(כי גם אני  זונת כניסות)

אני בחיפה:

במשרד של אמא:

לפני המסיבת סיום:

לפני הנשף:

(אלוהים, יצאתי זוועה)

משעמם לי מוות, אז קצת כרוניקה של השבוע.

ביום רביעי נסעתי לחיפה. עשיתי פן, ואח"כ הצטלמתי המון. כן, יש לי מצלמה דיגיטלית, ואני מתפרעת עליה. בסוף אהייה צלמת.

כאמור, כמעט שלחו אותי לאשפוז, אבל אני לא מוכנה. אני אלחם במחלה עד הסוף. כי מתחילים להסתדר לי דברים. ואני לא רוצה לכתוב פה, כי אני לא רוצה להקדים את המאוחר, אבל ההרגשה שלי היא פשוט נפלאה. ואני לא אתן למחלה להרוס. כבר יומיים שלמים שאכלתי בדיוק לפי התפריט שלי, לא מחפפת. לאט לאט, ביס אחרי ביס.

בערב ראינו את המסיבת סיום של אחותי (כיתה ו'). הטקס היה חביב, קצת מועתק משלנו, וקצת ארוך מדיי. לא התאים הקטע שהזכירו מלחמות, ושהקריאו את השיר "תשמור על העולם ילד". זה שיר של יום הזיכרון.

היום אסור לי לצאת, כי כמעט ואסור לי לעשות שום מאמץ, וצריכים להשגיח עליי. מור באה אליי היום בערב, ואח"כ רועי הצטרף. ואז מור הלכה, ועמרי קפץ אליי. וכולם הלכו לראות את "מדגסקר". וזה סרט שנורא נורא רציתי לראות. אוף אוף אוף. אבל אני לא אתבכיין. אני המפגרת, וזאת אך ורק אשמתי, ועליי להתמודד. ביקשתי מכולם שיבואו אליי אח"כ.... אז הסרט אמור להיגמר עכשיו, ועד שהם יבואו....

לא מזמן ההורים שלי חזרו, והייתי פה חלק מהזמן עם אחותי הקטנה. ניסיתי להעביר את הזמן.

גלשתי.

התקלחתי.

סידרתי גבות.

עשיתי מסכה לפנים.

טחנתי ארבעה וופלים, בנוסף לתפריט.

שייפתי ציפורניים.

מרחתי לק אדום על הציפורניים בידיים וברגליים.

סידרתי כביסה.

הקאזה שלי נדפקה, ואני לא יכולה להוריד שירים. זין.

ועדיין משעמם לי.

נו, שיבואו כבר.

תלכי ממני, אני לא רוצה אותך יותר. כדאי לך לעוף מהחיים שלי, כי אני שונאת אותך. ש-ו-נ-א-ת. כמעט שנה שהתחזית לחברה שלי, אך בעצם לקחת ממני את הכל.

עכשיו אני מחזירה מלחמה.

כי את לא רוצה ללכת בטוב.

אני נלחמת בך, בכל הכוח.

אני לא רוצה לבכות בגללך.

אני לא רוצה שאמא שלי תשב ותבכה כל היום בגללך.

אני לא רוצה להיות בתל השומר בגללך.

אני נלחמת בך. מחזירה לך.

אני לא נותנת לך לנצח אותי.

את לא מנצחת אותי, לא עכשיו. לא שהכל מתחיל להסתדר לי.

ואם זה כרוך בכאבי בטן, מוכנה לקבל את זה.

ואם זה כרוך בכך שאשב בבית ולא אצא, מוכנה לקבל את זה.

ואם זה כרוך בבחילות, בכל דבר, אני אקבל את זה.

כי אני לא מוותרת לך.

אני מחזירה מלחמה.

אני לא שולטת עליי יותר. אני מתחילה לשלוט עלייך.

אני מעיפה אותך מהחיים שלי.

זהו.

עד עכשיו וויתרתי לך. נתתי לך. לא עוד.

שנה מחקת מהחיים שלי. לא אתן לך להרוס את השאר.

