השלמנו קצת חומר אחת עם השנייה. היא הביאה לי ברכות, וספר – המקרה המוזר של הכלב, אבל אני צריכה להחליף כי יש לי אותו כבר, ובובה חמודה כזו לסלולרי:

בערב באו אח של אבא שלי, אשתו, ובני דודים שלי, ואכלנו ארוחת ערב, והיה ממש כיף. קיבלתי מגבת עם סקוטש, שרקום עליה השם שלי.

וזהו.

היום יום אחרון שלי בתור אזרחית. אני נוסעת לאמא עוד מעט, לקנות דברים אחרונים, ובערב מור תבוא לבקר, וגם החבר שלי יבוא, ונשאר לי לסדר את התיק הענק שלי (אני יכולה להיכנס בתוכו!).

את הלק הורדתי כבר, עגילים קטנים שמתי כבר, מחר אלך בשיער אסוף עם גומייה שחורה – כמו חיילת למופת! אני מצויידת בכל כך הרבה עצות. אני באה בגישה מאוד חיובית, אני יודעת שזה לא יהיה קל, ושאני אהייה שוקיסטית קצת, אבל מצד שני אני לוקחת את זה בפרופרציות, זו רק טירונות, והשירות אחר כך אמור להיות טוב.

אני מתה מהתרגשות, ככל שהימים עוברים אני יותר ויותר מתרגשת. מצד אחד אני כבר רוצה להיות חיילת, מצד שני עדיין פוחדת, אני לא מעכלת שזה הגיע כל כך מהר.

אני מקווה שיהיה בסדר.

מחר בשבע וחצי בבוקר, כבר אהייה על אוטובוס בדרך לבקו"ם. זה עדיין מוזר לי.

אני מקווה שאחזור יום שישי, ואוכל לעדכן אתכם. שמרו על עצמכם.

פייק, אזרחית בפעם האחרונה לשנתיים הקרובות.

אני בטוחה שכל מי שקורא אותי מספיק זמן, כבר יודע וקרא על הנושא שאני רוצה לדבר עליו.

הנושא החם הוא "הפרעות אכילה", ולמרות שאני לא כותבת בדר"כ לנושא החם, זה עדיין משהו שנוגע בי, וחשוב.

אנורקסיה ובולימיה אלו מחלות של נפש. מחלות קשות מאוד, ורק מי שעברה אותן, או מי שהיה בקרבת בחורה שחולה במחלות האלו (וכן, יש גם בנים), יכולים להבין מה עושה המחלה הזאת, ועד כמה היא הרסנית.

אני הייתי שם. אני הייתי אנורקסית. זה התחיל מדיאטה רגילה, אבל פשוט איבדתי שליטה. רציתי רק לרזות עוד ועוד. רק עוד חמישה קילו, רק עוד אחד, רק עוד שלושה, ואז אני אפסיק, באמת, זה מה שעבר לי בראש. אבל לעולם את לא תהיי רזה מספיק.

חשבתי שאני בשליטה. הרגשתי שאני מעל כל אותן בחורות שמנות, מעל כל אותן אנשים שחייבים לאכול. הרגשתי שאני שווה משהו. אבל ככל שרזיתי, כך ההערכה העצמית של פחתה. מעבר למצב הפיזי -  חולשה, כאבים, בחילות, סחרחורות, מחזור שנפסק, ציפורניים שנשברות, קור תמידי, שיער נושר, ועצמות בולטות עד כאב, המצב הנפשי היה רעוע.

כל מה שחשבתי שאני אפס, שאני לא שווה. שרק אם אהייה רזה – אני אצליח במשהו. ואם אני אוכל – אני לא אהייה רזה יותר ואהייה עוד יותר אפס ממה שאני.

הייתי מדוכאת. אבדה לי כל שמחת החיים. פגעתי פיזית בעצמי. לא יכולתי ללמוד.

