אם הייתי צריכה לכתוב את זה כסצינה מסרט, זה היה הולך ככה:

בחורה, ורצוי שתהייה יפה עד לכאב (כי ככה הייתי רוצה שיגלמו אותי), בסגנון "הירואין שיק"- העור החיוור, הרזון המבהיל, השחור שנמרח סביב העיניים, והלק השחור המתקלף.

אותה בחורה, בגופייה ותחתונים שחורים תואמים עשויי תחרה, שוכבת באמצע מיטה ענקית, מצעי משי לבנים, ברקע נוף של עיר יפהפייה עוצרת נשימה, בוכה, ועל אף ששיערה פרוע הוא נראה עשוי למשעי.

לפתע היא קמה, מסתכלת במראה, ושוברת אותה לרסיסים, היד שלה מדממת.

קאט.

אבל אני לא יכולה לתאר את זה כסצינה מסרט. לא משנה בכמה מילים יפות, או בכמה מטאפורות טובות, אבל בכמה תיאורים מרהיבים אשתמש, החיים שלי לא נראים כך.

במציאות, הלבד, הבדידות, האומללות, והכעס נראים פחות פוטוגניים, פחות כמו סצינה מסרט, ויותר כמו המציאות האפורה, המגעילה.

כי במציאות, הלבד שלי פחות יפה.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הבוקסר הישנים שלך, שגנבתי לך מזמן, וגופייה עוד מימי הצבא.

בלבד שלי, אני יושבת על המיטה, עם הלפטופ על הברכיים, מנסה לכתוב, בעיקר לך וקצת לעצמי.

בלבד שלי, כל שנייה אני מפסיקה את הכתיבה, ובודקת שוב את תיבת המיילים הריקה, ומסתכלת שוב על הצג של הסלולרי, אבל אף שיחה ואף הודעה אינה נכנסת.

וכדי להעביר את הזמן בלילות, אני שומעת בפעם המי יודע כמה את Hurt"" בביצוע של ג'וני קאש, ומסתכלת בהודעות SMS ישנות, כאילו שמילים יפות וחמות ואוהבות מהעבר, יפיחו בי שוב את אותה התחושה.

כי ככה זה, כנראה, שמתבגרים.

מסביב ערימת דפי פוליו מלאים בלימודים, ועוד כמה שעות יש עוד משמרת. ואת מבינה שאת לא יכולה להרוס ולשבור ולקלקל, כי אין אף אחד שיסדר אחרייך.

אפילו הדיכאון, לא חזק, לא משמעותי, לא טוטאלי כמו פעם.

איך שטרקת דלתות, ושברת קירות, וצרחת על כל מי שנקרה בדרכך.

אפילו ההרס העצמי אחר.

כי החתכים האדומים מוסתרים מתחת למכנסיים. ושאת גוררת את ה-40 ומשהו קילו שלך למקלחת, ואת מסתכלת על עצמות האגן והבריח שבולטות עד לכאב, ואת רואה את המספרים על הצג, מספרים שכבר מזמן לא ראית, וזה לא עושה לך שום דבר יותר. אין תחושת שמחה, אין תחושת חוזק, רק אדישות מוחלטת.

ואת תוהה, תוהה מה הטעם.

מה הטעם בלקום, מה הטעם בלישון, מה הטעם בלהתיז על עצמך בושם שעולה כמו חצי משכורת, מה הטעם בלקחת גלולה. מה הטעם בלזכור דברים, מה הטעם בלקנות בגדים חדשים, מה הטעם בלשמוח- כשאתה לא תהייה שם, לשמוע, לראות, להריח. כשאתה פשוט לא, בכל המובנים.

והכי גרוע כשאת גם לא מוצאת טעם להיעלם, ולא את הטעם למות.

זו פשוט שכבה כזו, כמו שמיכת פיקה דקה, שעוטפת אותך.

שכבה שעשויה בליל של רגשות, שאת אפילו לא מסוגלת להגדיר, גם לא עצמך. אפילו לא במחשבות.

ואם נחזור לסצינה מהסרט, ההרגשה היא שבא לקחת מראה ולנתץ אותה, כי אני לא רוצה לראות את עצמי. כי הייתי רוצה שהכל יהיה שונה, שיהיו לי חיים אחרים.