את לא תקחי את זה ממני.

ואם החברים שלי יצטרכו לבוא לכאן במקום לצאת איתי – הם יסבלו את זה.

ואם אני אצטרך לשבת שעה ולאכול – אני אסבול את זה.

אני אעשה הכל, כדי שתלכי.

כדי שתצאי מהחיים שלי.

אני מחזירה לך מלחמה, ואני עושה את זה בכל הכוח.

ושאני אבריא, אני נשבעת שאמשיך להילחם בך.

כדי שאף אחת לא תאלץ לסבול מאנורקסיה.

וגם מבולימיה.

כי זה כל כך לא שווה את זה.

עשיתי שטות שנתתי לך לחדור לחיי. אבל לא עוד.

זהו, מבחינתי את מחוקה.

המסיבת סיום

ביום חמישי הייתה לנו את המסיבת סיום, באמפי פארק. עד יום רביעי, שאני מור וגבי הלכנו לראות את החזרות האחרונות, חשבתי שלא אכפת לי מזה שאני לא משתתפת. אבל אחרי החזרות – מזה הצטערתי!!!

קודם כל, כל הכיתות עמדו בטורים מהצד, ואח"כ המנחים הציגו כל כיתה, וירדנו במדרגות ועברנו ליד הבמה בצרחות, בזריקת קונפטי וזיקוקים. כל כך התרגשתי, ואני חושבת שכולן. אח"כ ישבתי עם גבי, מור, רועי ותום והסתכלנו על ההצגה.  בהתחלה היו נאומים, והם היו מייגעים ומשעממים עד מוות, וחלוקת תעודות הצטיינות, וגם קליפ מהמסיבת פורים ומהכשרונות צעירים שהיו, וגם כל מיני מפורסמים מאחלים לנו בהצלחה.

ואז הייתה ההצגה. כעיקרון הנושא היה על ג'יני שמגשים חלומות, אבל קשה להסביר, כי אלו כל מיני דברים מהבית ספר שלנו. היה מצחיק, היה יפה, היו וידאו קליפים שגם המורים השתתפו באחד מהם, הריקודים והשירים היו פשוט משגעים.בסוף כמובן היה את הקטע הקיטשי שבא לרגש, על זה שאנחנו הולכים לצבא. אבל היה ממש ממש יפה. בשיר סיום ירדנו כולנו למטה ליד הבמה, אבל לא הרשו לנו לעלות על הבמה. חבל. אז סתם עמדנו למטה ושרנו וצרחנו.

אחרי ההצגה, אני מור וגבי הלכנו לרועי הבייתה. הוא החליף בגדים, ואז יצאנו לאיזה מועדון, כל השכבה. או לפחות רובה. הרבה זמן חיכינו בחוץ, כי רצינו להיכנס עם כולם, ומישהו התחיל איתי! זה סיפור ארוך איך אני מכירה אותו, הוא מעיר ליד, וגם מור וענת ועמרי מכירים אותו – ביסודי הוא היה איתם בכיתה. בכל מקרה, רקדתי איתו אח"כ והוא ביקש מספר טלפון. אז נתתי לו. נתתי טלפון לעוד מישהו, בי"א בכלל, רקדתי איתו גם כן, וחזרנו איתו במונית והוא ביקש את המספר, ואני לא יודעת למה נתתי בכלל. הוא התקשר אליי היום ושאל אם בא לי לצאת איתו, ואמרתי שכן, ואני בכלל לא רוצה. אחרי שעה הבחור הראשון שלח לי הודעה לפלא, ועכשיו אנחנו מדברים באיי סי, ואותו אני כן רוצה. הסתבכתי.

בכל אופן, במועדון היה ממש כיף. רקדתי, רקדתי עם כל מיני בנים, ממש השתחררתי. הייתה מוזיקה נחמדה, גם שהייתה מוזיקה שאני לא אוהבת, עדיין נהניתי, כי זה כיף לרקוד. שמו קצת רוק, וזה היה באמת כיף. אפילו היה פוגו.