לא אוכל להעביר לכם את תחושת האושר שהצלחתי לא לאכול יום שלם. את תחושת האושר שהמשקל ירד. ואת תחושת האכזבה שנשארתי באותו משקל, או שעליתי במשקל.

המחלה הזו השתלטה עליי לגמרי, לא הייתי חיה. הייתי מתה מהלכת. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אבל מספיק זמן. לדעתי, המשקל הכי נמוך שלי אי פעם בתקופת המחלה היה 38-39 קילו.

ההורים שלי לקחו אותי לטיפול, במרפאה להפרעות אכילה. הם הבינו שמשהו לא בסדר איתי, ושאני חולה. בהתחלה הסכמתי ללכת לאבחון, רק כדי לרצות אותם. חשבתי שזה סתם שטויות, ואני פשוט רזה וזהו. אולי בתוך תוכי רציתי עזרה. זה לא היה סתם. אובחנתי כחולת אנורקסיה קשה, ורק במזל לא אשפזו אותי.

בנו לי תפריט, אבל לא הצלחתי לעלות במשקל, להפך, רק ירדתי.

נקודת המפנה הייתה ביום שהדיאטנית שלי החליטה לאשפז אותי. בכיתי, וצעקתי ולא הייתי מוכנה לשכב בתל השומר. לא רציתי את זה.

באותו זמן החל הקשר עם החבר שלי. הבנתי שאם אני הולכת לבית חולים אני לא אוכל להיות איתו ולדבר איתו עוד, הבנתי שלא יהיו לי חיים נורמליים. הבנתי שאני לא רוצה יותר לגרום להורים שלי לבכות, ושמעכשיו אני נלחמת.

ונלחמתי. היה לי תפריט, תפריט שהוא קצת פיטום. והייתי חייבת להתמיד בו. זה היה קשה, כי לא הייתי רגילה לכמויות של אוכל. אבל החלטתי שאני חייבת. בהתחלה היו המון כאבי בטן, והיה לי קשה לאכול. הייתי יושבת עם אמא שלי ובמשך שעה אוכלת איתה ארוחת צהריים. אבל לאט לאט הצלחתי להתרגל לתפריט.

בנוסף, היה טיפול משפחתי ולקחתי כדורים שמעלים את רמת הסטרונין.

הייתה לי הרבה תמיכה. המשפחה שלי שעזרה לי מאוד, ובייחוד ההורים שלי, החבר שלי, והחברים שלי.

והיה לי המון כוח רצון.

והעליתי במשקל. והחזרתי לעצמי את ההערכה העצמית, ואת החיוך. הדיאטנית כבר נתנה לי חופש פעולה בתפריט, עד שהיא שחררה אותי ממנו לגמרי. את הטיפול סיימתי לגמרי לפני חודש. עכשיו אני בחורה בריאה, שאנורקסיה היא חלק מהעבר שלה, אבל לא עוד.

נכון, יש משברים, אבל אני יודעת כיצד להתמודד איתם.

אתם לא יודעים כמה בנות יש שחולות במחלות האלו. זו ממש מגיפה.

אני כותבת את הפוסט הזה בתקווה לעורר מודעות כלשהי לעניין. אני יודעת שאני רוצה אחרי הצבא להתנדב בתל השומר, ושאני רוצה לעשות משהו כדי שיתחילו לשים לב למחלות האלו ולהילחם בהן.

אני לא רוצה שאף בחורה תעבור את מה שאני עברתי, ושאף הורים לא יעברו את הגיהנום שההורים שלי עברו.

הייתי יכולה לכתוב פה: אנורקסיה זה רע, שהיא לא חברה. אני יודעת שאין מה להגיד לבנות שחולות ונמצאות בתוך זה. כי כל מה שאגיד הן יודעות, הן לא רוצות לצאת, או שהן כבר לא יכולות.

לכן הפנייה שלי היא בעיקר להורים שיכולים לקרוא את זה – שימו לב לבנות שלכם. אל תתנו להן לגווע.