ואת מאמינה שמשהו יקרה, אבל האמונה נחלשת.

ואת תשמעי שוב את "מציאות נפרדת", כמו אז, ואת תדעי שזה לא כמו שזה איך שהיה פעם, שהיה עוד ממה להתרגש. ולמרות שאת כולה בת 22, את מרגישה תחושת פספוס.

ותמשיכי כאילו הכל כרגיל, ותחיי את החיים שלך, ואף אחד לא יראה איך את שבורה מבפנים.

ויום אחד תכתבי על זה, תכניסי את החיים שלך ל-300 עמודים ותעטפי אותם בכריכה קשה, ותחתמי עליהם.

ואולי אז, אולי אז, תרגישי שיש משהו אמיתי ושיש לו טעם.

"נמאס לי לדבר לעצמי, נמאס לי מאנשים, נמאס לי לבכות בחושך, נמאס לי מהכל. כבר לא אכפת לי יותר."

זה הסטטוס ליין שלי בפייסבוק, והוא בערך ממצה את הכל, כל מה שבראשי, כל מה שאני מרגישה, כל מה שהחיים שלי נראים כרגע.

וניסיתי לכתוב את הפוסט הזה אולי ארבע פעמים, אבל כל מה שאני כותבת נראה לי מיותר, ולא נכון, וריקני.

אני לא מוצאת טעם בכמעט שום דבר.

אני פשוט כישלון.

אני פשוט עדיין ילדה מפגרת שרצה במעגלים של טמטום והרס עצמי.

בא לי לתקוע כדור בראש.

(אני לא מפסיקה לשמוע את השיר הזה, ואני מרגישה איך כל מילה צורבת אותי, חודרת לתוכי, וגורמת לי לבכות)

I hurt myself today
to see if i still feel.
I focus on the pain,
the only thing thats real.
 
The needle tears a hole;
the old familiar sting,
try to kill it all away,
but I remember everything.
 
what have I become,
my sweetest friend?
Everyone i know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt,
I will let you down,
I will make you hurt.
 
I wear this crown of thorns
upon my liars chair:
full of broken thoughts,
I cannot repair.
 
Beneath the stains of time,
the feelings dissapear.
You are someone else,
I am still right here.
 
What have I become,
my sweetest friend?
Everyone I know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt.
I will let you down,
I will make you hurt.
 
If I could start again,
a million miles away,
I will keep myself,
I would find a way.
 

היום היה היום האחרון ללימודים במכינה. (מבחינה טכנית, בפועל אני נכנסת לתקופת מבחנים).

יש בי תחושה מרירה- מתוקה, כמו ביום האחרון ללימודים, וביום השחרור שלי.

ה-כמעט שנה הזו עברה כל כך מהר.  לפני שנה לא ידעתי מה יקרה איתי ומה הלאה, ולפני שהתחלתי ללמוד הייתי מלאת חששות וחרדות.

הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, שאני יכולה להצליח- ועובדה שהציונים שלי לא נופלים מהתשעים.

בעיקר דאגתי מהפן החברתי.

אני חושבת שמשהו בגישה שלי השתנה, ושאני יכולה להתחבר לאנשים ביותר קלות.

הכרתי אנשים מדהימים, באמת. לצערי נתקלתי בפסיכופטים, ובכאלו ששברו לי את הלב.

אבל הצלחתי להיקשר ולהתחבר, ואני באמת מקווה שלפחות חלק מהאנשים שהכרתי ילוו אותי הלאה.

הייתי רוצה לסיים את השנה הזו קצת אחרת, קצת שונה. הייתי רוצה לסיים את השנה הזו עם קצת יותר תחושת שמחה ופחות תחושת מועקה. אבל עצב זה כנראה חלק מהחיים, והוא מגיע ללא הזמנה, ופשוט צריך לתת לו לעבור, כנראה.

 אני מקווה שהסיום הזה, הדלת שנסגרת, תוביל לדלת שתיפתח.

דברים הולכים לקרות. דברים יקרו. משהו ישתנה, משהו חייב לקרות לי.