בכל מקרה, אני נהניתי. אחרי המועדון אני ועמרי ישבנו קצת אצל מור עד הזריחה, ועמרי היה קצת שיכור.

הנשף

יום שבת, היום הגדול הגיע, ואיתו הנשף. אני באתי עם ענת! זה היה כל כך יפה לראות את כולם לבושים כל כך יפה ואלגנטי, באמת השקיעו. כמובן שהיו בנות שחשבו שזה יפה לחשוף את גופן לראווה, בעיקר כאלו שלא חסרים להן שומנים. בהתחלה עמדנו במגרש חנייה, וכל אחד עשה את הפוזה עם המכונית שלו,והצטלמנו, עד שכולנו נכנסנו. זה היה באולם, והיו קצת שולחנות בצד, והיה אפשר לקחת אוכל ולאכול, אבל חבל שלא היה מספיק מקום לכולם. וכמובן שהייתה מוזיקה, ורקדנו. היה לי קצת קשה לרקוד על העקבים (10 ס"מ עקב!), זה קצת מגביל. באיזה שלב, גם חלק מהמורים שוב התחילו לנאום, זה היה ממש מיותר. אה, ורקדתי עם רועי סלואו. הוא כזה חמוד וביישן, מפחד לגעת. לקראת הסוף יצאנו החוצה, והרגשתי שמתו לי הרגליים, לא יכולתי לדרוך!!! אז הורדתי נעליים ופשוט סבלתי מכאבים. כנראה שזה לא היה חכם במיוחד לקפוץ לצלילי היהודים. אחרי מנוחה החלטנו לחזור, כי היה משינה, ואז כבר הייתי יחפה. הרבה בנות עשו את זה. בסוף הערב, היו צילומים אחרונים, וכל אחד הלך לעשות משהו אחר. אני מור וגבי נסענו לים וסתם ישבנו באוטו של גבי. והוא נוסע כמו מטורף. הגענו ל-120 קמ"ש. לא נורמלי.

הנשף עבר ממש ממש מהר. האמת, חשבתי שיהיה הרבה יותר "וואו". זה היה כמו מסיבה רגילה, רק שפשוט לבשנו שמלות. אבל לפחות הרגשתי כוסית. וגם המוזיקה הייתה בעיקר מזרחים וכל מיני טראנסים ודאנסים, אבל זה סביר, כי העיקר לרקוד ולהנות מזה.

מסיבת סיום כיתתית

היום בערב, כל השכבה עשתה מסיבת סיום כיתתית, כל אחד בכיתה שלו. והיה צריך לבוא עם הורים. באתי עם אבא שלי. המורה בירברה ובירברה ולא הקשבתי לה בכלל, חילקו תעודות הצטיינות, תעודות רגילות, ספרי מחזור ומתנות. אלו הציונים שלי:

ספרות – 80, חיבור – 80, אנגלית – 95, מתמטיקה – 70, ביולוגיה – 70, ספורט – 55. עברתי בדיוק.

ולכבוד הסיום של 12 שנות לימוד, 12 דברים שהיו חלק מחיי התיכון, והבית ספר בכלל:

1.תלבושת אחידה -  אז כן, תמיד בחטיבה שנאתי את התלבושת, וקיבלתי על כך אינספור מכתבים, ובתיכון הייתה שנה אחת שיכולנו ללבוש מה שאנחנו רוצים, אבל מהר מאוד חזרה התלבושת. מצד אחד היו לזה יתרונות – החולצות הענקיות היו נוחות והיו מסתירות את העובדה שהמכנסיים כמעט נופלות ממני. אבל מעכשיו,  את התלבושת יחליפו המדים. (אבל רק באפריל!)

2.מעבדה- כל כך הרבה שעות הייתי במעבדה. שלמדתי ביוט' הייתי רק קבורה במעבדות, או שהייתי עושה דו"חות מעבדה. אבל נשארו גם שעות ביולוגיה, עם מעבדות מעצבנות, ותפוחי אדמה, ופיפטות, וזה היה ארוך ומייגע. טוב שנגמר.