הפנייה שלי היא לאנשים שקוראים פה, שחושבים שמישהי שהם מכירים – חברה, אחיינית, בת דודה – חולה באנורקסיה או בולימיה – בבקשה תפנו להורים של אותה נערה, שיטפלו בה.

כי אסור להזניח. אסור, אסור, אסור. אפשר לטפל בזה.

הפנייה שלי היא לבנות שמתמודדות כרגע עם הטיפול במחלה – תהיו חזקות. אני עברתי את זה, ואם אני עברתי – כל אחת תוכל. תהיו חזקות ואל תישברו, בתוך תוכן יש את הכוח לזה.

קראתי את הפוסט הזה, שעושה אאוטינג נגד בלוגריות אנורקסיות וקורא לסגור את הבלוגים שלהן.

גם קראתי את כל עניין המריבה אצל מימס, שמאשימים אותה שהיא מייצגת אנורקסיה.

ואיכשהו, ריבוי הפוסטים רוצה לי לגרום להגיב לנושא.

אני מגיבה לנושא בתור אחת שעברה את זה. שהייתה אנורקסית. רוב המגיבים, לא מבינים את משמעות הנושא.

אף אחד לא מינה אתכם לפסיכולוגים או פסיכיאטרים.

אם לא למדתם את הנושא, ולא עבדתם עם בנות אנורקסיות – אתם לא יודעים על מה אתם מדברים.

תפסיקו לשפוט אותן. בנות שחולות באנורקסיה, חולות במחלת נפש. הן לשנייה לא אשמות. אל תקראו להן פסיכיות, משוגעות, מטורללות, ועוד כל מיני דברים. ובטח שלא לסגור להן את הבלוג.

גיל ההתבגרות זה גיל מסריח. אתם לא יודעים כמה זה קשה כשכל מה שמציגים לנו בתקשורת – האישה האידיאלית היא אישה מושלמת. וזה מחלחל לנו לראש.

ואז מתחילים דיאטה, כי חשוב בגיל הזה להיראות טוב, להתאים את עצמך לבגדים האופנתיים, שמתאימים אך ורק לרזות. ובכלל, לכל אישה חשוב להיראות טוב. כי ככה מחנכים אותנו מגיל אפס. לא משנה כמה מבריקות, ושנונות, וחכמות, ומוכשרות נהייה – כלום לא שווה אם את לא מספיק כוסית ויפה ורזה. וזה בעיקר בשיאו בגיל ההתבגרות.

וכן, נסחפים לאנורקסיה.

אבל לא כל אחת.

והבנות שנסחפות לאנורקסיה לשנייה לא אשמות, כי הן לא מצליחות לשלוט בזה.

כי השנאה העצמית כל כך עזה, והרצון שלך להיעלם הוא כל כך גדול, וההרגשה שאת אפס מוחלט – כל אלו גורמים לרזון הזה. כי המחשבה היא שאם את כל כך איומה ואפס, אז לפחות רזה תהיי, ותהיי רזה מכולם, ותשלטי על עצמך ועל היצרים שלך, ובזה את יותר נחשבת מהאנשים הפשוטים. והרזון הזה נעשה כל כך חשוב, כי פתאום יש טעם בחיים. כי פתאום יש משהו שאת מצליחה בו, וזה לא משנה שאת מאבדת את עצמך.

ומי שלא חוותה את זה – לא יכולה להבין את זה.

מצטערת.

בטח שגבר לא יוכל להבין את זה.

אני כתבתי על האנורקסיה. לא כתבתי מפורשות – אני אנורקסית, איזה יופי. אבל כתבתי על המחלה. כתבתי כמה שמנה אני, איך אני רוצה להיות רזה, כתבתי על הדיכאון שלי, על הכל. אח"כ כתבתי על הטיפול. בזמן שהייתי חולה, לפני שטופלתי, לא כתבתי כמה אנורקסיה זה רע. פשוט סיפרתי על מה שקורה בחיים שלי.