לא בא לי לכתוב, כי אין לי שום דבר שמח בחיים שלי.

אולי טוב לי לחיות בהדחקות, בהכחשות, כי אם אני לא אכתוב זה לא יהיה אמיתי.

שום דבר לא ברור לי כרגע, בטח ובטח שלא הרגשות שלי.

אני מרגישה אבודה, לגמרי.

אני מרגישה את הדמעות עומדות לי בעיניים, תמידית, ורק מחכות להתפרץ.

אני מרגישה בודדה, כל כך בודדה, ואומללה.

הרגשות שלי נעים בין אכזבה לכעס, ולתסכול ולייאוש.

והלחץ של המבחנים והפסיכומטרי ומה יהיה איתי שנה הבאה ואם אתקבל, והלחץ הזה של אין לי כסף ולקחו את הכרטיס אשראי בטח שלא תורמים.

אני מרגישה ריקנות. כל כך ריקה מבפנים.

אני מרגישה את הלב שלי קרוע לאלפי חתיכות קטנות,

אני מרגישה את הכל מתפרק לי, נשבר, מתנפץ....

אני מקווה שבסוף משהו ישתנה, משהו יסתדר, שמשהו יקרה לי, יתהפך לטובה, אבל כרגע אני פשוט מיואשת כל כך, והנה, שוב הדמעות זולגות.

"אינני בוכה אף פעם, גיבור אני, לא בכיין, אך למה זה אמא,

למה, בוכות הדמעות בעצמן."

אני באמת שלא יודעת מה לעשות עם עצמי.

הכל, הכל, הכל.... רע? מדכא? ריקני? אני אפילו לא מצליחה למצוא את המילים, אני מרגישה שאני נחנקת.

אולי כדאי שאכנס למיטה ואבכה, אבכה, אבכה, אבכה את כל הדמעות שיש לי בגוף,עד שלא תישאר לי טיפה, עד שלא אוכל לשים עדשות מגע מרוב שלא יהיו לי דמעות, עד שאירדם, עד שיעבור, עד שאפסיק לרצות לחתוך את עצמי ואת כל העולם.(ולא, אני לא חותכת, תודה ששאלתם).

ואקום בבוקר, ואחשוב מה עכשיו.

אני רוצה להיות במקום אחר, אני רוצה להיות מישהי אחרת, רק לא עצמי, רק לא כאן.

אני צריכה חיבוק.

יותר מדיי רגשות.. כעס, אכזבה, תסכול, עצב, לחץ, חוסר אונים. יותר מדיי בתוך בנאדם אחד קטן כמוני.

אני מרגישה שהכל מתפרק מסביבי.

נשבר לאלפי זכוכיות קטנות, שפוצעות אותי וגורמות לי לדמם.

לחות, צפיפות, חום אימים, אנשים מביטים מהחלונות ושופכים עלינו מים.

הרבה צבעים, הרבה אנשים, הרבה לבוש לא שגרתי.

משאיות שעליהן דראג קווין ובחורים חתיכים מפזזים בתחתונים.

הרבה סטיקרים מדליקים.

צעדנו חבורה גדולה, נהנית, רוקדת, מצלמת וצוחקת.

ובעיקר, אנשים שלא מתביישים במי ובמה שהם, שמחצינים את המיניות שלהם כי ככה בא להם, וגאים, גאים מאוד בעצמם.

התמונות מדברות בעד עצמן (יש עוד המון, אבל בחרתי את ההכי טובות ואת ההכי יפות)

גם הכלב חלק מהקהילה.

איזה בובה!

זאת דפנה ארמוני! גם יוסי בובליל היה שם, בחוף.

סוף המצעד, בים.

אני מזדהה.

כנראה שאתה ממש חשוב, אם אני כותבת פוסט כאן, במקום הכי אישי, אבל גם הכי נגיש לעיניים חטטניות.

אני לא יודעת אם תקרא את זה, או מי יקרא את זה (וזה לא מעניין אותי האמת), אבל נמאס לי, נמאס לי לכתוב לעצמי. אני חושבת שעוד שנייה אני אשתגע. מילאתי כל כך הרבה דפי פוליו, רק עליך. כותבת, ומוחקת, וקורעת.

