בין קטיושה לבין אזעקה, היה לי שבוע עמוס יחסית.

השבוע עשו אצלנו גיבושים, והייתי פקידת גיבוש, שיש לזה יתרונות כגון לצאת מהאווירה של המשרד, ולהיות עם מילואימניק, והשיא – הייתי על אזרחי.

ביום שבת המפקד שלי לקח אותי מהבית, וישבנו כל הלילה על הכנת דברים לגיבוש. רק בשלוש וחצי לפנות בוקר הלכתי לישון. זה היה מטורף לגמרי, והרגשתי איך אני שונאת את כל המלש"בים האלו.

ציפיתי שיהיה לי ממש כיף, אבל היו רגעים והיו רגעים. הסתובבתי הרבה איתם, וראיתי את המבחנים של כולם, וכולם היו ממש נחמדים אליי, וכל הזמן קראו לי "חמודה". נמאס לי שקוראים לי ככה, האמת. לא רוצה להיות חמודה. חמודה זה ילדה קטנה. אני עוד חודשיים בת 19, אני לא רוצה להיות חמודה יותר.

התחברתי גם עם רס"ר הגיבוש, כל הזמן ישבתי איתו ודיברנו, והוא גם לקח אותי לטייל בחיק הטבע של הבסיס, וזה היה כיף ומצחיק, זה היה כמו טיול שנתי בקטנה.

היו קטעים של כיף, אך היו דברים מעצבנים, כמו זה שתיזזו אותי ממקום למקום והתייחסו אליי כמו למשרתת. מה גם, שעבדתי עם המאבחנת מחקר שלנו, והיא פשוט כלבה!

היא בחורה שרואים שיש לה בעיות, והיא כל הזמן צועקת על כולם ולא נחמדה באופן כללי. עם כל הכבוד לבעיות שלה – אין לה שום זכות להתייחס ככה לאנשים. כמעט לכל אחד בפלגה שלנו היה איזה תאקל איתה. היו פעמים שהיא פשוט צעקה עליי! ממש צעקה! אפילו המפקד שלי לא צועק עליי. מה, כל כך קשה לדבר יפה ולהגיד בצורה יפה ונאותה ממה לא היית מרוצה? אני פשוט שונאת את זה, וזה מעלה לי את הסעיף שמתייחסים אליי ככה. פשוט פעם אחת עניתי לה שתפסיק לצעוק עליי, וזה השתיק אותה. היום היא דווקא הייתה ממש נחמדה אליי. יש לה את הקטעים שלה, אבל הקטעים האלה באים בתדירות יותר מדיי גבוהה, שזה כבר נמאס.

בכל מקרה, היום היה את היום האחרון, תודה לאל. כמעט לא הייתה לי עבודה והייתי במשרד, והייתי צריכה להסביר לחצי בסיס למה אני על אזרחי.

זהו, ככה עבר לי השבוע, וזה היה מעייף. מאוד.

מחר יש לי יום חופש על חשבון המערכת (דפקתי את המערכת! מואהאהאה!). ואני אהייה בת"א. כן, יש לי חיים/

אז זה לא קל לי כל כך להתרגל למצב החדש הזה. לא רוצה להיות בקו האש. לא רוצה קטיושות שורקות מעל האוזניים שלי ושגרת אזעקות. לא רוצה לפחד להיות בתוך הבית שלי. לא רוצה לחשוב על כל החיילים שנמצאים עכשיו שוב בלבנון ומקריבים את החיים שלהם. לא רוצה לשמוע על עוד חיילים חטופים. והכי אני לא רוצה לראות שוב את הפרצוף שבע רצון הזה, של נסראללה. יימח שמו. אני כל כך מקווה שחיל האוויר שלנו יהרוג אותו ואת כל החבר'ה שלו. אחד אחד.

תחילת השבוע וסוף שבוע הקודם, לא היה הרבה מה לעשות במשרד, בגלל המצב. באיזה שלב ביום חמישי ישבנו או דבוקות לטלוויזיה, או שפשוט ישבתי במשרד של אחת הבנות עם שתי בנות על כוס קפה. חוץ מזה, לא עשינו כלום.