לכן לסגור את הבלוגים האלו זו טעות. כי הבנות האלו מספרות על החיים שלהן, וניקח בחשבון את העובדה שאולי הן מגזימות, ורוצות תשומת לב.

ומילה בקשר למימס: הבחורה רזה מאוד, וזה נכון. היא לא כתבה על הפרעות אכילה כלשהן, ואם היא הביעה רצון לרדת במשקל או משהו כזה – זה עדיין לא הופך אותה לאנורקסית. וגם אם כן- היא לא אחראית על אנורקסיה ובטח שלא מעודדת לכך.

ואותו הדבר לגבי בחורות שכותבות על המחלה שלהן והחיים שלהן – הן פשוט מספרות מה קורה איתן.

באותה מידה לכו לגלית גוטמן, או כל דוגמנית רזה מאוד אחרת, ותצעקו עליה שהיא מעודדת אנורקסיה. תכתבו מייל ליוצרים של הדוגמניות, שלוקחים בנות בתת משקל. לכו אליהם, תאשימו אותם.

אבל זה לא עניין שלכם. ולא של אף אחד אחר. אף אחד לא מינה אתכם להחליט מי ומה ומו. איפה ההורים שלהם? למה הם לא שמים לב?

יש הבדל בין בלוגר שרוצה להתאבד וכותב פוסט שהוא עומד להתאבד, לבין בחורה אנורקסית. כי שהמשטרה באה אל הבחור הזה הבייתה, הם מערבים את רשויות הרווחה. ומצילים אדם ממוות.

איך אתם חושבים שניתן להציל אנורקסיות מעצמן? תקראו למשטרה? היא לא יכולה לעשות דבר בנידון. גם מחלקת הרווחה לא.

יריב יכול לסגור את הבלוג שלהן – אבל הן יכולות לפתוח חדש, וזה לא ייתן להן כלום. הבלוג הזה עזר לי לשפוך חלק מהגועל שהיה לי בחיים.

אף אחד מכם לא רשאי לשפוט אותן, ולעשות להן נו נו נו. מי שצריך לנקוט נגדן ב"יד קשה" אלו ההורים שלהן קודם כל, והמטפלים שלהם.

אתם לא תעזרו להן בכך שתעשו להן אאוטינג ותקראו לסגור להן את הבלוג.

מי שיעזור להן זה ההורים שלהן, או אנשים שמכירים אותן אישית ויגידו להורים שלהם. ההורים שלהן צריכים להתעורר ולקחת אותן לטיפול. ואם ההורים, שהם האפוטרופוסים של הילדות האלו, לא יעשו דבר בנידון, אז איש לא יכול לעשות דבר בנידון.

אתם רוצים לעזור? לא ככה. תלמדו את הנושא ותתנדבו בתל השומר.

צריך לפנות לבנות האלו בגישה רכה וחיובית, כי לכם אין שום זכות להגיד להן מה לעשות וכיו"ב.

זה שיסגרו להן את הבלוג – לא יגרום להורים שלהן להתעורר.

אני נגד אנורקסיה. מראה שדוף וחולני זה מגעיל בעיניי. הייתי צריכה לעבור דרך ייסורים כדי להחלים מהמחלה הזאת. תמונותיה של ניקול ריצ'י שהבנות מרבות לפרסם הן דוחות בעיניי, היא נראית מזעזע. אבל אני לא שופטת אותן. לשנייה לא. מחשבה מעוותת? כן יש להן מחשבה כזאת. אבל זאת מחלה. ואני מבינה כל אחת ואחת מהן.

אני יודעת שאפשר להחלים. לא בקלות, אבל אפשר.

בעזרת טיפול מתאים, וסביבה תומכת, וכדורים אם צריך – זה אפשרי מאוד.