אני לא מפסיקה לחשוב עליך. אני לא יכולה ללמוד, לא יכולה לישון, לא יכולה להתרכז בשום דבר.

אני כותבת בוחן, וכל מה שבא לי לכתוב זה את השם שלך.

אתה גורם לי פרפרים בבטן, ודפיקות לב, וצמרמורות.

נמאס לי לחלום עליך. לחלום עליך מחבק אותי, מנשק אותי, קורע ממני את הבגדים. אני רוצה שזה יהיה אמיתי, לא בחלומות.

ואני רוצה להיות איתך, רק איתך.

רק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך, ורק איתך.

ואני אכתוב את זה עוד, אני אמלא שורות בזה. אני אמלא את כל המחברות ואת כל הדפים שיש לי בבית, רק בך. ואני אכתוב על כל הקירות, ועל כל הדלתות, ושייגמר לי המקום אני אכתוב על הידיים, והרגליים ועל כל הגוף שלי.

וכבר לא אכפת לי, אם תקרא. מצידי שכל העולם יידע את זה.

ואני יודעת שכבר אמרתי, אבל אני אמשיך להגיד את זה, שוב ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, עד שתבין.

שתבין שזו המשמעות, וזה מה שאמיתי, זה מה שבאמת, ולא מילים מטופשות שנזרקות לחלל האוויר סתם כך, בלי גב מאחוריהן. פשוט, לפעמים כל כך קשה לי לבטא את עצמי, לפעמים מתבלבלות לי המילים, והן יוצאות עקום.

אני רוצה להאמין שיש בינינו משהו, ושהוא הרבה יותר חזק. היה, נכון? אני לא דמיינתי את זה. זה לא יכול להשתבש כל כך מהר, פשוט לא. ואולי יש אנשים שיגידו לי לוותר, אבל אני לא רוצה. עדיין לא.

אני לא מסוגלת ללכת נגד הרגשות שלי, נגד הרצונות שלי.

אני רוצה להגיד לך, ואם יכולתי להגיד לך, אני לא, רק פה אני יכולה, כי פה אני כותבת את החיים שלי, אז הייתי אומרת לך להפסיק לחשוב, ולהתחיל להרגיש.

אם יש בינינו את הדבר הזה, המשהו החמקמק הזה... שאני לא יכולה להגדיר.

גם לפני זה, שעוד היינו בגדר ידידים, היית מאותם אנשים נדירים שיכולתי להתחבר אליהם. ואולי אתה לא יודע, אבל אני אחת שקשה לה עם אנשים חדשים ועם אנשים בכלל, לא מתחברת בקלות, ואולי יש המוני אנשים שאני אומרת להם שלום במסדרונות, ומנהלת איתם שיחות בטלות, אבל אין שום עומק מאחורי זה.

ואיתך כן.

ואם אתה מרגיש ככה, כמוני, אז פשוט... תהייה איתי.

(ויש לי תחושה שגם אתה מרגיש ככה).

אני משתגעת, אני לא רוצה להגיד לך שלום קר. אני רוצה לראות אותך, ככה סתם בהפתעה באמצע היום, ולחייך אליך, ולתת לך נשיקה. ושאני אוכל להגיד לך כל הזמן כמה שאני מתגעגעת, ולהיות איתך בכל רגע שאפשר, ולשלוח לך באמצע השיעור הודעות זימה.

אני רוצה שהכל יסתדר בינינו, אם מאמינים במשהו מספיק חזק- הוא מתגשם, נכון?

אני בוחרת כן לפרסם את זה, בעיקר כי אני חייבת להוציא את זה מעצמי.

ויש לי חששות, כי אני בכל זאת, לא יודעת מי באמת קורא פה, ואם יש פה אנשים שלא צריכים

וכי אני לא יודעת אם תקרא את זה, ואיך תהייה התגובה שלך, ואם תכעס שאני ככה כותבת. ואולי אני כן רוצה שתקרא, ושזה ישנה לך משהו, שזה ידגיש לך את העיקר, והעיקר זה מה שאני מרגישה כלפיך.