יום ראשון היו הקטיושות. שמענו בבסיס את הבומים העצומים האלו. בהתחלה, לא הבנתי מה זה, אבל אחר כך פתחנו טלוויזיה ושמענו שנפלו קטיושות בחיפה ובקריות. והקריות הרי זה מקום קטן, והכל קרוב להכל, ככה שהקטיושות שנפלו כאן, לא בהרבה רחוקות מהבית שלי. אז ישבתי מול הטלוויזיה בהיסטריה, והקווים נפלו, ורק במזל הצלחתי להתקשר הבייתה לדבר עם האחיות שלי. וזו הייתה תחושה של חוסר אונים, לשמוע את אחותי הקטנה בוכה מפחד ולחץ, ולהיות שם, ולא להצליח להרגיע אותה.

באותו יום האחיות ואמא שלי נסעו לאחות של אמא, שגרה במושב ליד בינימינה.

אני, אבא והחבר נשארנו בבית.

ביום שני אמא שלי לא הייתה מוכנה שאשאר בבית, היא רצתה שאבוא לדודה שלי גם, וגם אבא שלי בא. ועד היום בעצם היינו אצלה.

נכון שהיה נחמד, ואין כמו לקום בבוקר ולשבת במרפסת ולהרגיש את האוויר, ובאמת שכיף לי שם, אבל די. אי אפשר. כמה אפשר עוד לברוח? הרי המצב הזה יכול להימשך שבועות.

אני גם צריכה את הפינה שלי, את החדר שלי, את השקט שלי.

אז הודעתי להורים שלי שהיום אני חוזרת מהבסיס הבייתה. וזה כנראה גרם להם לבוא גם. אז אני מחכה להם בנתיים שיגיעו.

אני מקווה שהחבר שלי ייצא מחר, כדי שישר אני אוכל לבוא אליו, עם כמה שקשה לי להשאיר פה את המשפחה. ובכלל, לא נראה לי שהם יישארו כאן יותר מדיי.

עכשיו רגוע, לא מזמן הייתה אזעקה, ואני מקווה שימשיך להיות שקט.

אני רק רוצה שהמצב הזה ייפסק, ונחזור לחיות כמו מקודם.

אני לא מאמינה. כתבתי פוסט ענקי, וזה פשוט לא נשמר לי.

גרררררררררררררר. פייק עצבנית מאוד. אבל מאוד.

טוב, אז שבוע לא הייתי בבית, ועכשיו יש לי הרבה לכתוב (בפעם השנייה לערב זה).

אז רציתי להזכיר משהו שקרה לי לפני שבוע וחימם לי את הלב: הבחורה שהחלפתי אותה בשמירה כתבה לי פתק תודה עם פסק זמן. זה היה ממש נחמד.

וסוף סוף נעניתי לתחנוניו של סתם בחור והעליתי תמונות ל"משחטה" שלו. אז קיבלתי כמה ליטופים לאגו, כמה תגובות לא נעימות, אבל זה לא אכפת לי בשיט. אני יודעת שאני יפה, ורזה (אלוהים, את בתת משקל וקראו לי שמנמנה!) ולא אכפת לי ממי שחושב אחרת.

ותודה לבאד זיינמאן שכתב לי שיר מקסים לכבוד המאורע:

(בית א’)
ורדים מריחה בשעות הפנאי,
ואת קימורי בטנה מטפחת עד בלי די,
חבושה תמיד במבט תמים,
בדרך לעוד אמבט חמים,

(פיזמון)
"שיואוווו, איזו כוסית
מגיע לך מכות בטוסיק
מטרידה אותי כבר חצי שנה,
אבל מה לעשות שאני עוד לא בשל לחתונה.

(בית ב’)
כל היום, להצטלם אוהבת,
ובחלומותיי, את מככבת
למיטה אותי קושרת
ואת החברות, למסיבה מצרפת.

(פיזמון)
"שיואוווו, איזו כוסית
מגיע לך מכות בטוסיק
מטרידה אותי כבר חצי שנה,
אבל מה לעשות שאני עוד לא בשל לחתונה.

אני לא ממש זוכרת את השבוע הקודם.

יום רביעי הייתי אמורה לבוא לחבר שלי ישר מהבסיס, אבל לא שחררו אותו בגלל פעילות.

הלכתי לטרמפיאדה, כולי לא מדוגמת, שיער פזור, חולצה מחוץ למכנסיים, והרס"ר תפס אותי ונתן לי תלונה. המפקד הישיר שלי שפט אותו באותו יום, למזלי נחסך ממני הקטע של הכומתה על הראש וההצדעות וכן המפקד/לא המפקד כאילו אני בטירונות. וקיבלתי שלושה ימים ריתוק. אני, התמימה והקטנה מקבלת ריתוק.