אני הצלחתי, והייתה לי אנורקסיה קשה. ואני בריאה בזכות ההורים שלי שלקחו אותי לטיפול. כי אם לא היו עושים את זה, אולי גם אני הייתי פרו אנה. ואם הם לא היו מתעקשים ומשגיחים עליי ובודקים שאני אוכלת ולא היה להם פיקוח – לא הייתי מצליחה לצאת מזה. ואם הדיאטנית שלי לא הייתה קשוחה איתי, אבל מעודדת כשצריך – לא הייתי מצליחה.

ואם לא הייתי עושה את הטיפול המשפחתי ולא לוקחת כדורים נגד דיכאון – לא הייתי מצליחה.

ואם לא הייתה לי סביבה תומכת, ואם לא החבר שלי לא היה גורם לי לצאת מהמצב הזה - לא הייתי יוצאת ממנו.

נכון שקודם כל צריך רצון והחלטה להבריא, אבל באמצעות הטיפול מבינים את זה. ואם לא – שבי בתל השומר עד שתבריאי. כי רק שתביני שהמחלה הזאת קשה ואיומה ואת לא רוצה אותה – את תבריאי.

זה נושא חשוב מאוד, אבל צריך לדעת איך להתייחס אליו. אני נגד המחלה, ואני מוקיעה אותה.וכן צריך לעשות משהו, אבל לא להתנפל על הבנות האלו. אפשר לדפדף פה ולראות מה עבר עליי ואיך החלמתי.

אם מישהי רוצה לדבר איתי – אני מוכנה לדבר ולעזור.

(מאחורי המצלמה: אחותי הקטנה. האפקטים הם של המצלמה)

וזה סתם כי זה מגניב:

אם יש משהו שאני מכורה אליו, זה ללא ספק מוצרים לאמבטיה.

פילנגים, סבונים, קרמים, שמנים, הכל כולל הכל. פעם אפילו הייתי מחזיקה בארון כל מיני מוצרי טיפוח כאלו שצברתי במשך השנים, אפילו בלי להשתמש, עד שהחלטתי שאני זורקת את כולם.

אני אוהבת לבקר בחנויות שמוקדשות לדברים האלו, אני מכורה לריח של הסבונים השונים והקרמים, אני יכולה להסתכל, לבחון ולהריח, ואף פעם לא יימאס לי. ובעיקר אני רוצה לקנות את הכל.  הריחות והצבעים – עושים לי את זה. זה גורם לי לרצות לגור בתוך חדר אמבטיה ענק.

אפילו ביקור בסופר פארם זה כיף בשבילי. אין דבר יותר מהנה מלהסתכל על כל השמפואים, המרכים, הדיאודורנטים, הקרמים, הסבונים, וכל שארי מוצרי הטיפוח. הכל כל כך מזמין וקורא לי "קני אותי, קני אותי!"

אין, כל פעם שאני נכנסת לסופר פארם, אני מרגישה שונה. מין אווירה ריחנית ונעימה שכזו.

ההנאה הקטנה של החיים שלי, היא המקלחת. לעשות מקלחת זה כיף צרוף, פינוק קטן ולקיחת פסק זמן מהחיים. אחד מהדברים שיחסרו לי בצבא, זה הפינוקים של המקלחת.

אין הרגשה יותר טובה מלעשות פילינג לגוף ולפנים, למרוח מסיכות על הפנים והשיער, למרוח קרמים, לשים חמאת גוף על כפות הרגליים, ואח"כ לצאת מהמקלחת כשכולך ריחנית ונקייה. אפילו גם אם אחר כך את סתם הולכת לישון. זה גורם לך להרגיש כמו מלכת האמבטיה.

מאחר שבספרייה יש מבחר רב, מאוד קשה לי לבחור.

לכן אני מחפשת המלצות לספרים טובים ומעניינים, עדיפות לרומנים (אבל לא כבדים מדיי!).

הטעם שלי מאוד מגוון, אני יכולה לאהוב כמעט הכל.

אני מאוד אעריך את זה:)

תודה

חשק לכתוב עוד אין לי.

אבל גם אם אני אכתוב, תהייה הרבה יותר צנזורה.