כאבי ראש תוקפים אותי לאחרונה, ביחד עם בחילות מזעזעות. הייתי ביומיים מחלה, אבל זה לא פוסק. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לא שותה מספיק, או כי הלקוחות עושים לי חור בראש.

השבוע היו לי יומיים של התנקות. נסעתי ברביעי בערב לחבר שלי. ישבנו עם עוד שני חברים במסעדת סאקורה בירושלים. המקום שבו נמצאת המסעדה נקרא "החצר הירושלמית" זה מתחם קטן עם מסעדות, ויש אווירה כמו של חו"ל, אבל בישראל.

המסעדה היא מסעדה יפנית, מעוצבת בצורה מקסימה. עיצוב האוכל, הכלים, השירותים- פשוט יופי של דבר. פינקו אותנו עם כד קטן של יין שזיפים- משקה אלכוהולי קליל וטעים. חוץ מזה הזמנו קערת אורז מאודה עם תערובת של עוף וירקות, מגש סושי(אני לא אוהבת) ונודלס עם בשר עוף. הזמנו קינוח שוקולדי. היה פשוט אוכל טוב וטעים, משביע אך לא מכביד. נהניתי מאוד.

יום למחרת החבר הזמין אותי לספא, לכבוד חגיגות שנתיים (וחודשיים). בהתחלה לא ידענו כל כך למה לצפות, הופתענו לחיוב. יש במקום אווירה מאוד מרגיעה. בתחילה עשינו אמבט מלא בשמנים ועלי ורדים מפוזרים, בנוסף פינקו אותנו עם כוסות יין ושוקולדים. לאחר חצי שעה באמבטיה, עשו לכל אחד מאיתנו עיסוי- פשוט תענוג! כמובן שאח"כ ישבנו קצת בסאונה ובג'קוזי. היה ממש נהדר, יצאנו מהמקום ששנינו באווירת שאנטי מטורפת.

חוץ מזה, שגרה. שגרה זה רע. אני חייבת גיוונים. לשמוע כל היום אנשים מתלוננים על זוטות כמו טלוויזיה- גורם לי לחוש רדידות מסוימת. אני שונאת לנסוע באוטובוסים מחניקים עם אנשים מסריחים מזיעה שלא שמעו על ההמצאה הנקראת דאודורנט.

לשמוע עוד ועוד ועוד תלונות- ללא הפסקה. אין כמו הישראלי המצוי, שרק מחפש איפה להתלונן, לשקר, לתחמן, לגנוב.

אני זקוקה לשינוי. אני רוצה פעם אחת לחיות חיים של אחרים, רק לא את שלי. אני רוצה להיות הבליינית שכל לילה יוצאת על עקבים כסופים גבוהים לפאבים חשוכים ואפופי עשן וסמים, אני רוצה לשבת במרפסת עם כוס קפה במושב בגליל, אני רוצה לעזור ולטפל באנשים ולהרגיש סיפוק, אני רוצה לטייל באמסטרדם, להרגיש את הקרירות ברחובות לונדון, לגור בדירה בבניין נוטה ליפול בניו יורק ולכתוב ספר.

אני רוצה הכל, ולא כלום.

איך אפשר שכל הזמן מתרוצצים לי רעיונות בראש וחלקי משפטים.

היום באתי עם חצאית לעבודה, והחמיאו לי, שאני נראית סקסית. אין לי חברי אמת, גם בעבודה סובבים אותי גברים שמתייחסים אליי כאל מושא תשוקה. אני מקבלת מחמאות, שואבת מתוכן איזה כוח, כוח ריק מתוכן.

לפני כמה שבועות מישהו הגיב לי, כמובן שללא שם, שאני קצת דבה. חה, דבה במשקל 46 קילו.

גם לאיך שאני נראית הפסקתי לשים לב. התיאבון ממני והלאה, וזה לא עוזר, עדיין לפעמים אני מדמה את הירכיים שלי יותר גדולות ממה שהן באמת.

דווקא שהפסקתי לתת את הדעת על כך, המשקל צונח. אני נעלמת, אז מה.

יש אנשים היודעים לעשות אהבה עם המילים. אני יודעת לפזר אותן באי סדר מוחלט. לחרוט אותן חזק- ואז ללכת.

אני לא כותבת הרבה לאחרונה, נדמה לי שאני בדיכאון.

אני מרגישה שחיי אינם שלמים, אני לא מוכנה לחיים אפורים מלאי שעמום.

