אני לא אשכח איך בערב משפחות שכולות בבסיס שלנו, מפקד הבסיס שלי (שלי לשעבר) אמר שהתפקיד שלו זה לדאוג שלא יצטרפו עוד משפחות למשפחת השכול. והוא לא הצליח.
זוכרים את כולם ולא זוכרים את כולם. כי כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפל. שהשאיר חלל.
אבל אם החלל הוא לא קרוב מאוד אלינו- אנחנו זוכרים אותם רק בימים כאלו.
מי שנשאר עם הצער, עם הכאב, עם החיים שמתפרקים- זו המשפחה.
גם אני שייכת למשפחת השכול. אומנם לא מקרבה ראשונה, ואומנם לא חיה את הזיכרון, אבל עדיין.
הלוואי והיה לי משהו מרגש לומר.
הלוואי והיו לי עוד תובנות, או מילים חכמות, אבל אין לי.
כי בזמנים כאלו אין מילים, פשוט מרכינים את הראש ושותקים.
אני רק מקווה, שלכבוד שישים שנה למדינה, לא יצטרפו עוד משפחות למשפחת השכול. שמתישהו הצבא, יהיה זיכרון רחוק. שאות המלחמה שקיבלתי- יהיה האחרון. שיהיה פה שקט.
ושאותה רעות, תהייה יותר בינינו לבין עצמנו, ולבין שכנינו. ולא רק בין חיילים בקרב.
על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.
כבר שנה
לא הרגשנו כמעט איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט מה רבים שאינם כבר בינינו.
אך נזכור את כולם את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.
הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים את נותרת בהירה ודולקת.
הרעות כנערייך כולם שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם את חייך הותירו לזכר.
(הרעות/להקת הנח"ל)
כי זה אחד השירים הישראלים הכי יפים שיש, וכי הוא גורם לי לבכי וצמרמורות.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