3.חברים-  חלק מחיי בית הספר, זה לפגוש חברים. אז במהלך השלוש שנים האלו, עם חלק קצת ניתק הקשר, עם חלק הקשר התהדק. למדתי מי אמיתי באמת. חוץ מזה, הייתה הזדמנות נהדרת להכיר אנשים חדשים.

4.שיעורים מיותרים- תודה לאל, לא עוד שיעורים משעממים, שמעניינים אותך כשלג דאשתקד.

5. שוש, המורה לתנ"ך- עד התיכון, לא סבלתי תנ"ך. אבל בזכות המורה שלי, התחלתי לאהוב. נכון, כתבנו בצורה מטורפת ללא הפסקה, והיא דיברה אוטוסטרדה, והיא הייתה קשוחה ומכסחת במבחנים, אבל אין עליה. היא הייתה מצחיקה, אכפתית, והיה כל כך כיף ללמוד איתה. רק בזכותה, קיבלתי 90 בבגרות.

6.זכר- בכל מקום, יש את האנשים הקטנים שהם חלק מהמערכת, וכמעט אף אחד לא מייחס להם חשיבות. זכר הוא המשכפל שלנו. והוא פשוט היה איש נחמד וטוב. תמיד היינו באים אליו לצלם, והוא היה מאחל לנו בהצלחה.

7. טיולים שנתיים-  אז כן, אני שונאת ללכת, ויש לי פחד גבהים מטורף. אבל היה פשוט אחלה. אין על הטיולים השנתיים, שהיו פשוט כיפיים, כל אחד בדרכו. בי"א הכי נהניתי, אח"כ בי"ב ואז בי', אבל בכל זאת, לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. זו חוויה, וחבל שעכשיו זה נגמר.

8. מתמטיקה- אחד מהמקצועות הכי משעממים שקיימים. מעולם לא הסתדרתי עם המקצוע הזה, זה פשוט זוועת עולם. אבל זה גם כישרון שנתיים רצוף לא לעשות כלום בשיעור ולא ללמוד ובכל זאת להוציא 100 בבגרות.

9.חוסר שינה- אחד הדברים שאני הולכת לעשות בחופש, זה להשלים את כל השעות שינה שלי. תמיד הייתי עייפה, כי הייתי צריכה לקום מוקדם, כי הייתי צריכה ללמוד למבחנים, ואז הייתה קימה בחמש בבוקר. כן, בית ספר גזל ממני הרבה שעות שינה.

10. לוח מודעות- התקווה הקטנה של כולנו. כולנו היינו עוברים לידו כמה פעמים ביום, כדי למצוא איזה ביטול.

11. הברזות-  מכל מקצוע, הברזתי לפחות שלוש פעמים. אני לא מבינה איך אפשר לשרוד ללא הברזות.

12. 1 בספמטבר-  מעכשיו התאריך הזה יהיה סתם עוד יום שאפשר לישון בו.

וזהו. אני לא מאמינה שזה באמת נגמר. 12 שנים במערכת הזאת, ועכשיו – שתי בגרויות ביולי ואז חופש אחד ענקי, צבא, ומי יודע מה אז.כל כך מוזר לי שסיימתי, אני לא ממש מעכלת את העובדה הזאת, מבחינתי חוזרים ללימודים כרגיל בספמטבר. ואני מפחדת. כי זה מפחיד. נעשינו מבוגרים פתאום. כל החברים בני 18, או כמעט בני 18, עם רישיון, צבא, ועוד דברים. כולם התבגרו, אני קיבלתי אנורקסיה, ונדמה שלא השתניתי כלל מאותה ילדה מבוהלת בת 15 שבפעם הראשונה נכנסה לתיכון.

כל כך רציתי שזה ייגמר, אבל עכשיו, כשהכל נגמר (כל כך מהר!), אני רוצה למשוך את הרגע. עוד קצת. כי תכף נתחיל להיפרד. קשרים יתפרקו. אני אשתדל בכל מאודי לשמור על קשרים עם חברים טובים. אויש, יש לי דמעות. ממתי נעשיתי רגשנית כל כך?