לשם שינוי אני לא בעבודה, יום שני זה היום החופשי שלי מזה שבועיים. לפני שבוע ביליתי בקניון, קניתי עוד שני זוגות מכנסיים. ועוד נעליים מדהימות של סטיב מאדן. אני במין אטרף קניות, כאילו ריח של חדש ישפר את ההרגשה, כאילו זה ימלא את הריק- לראות את הארון מתמלא ולטופף הלוך ושוב בעקבים גבוהים. כדאי שמישהו ייקח ממני את כרטיס האשראי, כי אני מגהצת אותו בלי לחשוב.

אז בזמני הפנוי אני משתדלת לקרוא, עושה מרתונים של סרטים וC.S.I.

נרשמתי למכינה. החלטתי סופית שזה מה שעליי לעשות. אני עדיין לא סגורה על מה אני רוצה ללמוד, כל הזמן אני משנה את דעתי. מכינה גם תשפר את סיכויי הקבלה שלי וגם תיתן לי כיוון.

החלטתי ללמוד בחיפה, ולשים את עצמי בראש סדר העדיפויות. בגיל 21, לעבור לגור עם החבר- לא מתאים לנו עדיין. נכון, יש לנו קשר של שנתיים, אבל אני חוששת שזה עלול להיות הרסני.אני לא אעצור את הכל כי אין לי דרך לדעת מה יהיה בעתיד.

אז החלטתי, וזו אחת ההחלטות הכי חשובות שאני יכולה להחליט, סוף סוף אני לוקחת פיקוד ומחליטה בשביל עצמי .

מה גם, שאחרי שדיברתי עם החבר, מסתבר שהוא התקבל ללימודים בירושלים, ככה שהוא נשאר בבית,ולא משנה לנו יותר מדיי מבחינת מרחק,  וזה רק מחזק את החלטתי.

אני שמחה, ומצפה בקוצר רוח ללימודים.

לפני שבוע הייתי בפאב, חגגנו למורן את יום הולדתה, אני לבשתי את שמלתי החדשה, והיה משעשע.

ביום שישי חופית חגגה מסיבת יום הולדת גם באיזה פאב, ואיך עמרי הגדיר אותו? "וונאבי ניו יורקי".

עיצוב כאילו מתוחכם בשחור, מוזיקה מאוד חזקה, אפילו לא שמעתי את עצמי, ושירות על הפנים. חצי שעה לקח למלצרית להגיד לנו שאין משקה מסוים.

היה לא להיט, יש לי דברים מצחיקים לספר וחבל שלא אוכל לחלוק אותם כאן.

אולי זה קשור לעובדה שהייתי מדוכדכת במעט, אבל לפחות נראיתי הכי יפה.

הייתי השבוע במסיבת סיום של אחותי. היא סיימה כיתה י"ב. וקצת קינאתי בילדים האלו, שמרגישים שכל העולם לפניהם. בהרגשה הזו, של סיום תיכון, של תקופה ללא דאגות. לפתע הרגשתי זקנה.

שאר הזמן אני בעבודה, וכאמור, אני עדיין לא מרוצה. אני מקבלת מחמאות מלקוחות, כתבו לי מכתב תודה, אני נותנת שירות מדהים, וגם המנהלת שלי אמרה לי את זה. אבל אני לא עומדת ביעדים- כלומר זמן שיחה קצר. לא רווחית לחברה. לא אכפת לי שיפטרו אותי, באמת. הייתי מתפטרת בעצמי, אבל זה גם קנס של 2000 שקל לשלם, שזה פשוט לא פייר, כי כל החברות הגדולות נצלניות, וגם כי אצטרך למצוא משהו אחר- שזה הדבר המשני.

פשוט לא בא לי לעשות את זה. אין לי כוח. זה כמו לפני שמירה בצבא, של הרגשת באסה, ואז אחרי שזה עובר אומרים לא נורא. בגלל ההרגשה הזו של מרפה, בכיתי פעמיים השבוע בשיחה.

אני תוהה, אם הייתה לי עבודה אחרת, יותר מהנה, בשעות יותר סבירות- אולי היה יותר טוב?

תמיד יכולתי להאשים את המסגרת שאני נתונה בה. תיכון, צבא, כביכול אין לי ברירה. אבל גם עכשיו אין לי הרבה ברירות.

כשאני נוסעת באוטובוס, בא לי לקחת קו אחר. בא לי לנסוע למקום אחר. אני מסתכלת על האנשים וחושבת לאן הם נוסעים, אולי הם נוסעים למקום מעניין, מתחשק לי לבקש שייקחו אותי איתם.

בא לי לעשות שינוי.

אני רוצה להסתובב בעיר גדולה, לשבת בבית קפה ולכתוב על העוברים ושבים. בא לי לטייל ברחובות וללכת לאיבוד. שלא ימצאו אותי לכמה שעות.

(נא להתעלם מהאיכות הלא מוצלחת והתאורה הזוועתית)