אני מחליטה ללכת לפי הלב שלי, אני מקווה שגם אתה.

הנושא החם לסופשבוע זה הוא פרופורציות.

מעניין, כי בימים האחרונים נדמה לי שהרבה מאוד אנשים יצאו מהן.

מקריאה בפוסטים האחרונים של ויקי (המדהימה!) אני מגלה עד כמה אנשים מאבדים פרופורציות בקשר להפרעות אכילה.

אם את עושה דיאטה- את אנורקסית.

אם את רוצה להוריד קילו- את אנורקסית.

אם את סופרת קלוריות- את אנורקסית.

אם את מתבאסת שעלית במשקל ושהג'ינס לא עולה עלייך- את אנורקסית.

ומנגד-

נורא קל לסנן את המילה "שמנה" על מי שיש לה קצת בשר על העצמות.

אני חושבת שזה כל הבלוגי "פרו- אנה", ו"אנטי- אנה".

עושים מכל העניין הכאוב הזה, בעד ונגד, כאילו שאפשר להיות בעד ונגד מחלה. מעניין לא ראיתי בלוגי "פרו- סרטן השחלות" ו"אנטי- סרטן השחלות".

בלוגי ה"פרו- אנה" מציגים את זה כמעיין שאיפה.

ועם כמות ההבנה והאהבה והחמלה שיש לי אליהן- באיזשהו מקום זה קצת מרגיז אותי.

בכלל, אני לא מבינה את התמונות של השלדים החולים שכמובן עברו עיוות בפוטושופ שהן מעלות שם ורוצות להיות כמוהן. אני, באופן אישי, אף פעם לא רציתי להיראות כך. גם בשיא המחלה, לא רציתי להיראות כמו שלד, זה נראה לי דוחה ומבהיל. פשוט רציתי להיות רזה, סתם רזה, ולא ראיתי את כמה שאני כבר רזה.

הבלוגים האלו מציגים הפרעות אכילה כשאיפה או יותר נכון- כטרנד, משהו אופנתי. כאילו את קמה בבוקר ומחליטה להיות אנורקסית, כי זה מה שהולך עכשיו, כמו כל הפאקצות שהופכות להיות פריקיות קשוחות ואפלות כי זה מגניב.

אז- למי שעדיין לא קלט- אף אחת לא מחליטה להיות אנורקסית.

מי שבאמת חולה, ולא ילדה מופרעת בת 14 שחושבת שככה היא תהייה מקובלת ומיוחדת, לא בוחרת בזה.

זה לא קשור לרצון להיכנס לג'ינס, ולא להרשים את המין השני, ולא כי זה נורא אופנתי עכשיו.

נכון, זה לרוב מתחיל מדיאטה רגילה, אבל בשביל להתדרדר לכדי אנורקסיה או בולימיה, זה עניין של מבנה נפשי. זה לא משהו שאת בוחרת בו. זה- בראש.

אנשים לא קולטים שזה לא רק המשקל, או הדיאטה. זה רק התסמין.

זה מבטא מצב נפשי קשה, זה לחיות תחת מעטה תמידי של אומללות וכאב.

רוב האנשים לא יודעים מה זה באמת הפרעות אכילה, והאמת, אני לא מאחלת לאף אחד לדעת.

גם הבלוגי "אנטי- אנה" גורמים לחוסר פרופורציה.

אי אפשר להיות נגד מחלה. פשוט לא. כמו שאי אפשר להיות נגד טרשת עורקים, כמו שאי אפשר להיות נגד דיכאון. זו מחלה, שקורית, לצערנו הרב.

אפשר להיות בלוג שמעורר את המודעות להפרעות אכילה, זה כן. אבל אנטי? קצת צורם.

הפואנטה היא, שאנשים יצאו מכלל פרופורציה.

הם לא קולטים מה זה הפרעות אכילה באמת, ומה זה לא.

לא כל דיאטה היא אנורקסיה. לא כל בולמוס מעיד על בולימיה או אכילה כפייתית.

ואם לבחורה יש בלוג בו היא מפרטת מה היא אכלה לאותו היום- אין בזה משהו רע.

