שחזרנו. ולי חזר החיוך.

ובמעבר חד - בחור מהשכבה שלי התאבד. אתמול. לקח את הנשק האישי שלו וירה לעצמו כדור בראש.

לא יודעים למה ומה ואיך.

אבל זה לא משנה.

כי שום סיבה, שום סיבה שבעולם - לא שווה את זה. החיים זו זכות ומתנה. והוא אפילו לא היה בן 20. בקושי הספיק לחיות. אבל כל קושי הוא זמני - הוא היה יכול להתגבר על זה. היה לו עתיד שלם לפניו.

והוא בחר בפיתרון קבוע לבעיות שהן זמניות.

כי גם אם קשה ורע, תמיד תמיד יש אנשים שיוכלו לעזור. יש הורים, יש משפחה, יש חברים. יש אנשי מקצוע. גם שנמצאים בצבא - יש משק"ית ת"ש, יש קב"ן.

גם לי היה רע, וגם אני רציתי למות. אבל קיבלתי עזרה. זו לא בושה לבקש עזרה, להפך.

זה מעשה כל כך פחדני, ובמקום להתמודד עם הבעיות שלך, אתה פשוט בורח.

ובדרך הורס את החיים של המשפחה שלך.

זה קצת לא נתפס לי.

יהי זכרו ברוך.

אני מרגישה מפורקת לחלוטין. כמו בובת חרסינה עדינה שנפלה מהמדף והתנפצה לרסיסים, ולעולם לא יוכלו לחבר אותה שוב.

אין לי חשק לכלום, אין לי כוח לכלום. אני מסתובבת כמו זומבי, נטולת הרגשה, נטולת מחשבות, נטולת חיוניות.

הגוף שלי מתפרק. כאבי ראש חזקים מאוד, כאבי גב שמופיעים משום מקום, סחרחורות, בחילות, הספקתי להתעלף שוב פעם.

לא מסוגלת לתפקד. יושבת ליד שולחן עץ, מול הים, מסתכלת על הגלים המתנפצים על הסלעים, ובוכה שלוש שעות.

גם כן, הצבא הזה. בזמן האחרון אני לא נמצאת במשרד הרבה, בגלל המצב הפיזי הרעוע שלי. ושאני נמצאת – זה סיוט. אני עכשיו בחפיפה, ואני צריכה להישאר לישון שם, ואחרי שהחפיפה תיגמר, אני אצא יומיות – עבודה מתשע עד חמש. ייצא לי פעם – פעמיים בשבוע להישאר לישון שם, כי יש תורנויות – מישהי צריכה להישאר בלשכה ולסגור אותה (הלשכה יכולה להיסגר גם באחת בלילה) ולמחרת בבוקר צריך לפתוח אותה בשבע וחצי. ויש אפטר פעם בשבוע.

אז סבבה, התנאים טובים, כי לא עושים שבתות גם, בכלל, אבל אין יותר מדיי עבודה. לי בכלל אין ביטחון בשום דבר שאני עושה, ואני לא עושה יותר מדיי דברים...

ואני לא מוצאת את עצמי בבסיס, ולא מוצאת את עצמי עם האנשים, ואני לא מתחברת ולא כלום..

אז וואלה, אני פקידת לשכה של אלוף משנה וסגן אלוף, שזה ה"הכי" לפקידות, ביחידה קרבית, מובחרת. בדיוק איפה שרציתי להיות, וכל כך הרבה אנשים נלחמו שאני אהיה שם.

אבל זה כל כך משעמם, ובשביל זה אני הולכת לתת שנתיים מהחיים שלי? אני לא מבינה מה אנשים כל כך מתלהבים מזה... כי אני לא מוצאת בזה שום עניין. אני רק רוצה שהשנתיים האלו ייגמרו כבר.

עכשיו אני בהדממה... אבל הכל יכול להשתנות.... לא שיש לי מה לעשות בבית, אבל לא בא לי לחזור לצבא.

והמדים האלו, נראים עליי כל כך רע... לא משנה שהצרתי את החולצה, הנמכתי את הגזרה של המכנסיים, אני פשוט נראית נורא וזה מעצבן אותי כל כך.

אתמול היה ליל סדר. עשיתי פן, ואפילו קניתי חולצה חדשה.

עשינו את הסדר אצל אחות של אמא שלי, וחוץ מאיתנו היו גם סבא וסבתא, אמא של בעלה והאחים שלו. היה דיי נחמד, קראנו את כל ההגדה, ואכלתי הרבה אוכל טעים.

ואני מצאתי את האפיקומן!!! למען האמת גם בת דודה שלי מצאה ביחד איתי, אבל אני זאת שאמרתי לה איפה הוא נמצא.

והיום בצהריים – עוד ארוחה. הפעם אצל אח של אבא שלי, והיו גם האחיות וההורים של אשתו, עם כל הילדים... עד עכשיו אני מפוצצת מהאוכל.

וזהו, נראה לי שאלך לנוח עם כוס תה....

פסח שמח!

אבל זהו, זה נגמר.

האהבה הכי גדולה שהייתה לי אי פעם, נגמרה. כמעט שבעה חודשים הספיקו לי להבין את זה.

ראיתי אותה מתנפצת לרסיסים.

אנחנו עדיין מאוד אוהבים, אבל הוא לא יכול להיות איתי. כי אני הרסתי את הכל.

אני מקווה שיום אחד הוא יסלח לי, ונוכל לחזור להיות ביחד.

כי לעולם לא אפסיק לאהוב.

ולעולם לא אוכל להיות עם אחר.

לקחתי שקית, ושמתי את הכל מבפנים, ודחפתי לארון. כאילו שזכרונות אפשר לשים בשקית שחורה ולהחביא.

אני לא יודעת מתי אני אתאפס על עצמי.

זה כל כך כואב.

המחשבה שלא אראה אותו, שלא אחבק אותו, שלא אישן לצידו, שלא אגיד לו כמה אני אוהבת אותו, שלא אוכל ללטף אותו כשהוא ישן, שלא נוכל לממש את כל התכנונים שלנו - זה פשוט הורס אותי.

אני מנסה לאסוף את השברים, לאט לאט.

"ואהבנו. אהבנו כמו שלא נאהב עוד לעולם."

למי שיש את האיי סי קיו שלי - החלפתי מספר.

ויש לי מסנג'ר.

אם חשקה נפשכם באחד מהם, או בשניהם, שלחו לי מייל.

תודה.