לא היה לי כוח לחזור הבייתה, אז נסעתי לדודים שלי, וזה היה כיף. אפילו הייתי על הבית על העץ שלהם, אני ילדה לנצח.

ביום חמישי נסעתי עם דודה שלי וגיסתה (היא מחו"ל) לחיפה, לסיור עם אמא שלי וחבר של ההורים מהעבודה של אמא שלי. והיה נחמד.

רק בארבע נפגשתי עם החבר, ונסענו אליו, נסיעה מתישה. מאוד.

הגענו עייפים, אך כמובן שלא ויתרתי על כוכב נולד, גרופית שכמותי.

יום למחרת היינו במודיעין, הבחור רצה לעשות עדשות מגע, בערב הייתה ארוחה משפחתית (טונות של אוכל! אבל הייתי מפוצצת מהצהריים). אח"כ יצאנו לפאב- מסעדה, עם חברים שלו וחברה של אחד מהם, והיה נחמד.

יום שבת היינו שוב במודיעין עם ההורים של חבר שלי, וראינו את הדירה החדשה שלהם.

היה ממש נחמד, כיף לי לבוא אליהם, אני מרגישה שהם ממש אוהבים אותי.

יום ראשון קמנו בארבע וחצי בבוקר, כדי שאוכל להיות בשמונה בבסיס. היה לנו טיול לדלית אל כרמל, ונורא קיוויתי שיתנו לי עונש לא לצאת לטיול, שכן אני בריתוק.

הנסיעה לשם הייתה זוועתית, עם בחילות וכד', ובחזור המפקד שלי ישב לידי ונרדמנו שנינו.

הייתה לנו הרצאה על הדרוזים והרצאה על הדרוזים בצבא, ואז טיילנו קצת, והלכנו לאכול במסעדה דרוזית. ואז היינו בשוק. והיה משעמם, כי נדמה לי שהיינו שם באיזה טיול של"ח בתיכון. אפרופו תיכון, לפני שנה מינוס שבוע הייתה הבגרות האחרונה שלי.

חזרתי לבסיס, התקלחתי, עליתי על אזרחי, והלכתי לשבת עם קשת במשרד שלה, שכן הייתה לה תורנות.

המפקד שלי התקשר והציע לי הצעה שאי אפשר לסרב לה: אני אשמור במקום מישהי והיא תחליף אותי חודש הבא, והוא יוריד לי יום מהריתוק. הסכמתי.

הייתה לי שוב שמירה, והיה קצת מעפן, אבל חפיף.

אתמול גם הייתי בבסיס. והלכתי לישון בחמש וחצי בערב. אבל באמצע קמתי והרגשתי מבואסת, ואפילו בכיתי קצת.

והיום הייתה לי הרבה עבודה, אבל חזרתי הבייתה סוף סוף, ויש לי מלא דברים לעשות.

ההורים ואחותי הכי קטנה לא בבית – בחופש.

שמעתי קצת    within temptaion וזה הרגיע אותי. בערך.

לאחרונה מדגדג לי נורא לכתוב. אני חושבת שאני נפטרת לאט לאט מכל מחסומי הכתיבה שלי, ומכל שאר המחסומים האחרים. לעיתים אני נזכרת בעבר, אך אני לא רוצה להיזכר בקשרים ישנים שהתפוגגו, איני רוצה להתגעגע. אני אוהבת לשנות אווירה ולגוון, ואפילו כאן צבעתי את קירות היומן שלי בצבעים חדשים. אני לא צריכה פרוזק יותר.

השבוע שוב עבר לי מהר, כנראה זה חלק מתסמונת "השנה הראשונה בצבא עוברת מהר".

לא זכור לי שעשיתי משהו מיוחד, בעיקר קראתי. זכרונותיה של גיישה פשוט מדהים ומומלץ.

גם יצאתי מוקדם יום אחד, וזה היה ממש כיף.

ברכבת קשת ואני פגשנו בבחור יפה אחד. היא נדלקה עליו, ובגלל שהיא כעסה עליי על משהו, היא רצתה שאני אתחיל איתו, אבל לא ממש ידעתי איך. היא אמרה "רואים שאף פעם לא התחלת עם מישהו" ואילו אני עניתי בתגובה "כן, כי תמיד מתחילים איתי" וזה השתיק אותה לכמה שניות.