אני יודעת שאתגעגע לדברים מסויימים. אבל זאת סופה של תקופה. בתקווה שאמצא עבודה, אבלה, ואולי אכיר בחור נחמדJ ואבריא. ושהכל יהיה בסדר בסופו של דבר.

כי זה הסתיים טוב. הייתה אחלה שנה, למרות הכל. ויש דברים שלא תמיד מצפים להם, אבל הכל חיובי. והפוסט הזה נעשה כל כך ארוך, אז אסיים בשיר:

It's something unpredictable

But in the end is right

I hope you had the time of your life

היה טוב. אבל טוב שהיה.

וואו, עוד מעט סוף שנה, ובאמת מסיימים ללמוד. מסיבת הסיום בפתח, וכמובן כבר הנשף, וכולם מדברים רק על זה. נשארה לי עוד בגרות ומתכונת אחת.... אין לי ברירה אלא לשנס מותניים ולנסות ללמוד, למרות שממש אין לי כוחות לזה. יום חמישי הייתה הבגרות בספרות, היא הייתה ארוכה, מתישה ומעצבנת. הגישו אותי על 80... סביר. אני לא מצפה לציון יותר מדיי גבוה בבגרות. נשאר לי רק ביולוגיה, וזה פשוט ביג איכס.

בכל מקרה, ביום שלישי אמרו לכל השכבה לבוא לאמפי פארק כדי לעשות חזרה למסיבת סיום, זאת אומרת, כל הכיתות צועדות והכל... קודם כל, לא כל השכבה באה, אלא רק ילדים מועטים. עשינו חזרה, שבהלכה זזנו מצד אחד של הבמה, לצד השני. וזהו! בשביל 10 דק' אומללות הבית ספר הדפוק שלנו גרר אותנו לפארק בשיא החום. להבא – לא לבוא לשום מקום.

ביום רביעי הייתה לי דיאטנית. היא הוסיפה לי קלוריות לתפריט, כי אני רק יורדת במשקל ולא מתקדמת. אין לי כוח לזה. אני רק מכריחה את עצמי לאכול, אני דוחפת לעצמי אוכל בכוח, רק כדי לעלות במשקל ולא להישלח לבית חולים. וזה סיוט. אף פעם לא הייתי גרגרנית, ועכשיו אני פשוט עושה את זה בכוח. זה מעצבן, ומגעיל, ונמאס לי כבר.

אח"כ הייתה מטפלת משפחתית, עם ההורים, והיה דווקא בסדר.

ביום חמישי הייתה כאמור הבגרות בספרות. לפני זה הייתה לנו שעה עם המחנכת. שנים שלא ראיתי את המחנכת שלי. היא פוסטמה ומעצבנת, וכל השנה לא באתי לשיעורים שלה בכלל, ובגללה ירד לי הציון בהיסטוריה. קיבלתי 88 והיא הגישה אותי על 78! בגלל זה אני לא מוכנה לתרום 5 שקלים למתנה בשבילה. לא מגיע לה. אני מעדיפה לתרום את הכסף לצדקה. וכן, אני קטנונית, אבל נמאס לי לעשות דברים רק כי צריך. אני עושה מה שאני מרגישה.

בכל מקרה, חילקו לנו את ההזמנות למסיבת סיום ולנשף... יכלו לעצב אותן יותר יפה, אבל מילא. וקיבלנו גם חולצות, שנלבש אותן במסיבת סיום. החולצות חביבות מאוד, רק חבל שהחולצה מגיע לי עד לברכיים. אני נראית בה כמו הילדה קטנה שהחליטה ללבוש את החולצה של אבא שלה. וזאת מידה סמול.

ביום שישי היה לנו שיעור ביולוגיה, המורה הסבירה על הבגרות ועל המיקוד. אחרי זה הלכתי להירשם למועד ב' במתמטיקה, ופגשתי את מור, ונרשמנו ביחד, וקצת נדחפנו בתור...