מי המפגר שהחליט שזה כל חייה? אתם מכירים אותה בכלל? יודעים מה הולך לה בראש?

לא כל בלוג על דיאטה ומשקל הוא בהכרח בלוג של מופרעת אכילה. ת-ק-ר-א-ו.

הרבה דיאטניות ממליצות לאנשים לכתוב את מה שהם אוכלים.

מעניין, לעשות ניתוחים פלסטיים זה בסדר, אבל לספור קלוריות זה לא?

אפשר לשמור על המשקל. אפשר לספור קלוריות. אני לא רואה מה רע ומה בעייתי בזה. כל עוד כמובן זה בצורה בריאה ומאוזנת.

כולנו, בסופו של דבר רוצים להיראות טוב.

זה שפעם היית אנורקסית, לא אומר שעכשיו את צריכה לשים זין על העולם ועל עצמך ולזלול בלי הכרה, מה גם שזה לא בריא וטוב לגוף.

אנורקסיה נרווזה (כן, זה השם של המחלה ולא "אנה" או כל שם חמוד אחר) זה הרבה, אבל הרבה יותר מזה, הרבה הרבה יותר מדיאטה ומכמה אכלתי היום.זה רק התסמין. זה בעיקר דיכאון, וייאוש, ושנאה עצמית. זה בעיקר להיות שבורה, כל כך שבורה  מבפנים.

כנסו לאיזון אנשים. וכנסו לפרופורציות הנכונות, אל תלכו ישר לקיצוניות ולביקורתיות, בעיקר בדברים שאין לכם מושג קלוש והבנה בהם.

(מוקדש לויקי, בהמון אהבה)

קודם כל אני חייבת לשתף במקרה נאחסי שקרה לי היום בבוקר:

אני הולכת לתומי באוניברסיטה, ופתאום- החלקתי. אין לי מושג איך זה קרה, כי לא נתקלתי בשום דבר, ולא נעלתי נעלי עקב. לקח לי כמה שניות לקלוט ש- היי, אני נופלת. איכשהו נמרחתי על האספלט במעיין שפגט. עבר שם איזה איש, והוא פשוט... לא עשה כלום. בחורה נמרחת מולך על האספלט ואתה לא מתייחס?! מה עם הצעת עזרה, בדיקה שהכל בסדר? טוב שהוא לא הצביע וצחק.

בכל מקרה, הגעתי לכיתה, ואז ראיתי שיש לי חתך בברך וברגל (איפה שהנעליים), ושזה מדמם ושורף. וגם התנפחה לי הברך, ולא ממש יכולתי לסגור את הנעל, כי ה"פס" שלה היה בדיוק איפה שנחתכתי. אז הלכתי כל היום כמו איזה נכה, ועם נעל פתוחה. בתחילה אנשים לא קלטו שהברך שלי בגודל של הר, אלא חשבו שרק נקרעה לי הנעל.

התגובה של אחותי: "חחח פאדיחות".

התגובה של אבא : "אוי, אוי, מסכנה (בצורה צינית)".

אין, אין אמפתיה בבית הזה.

אם אני מסוגלת לכתוב על דבר טיפשי ומטומטם שקרה לי, כנראה שהכל בסדר.

יכול להיות שהייתי צריכה דאון רציני, וחזק.

אני צריכה לקבל את העובדה שזה קורה לעיתים.

אז כן, לשבוע אחד חזרתי לגיל ההתבגרות שלי.

היו לילות בלי שינה, של בכי היסטרי.

לא היה הרבה אוכל, יום אחד של צום למשך 24 שעות.

ויש לי שריטות על הירך.

אבל ההבדל הוא, שאני לא מוכנה לקבל את זה.

אם פעם פשוט הייתי מסוגלת לשקוע בזה ימים, ושבועות, וחודשים, היום אני פשוט לא.

אני לא חוזרת למחלה הזו, בשום פנים ואופן, לא. לא, לא, לא, ולא.

אני יודעת שאני בריאה.

והצום הזה, והמחסור באוכל.... אני יודעת בוודאות שזה לא נבע מהרצון לרזות.

אני לא חושבת שאני שמנה, כמו בעבר.