בכל מקרה, כמעט כל הנסיעה היא ניסתה לשכנע אותי להתחיל איתו כבר, וגם שני חיילים ואותו בחור – ניסו לשכנע אותי לעשות זאת. ממש בסוף הנסיעה התחלתי איתו,  ופטפטנו קצת, ולקחתי מס' טלפון ואיי סי קיו ומסרתי אותם לקשת.

תמיד כשאנחנו נוסעות ברכבת קורים לנו דברים מצחיקים, ואנחנו מצליחות לחרפן קשות את כל האנשים שיושבים איתנו בקרון.

לא הייתה הרבה עבודה, רק היו חששות על עוצר יציאות מהבסיס. גם יום אחד עשו לנו סגירת ב"ש, כלומר אין כניסות ויציאות – וסתם באנו בשמונה, חיכינו כמו נטושים בתחנת רכבת עד עשר.

רוב הזמן פשוט התלהבתי מהפלאפון החדש, וצילמתי שטויות ושיחקתי עם הצלצולים ונראה לי שכמה אנשים קצת התעצבנו עליי.

ביום חמישי הייתה לי שוב שמירה. שמירה רביעית החודש! האמת היא שלא הייתי אמורה לשמור בכלל, אבל יום רביעי התקשרה אליי מישהי ושאלה אותי אם אני אוכל להחליף אותה, והיא תחליף אותי בשמירה שלי ביום חמישי החודש. אז הסכמתי. אני כזו נשמה טובה וטהורה. לפחות חודש הבא לא יהיו לי שמירות.

אז יום חמישי נשארתי בבסיס השומם, המפקד שלי השאיר אותי אחרי שעות העבודה לסיים לו איזה משהו. עד השמירה נמנמתי. השמירה עברה סבבה, שמרתי עם מישהי מאוד חמודה, גם בא מפקד תורן וכמעט לקח לנו את הפלאפונים.

אחרי השמירה ישנתי איזה שלוש שעות, כדי להספיק להסעה הראשונה, שאיחרה. ומהתחנת רכבת יוצאת רכבת כל שעה, כך ששעה חיכיתי בתחנה השוממת, רק אני, האיש ביטחון והמוכרת כרטיסים.

הגעתי בעשרה לעשר, ואחרי אוכל ומקלחת ארוכה הלכתי לישון עד הערב.

בערב קשת והבחור מהרכבת באו אליי, ואז הלכנו למסיבת יום הולדתה של חופית. אני תוהה מתי נתבגר, ונבין שלא עושים יותר מסיבות יום הולדת בבית! היה ממש מוזר להביא אותם, קשת מכירה מספר קטן של חבריי, אבל הבחור מהרכבת בקושי מכיר אותנו.

רוב הזמן ישבנו בחוץ, ועישנו (אני והבחור), ושתיתי וודקה, וניהלנו שיחות הזויות. היה לילה הזוי, כמעט לא הייתי עם החברים שלי. אני חושבת שקשת הופכת לדמות מרכזית בחיי, משום שיש לנו יותר במשותף. אני מרגישה שעם החברים מהתיכון, כמעט אין מה שמחבר אותנו... יש את הילה, ורועי, ומורן ומור – שאיתם אני כן שומרת על קשר פחות או יותר, בעיקר הילה ורועי, אבל אין מה לעשות, ככה זה...

בנוסף, הבחור מהרכבת שבר כד, והיה לי כל כך, אבל כל כך לא נעים. אני חושבת שחופית קצת שונאת אותי כרגע.

הלכתי לישון באיזה שלוש, והיום קמתי בעשר, כולי הפוכה ומסריחה.

עשיתי מקלחת טובה, ולאחריה הילה באה אליי, ואני אכלתי טוסט ושתיתי נס, והיא סתם אכלה מילקי ושתתה מיץ. אנחנו נפגשות כל שבועיים (כי אלו היציאות שלה), ואני ממש מקפידה להיפגש איתה בזמנים האלו, כי טלפונים זה לא מספיק, וגם אין ממש זמן (בעיקר לה. היא בניגוד אליי – עובדת).

את שאר היום ביליתי בשינה ובקריאה.

נראה לי שאלך לשתות תה ולראות קצת ארץ נהדרת, ואז כרגיל לישון.

שבוע טוב.