אחרי שסוף סוף יצאתי מהבית ספר, הלכתי לקריון ונפגשתי שם עם אמא שלי וראינו עוד אנשים מוכרים, ועשינו קניות: הלבשה תחתונה (זנותית במקצת), לק ורוד חזק (זה לנשף! נמאס לי מהשחור), בקבוק קטן עם שמן בריח וניל, שמכניסים לשם מקלות מעץ והופכים אותם מדיי שבוע וזה עושה ריח טוב בחדר, ושרשרת, גם היא לנשף. כן, כתבתי שלא אכפת לי מהנשף, אבל כן אכפת לי, אני נקבה ככלות הכל. אז יש שמלה, נעליים, שרשרת, עגילים, רק אין בן זוג. כמה עצוב. הרבה אמרו לי שאני צריכה ללכת עם רועי, ואז חשבתי לעצמי "וואלה! הידיד הכי טוב שלי! ברור שאני צריכה ללכת איתו!", ועד שסוף סוף שאלתי אותו, מסתבר שהוא הולך עם מישהי אחרת. הפמיניסטיות לא משתלמת.

בערב רועי עשה מסיבת יום הולדת. היה ממש נחמד, דיברתי עם אנשים, רועי צילם המון תמונות, והוא אהב את המתנות שלנו, אם כי הוא קצת התפדח.

אין ממש הרבה לספר, רק שהיה מאוד נחמד, וגם היו דברים... אממ שאני לא יכולה לכתוב פה. אה אה.

בתקווה שהשבוע יעבור מהר...

פייק.

אז החלטתי לכתוב.

לא שיש על מה במיוחד, אני פשוט לא עושה שום דבר מעניין.

ביום שישי היינו בהצגת חצות, ראינו את "חותנת בהפרעה". סרט דיי משעשע.

אחרי זה הלכנו אל אלון, וסתם ישבנו בגינה ודיברנו שיחות מאוד הזויות.

אני ורועי נשארנו אצלנו עד ארבע בערך, ואז התחפפנו משם.

יום שבת בבוקר קמתי מוקדם, הייתי צריכה לנקות את הבית.

בצהריים אבא שלי לקח אותי ואת האחיות שלי לנאפיס. היה טעים, אם כי התפוצצה לי הבטן.

אתמול אמא שלי חזרה מארה"ב, אחרי שבועיים. (היא נסעה לחתונה של אחותה). היא סיפרה לי קצת רכילויות על החתונה, אבל סמכו עליי שיש עוד מה לספר.

קיבלתי כפכפי אצבע לים, עם הדוגמא של דגל ארה"ב, תיק – מזוודה עם איפור בפנים, זה ממש נחמד, יש שם צלליות שעוד אין לי את הגוונים שלהן, חזייה מהממת ותחתונים מויקטוריה סיקרטס. אני צריכה להשוויץ בה כהוגן! וגם אמ פי שלוש, אבל הוא יילך לאחותי, ופה יקנו לי משהו יותר משוכלל....

וכמובן עוד מתנות לאחיות שלי, לבית, דברים כאלו.

חבל שאין לי מצלמה, הייתי מצלמת.

עוד שבועיים המסיבת סיום, והנשף. אני לא ממש מתרגשת, למעשה אני שמחה שכל זה כבר יהיה מאחוריי. כל הבנות כבר מדברות על השמלות שהן קנו. אני לא קונה שמלה. לפני שנה קניתי שמלה לחתונה של בת דודה שלי, ומאז לא לבשתי אותה. אבל בכל מקרה, אני לא רוצה ללבוש שמלה. אני שונאת את רגליי. למה אי אפשר לבוא עם מכנסיים? הכי נוח. זה לא פייר שכל הבנות לובשות שמלה ומשקיעות וכל הבלה בלה בלה הזה, ואילו הבנים יבואו עם ג'ינס. למה להם מותר ולי אסור? אוף! גם אני רוצה ללבוש ג'ינס!