אני לא אשקר, היו לי מחשבות. הצום הזה החל מכך שהיו לי בחילות איומות כתוצאה מהתייבשות ככל הנראה, ולא הייתי מסוגלת לחשוב על אוכל, כל שכן לאכול אותו. ואני לא אשקר, בטח שלא לעצמי- יש לי טריגרים. והטריגר שלי זה שדילוג על ארוחה אחת מוביל אותי לדילוג על עוד ארוחות.

לכן, אני מקפידה לאכול מסודר.

יכול להיות שזה לא מראה על החלמה מלאה, אבל אם אני מסוגלת להתמיד באכילה נורמלית ומסודרת, ואם המחשבות על אוכל לא מעסיקות אותי כל הזמן, ואם אני מסוגלת לאהוב את מה שאני רואה במראה, ואם אני מסוגלת לחייך- זה מספיק לי. כנראה יש דברים שבכל זאת נשארו, ועם זה אני כנראה אלמד לחיות.

זה דפוס התנהגות כזה, שברגע שרע לי, אני חוזרת אליו.

הרי המחלה זה פשוט רצון להיעלם, פשוט שנאה עצמית ודיכאון ודימוי עצמי נמוך ועוד אלף ואחת גורמים שבאים לידי ביטוי בהרעבה.

אין לי שום רצון לעשות את זה. אני נראית מצויין. מבחינה עובדתית- אני שוקלת 46 קילו, וה BMI הוא 18.66. היקף המותניים שלי הוא 56 ס"מ. (טוב נו, זה לא חדש, זה ככה מאז ומעולם, אבל תנו לי להתגאות!).

ואני נצמדת לעובדות האלו, בניגוד לפעם.

ובניגוד לפעם, אני לא מעבירה את המחשבות לפעולות, כלומר, אני לא ארעיב את עצמי או אמנע מעצמי. כשאני רעבה- אני אוכלת, ולא רק מאכלים דיאטטים. ואם מישהו יזמין אותי לארוחת שחיתות- אצטרף אליה בכיף.

והפגיעה העצמית- אני מתביישת שעשיתי את זה, זה היה מטופש, אבל זה עבר, ולא יהיה יותר.

אני יודעת שבסופו של דבר, הדברים מסתדרים לטובה, והאמונה שלי בגורל רק מחזקת את זה.

אז כן, יצאתי מקשר של שלוש שנים.

אבל עם כמה שזה קשה לפעמים, כי במשך הזמן בנאדם הופך להיות חלק מאוד מרכזי מחייך, ופתאום הוא כבר לא, עשיתי בסופו של דבר את ההחלטה הנכונה.

זה כבר לא היה "זה". ותמיד אני אוהב אותו באיזשהו אופן, כי למרות שהוא לא היה הראשון, הוא היה הקשר הראשון הבריא שלי.

יש כל מיני גורמים והשפעות לכך שזה כבר היה צריך להיגמר. וזהו.

והלימודים... קצת נמאס לי, אבל עוד מעט נגמר הסמסטר הזה, וייגמר הלחץ, ואני אתן את ה"פוש" האחרון, כדי לקבל את הציונים שאותם אני צריכה לקבל (דהיינו- תשיעיות ומאיות).

והפסיכומטרי... אני באמת שאנסה ואשתדל לפחות לתרגל קצת, אני סומכת על זה שאני עדיין חזקה בקטע המילולי ושאני לומדת אנגלית ברמה גבוהה...אני אגש, ואנסה ככל האפשר לגשת בגישה של "אני גאון! אני אוציא 700!" ואם לא- יש לי כושר כתיבה נהדר ואני אכתוב עשרות מכתבים לוועדת חריגים עד שיקבלו אותי.

ועוד חודש והלימודים נגמרים, אני אמצא עבודה נחמדה והחשבון בנק שלי יתחיל להראות סימני חיים.

בנימה אופטימית זו, הכל יהיה בסופו של דבר בסדר,  לא, יהיה מצויין.

מניסיון חיי, איכשהו אני בסוף מצליחה לקבל את מה שרציתי, והדברים באים על מקומם בשלום.

(וואו, הפוסט הזה גלש)