יומיים לא הייתי באינטרנט, מאחר ומחשבי היקר החליט להידבק בוירוס.... היום ידיד של אחותי פירמט לנו את המחשב והתקין אקס פי, וזה זוועת עולם, והמון דברים פשוט הלכו לי. ייקח לי זמן לשחזר את הכל.

אז ביום רביעי בבוקר קמתי יחסית מוקדם, אחרי שנרדמתי לילה קודם עם הבגדים שהלכתי איתם לקורס פסיכומטרי, עם האיפור, ובלי לצחצח שיניים. כנראה שהייתי ממש עייפה.

עשיתי חזרה קצת על החומר של הפסיכומטרי, וב-11 וחצי כבר הייתי בקריון, הייתי צריכה להיפגש עם מור כדי לקנות מתנה לחברה שלנו טלי. במקרה פגשתי שם את גבי, וקודם הלכנו איתו לסופר כדי שיקנה כל מיני דברים שהוא היה צריך.

קנינו מתנה - שתי טבעות,ארנק, זוג עגילים וסיכה לשיער.

בערב נסעתי לסבתא, לארוחת ערב חג. היה נחמד וטעים למדיי. כשחזרנו אבא שלי ישר הביא אותי לטלי - למסיבה שלה. היה ממש נחמד. ישבנו לה בחדר, ושיחקנו עם הכלב גולדן רטריבר שלה, זרקנו לו במבה והוא תפס. חבל שהוא היה מסריח.

וזהו, היום רוב הזמן ישנתי.

והוא תכף צריך לבוא אליי.....

היום היה לי יום ממש.... מוזר, מעייף ומתיש.

התחלתי בעשר, כי הברזתי מספורט. כל כך לא היה לי חשק ללכת. באתי לשיעור אנגלית ופשוט קראתי את החומר לפסיכומטרי, ואז את המילים. לשיעור השני פשוט לא נכנסתי. זה לא היה מתוכנן האמת, עברתי ליד הכיתה של אדיר, והמורה שלהם לא הייתה, וגם דרור היה שם, ועוד ילדה אחת מהפסיכומטרי שלומדת איתי במגמה ועוד ילד אחד, והם למדו את המילים, אז פשוט נשארתי איתם, למרות שכל הדברים שלי היו בכיתה...

המשכתי ללמוד גם במתמטיקה.

ואחה"צ היה פסיכומטרי, כלומר בחינת סימולציה. שלוש ורבע שעות, שמונה פרקים. סיוט. פשוט סיוט. האנגלית להפתעתי היה קל ובהחלט הבנתי מה רוצים מהחיים שלי. המילולי גם כן היה בסדר. אבל המתמטיקה! אלוהים ישמור, לא ידעתי כלום, פשוט כלום וסתם ניחשתי.

רועי הבטיח לי שהוא יעזור לי עם המתמטיקה. אני בספק. אני ומתמטיקה פשוט לא הולכים ביחד....

וההורים שלי חזרו מאיטליה! הם הביאו שוקולדים ופסטות, ואחותי קיבלה נעלי ספורט ממש יפות! אני חושקת בהן...

והם גם עשו לי "שיחה". נו אתם יודעים, כל מה שהורים אומרים לבנות האנורקסיות שלהן: כמה שאני פוגעת בעצמי והורסת לעצמי את החיים. ופתאום אני קולטת שהם צודקים. אני לא "בסדר". זה לא "יהיה בסדר". פתאום הבנתי מה אני עושה, שאני יוצאת מכלל שליטה. כל העולם ואחותו אומרים לי שאני רזה מאוד, רזה מדיי, רזה באופן מחריד, ואני לא רואה את זה. משגע אותי שאני לא רואה את מה שכולם רואים. וזה לא בסדר.אני רוצה לרזות עוד ועוד ועוד. וגם זה לא בסדר.  הלכתי רחוק מדיי עם הדיאטה הזאת. פתאום אני קולטת כמה אני עלולה לפגוע בעצמי.... הצבא לא ירצה לגייס אותי, אני אצטרך לבלות בבתי חולים וטיפולים, וזה לא ישפיע רק עליי אלא גם על המשפחה שלי.

אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה להגיע למצב כזה. אני רוצה לעצור את זה. אני רוצה לאכול בצורה נורמלית וליהנות מהאוכל, בלי להרגיש רגשות אשם. אני רוצה לאהוב את עצמי, את הגוף שלי.

אני רוצה את הציצים שהיו לי בחזרה!

ביום ראשון בקושי קמתי מהמיטה, יום לפני הלכתי לישון קצת אחרי 1 וחצי בלילה.... (זה מה שקורה כשמדברים עם הילה שעה וחצי בטלפון).

אבל היה לי מצב רוח טוב! זה היה היומולדת שלי! גיל 17 נראה ממש גדול, קצת מפחיד.... אף על פי שאני לא מרגישה שינוי מהחודש הקודם... האמת, יחסית לגיל 17 הספקתי הרבה, ואני בהחלט מתכוונת ליהנות מהשנה הזאת – לפני שאני הופכת ל"מבוגרת" רשמית. בעצם, גם בגיל 20 אני בטוחה שאמא שלי תגיד לי מה לעשות ותרדוף אחרי שאני אוכל ואסדר את החדר ותגיד לי לא לחזור מאוחר... ההורים התקשרו בבוקר ואבא שלי שר לי בטלפון.

בכל מקרה, הלכתי לביצפר, וליד המעבדה ישבו כולם ואז הילה וגבי התחילו לשיר לי "היום יום הולדת" וקצת הצטרפו אליהם, ומור הכינה לי ברכה מצחיקה והביאה לי עדשים! אחרי זה בשיעור אנה ואלדד התחילו לשיר שוב "היום יום הולדת" ואז כל המגמה הצטרפה. זה היה מצחיק, אבל נראה לי שהם סתם רצו לבזבז שיעור.

למדנו שעתיים, ואז הלכתי עם הילה לקנות ביסלי ועוגה לפסיכומטרי והיא קנתה לי סוכרייה מוזרה עם טעם של תרופה.

אחה"צ היה פסיכומטרי. כמה נחמד, לחגוג יומולדת בפסיכומטרי. רועי התקשר אליי ואמר שהוא לא יבוא, כי הוא בעזריאלי, היו לו מיונים למשהו במודיעין. המדריכה שלי אמרה לי מזל טוב! ועשינו מבחן מעצבן..... וכמובן היו לי מלא טעויות, אני ממש בורה במתמטיקה.... אבל ברמות. גם האנגלית לא משהו, המילולי אני קצת יותר טובה. אין סיכוי שאני מקבלת ציון נורמלי. פשוט אין.

חזרתי הביתה והייתי הרוגה מעייפות. העיקר שאכלתי המון עוגות!

מחר יש לי עוד מבחן, והייתי צריכה לעשות חזרה על החומר ולא עשיתי, אני פשוט עייפה. כל כך עייפה.

ואולג התקשר אליי. האמת היא שאני רוצה אותו. לאדיר לרועי ולמור אין דעה חיובית עליו – אבל ממתי אני מקשיבה למה שאחרים אומרים? אף פעם.

והיום שוב היה יום מעצבן ומעייף. מחר ההורים שלי חוזרים!

היום יש לי יום הולדת, אני בת 17 רשמית!

מזל טוב לי!

תראו איזה ברכה יפה אחותי שלחה לי:

http://www.icq.com/friendship/pages/view_page_16966.php?mode=send&design=16966&title=Happy+Birthday+%252D+By+Greenday&recipient=*+*Frozen%2520Tears*+*&text=&sender=***Ka%25AEa%2586%25A3+G%2587%25AEl***

תשובות לשאלון השבועי:

מהו השיר האהוב עלייך?
Iris - Goo Goo Dolls

האם אי פעם כתבו בשבילך שיר?
עד כמה שאני יודעת לא....

האם אי פעם כתבת או הקלטת שיר?
שהייתי קטנה הייתי כותבת שירים.... אבל לא שירים שניתן להלחין אותם.

אם לחיים שלך היה פסקול, מה היה שיר הנושא שלו?
Iris - Goo Goo Dolls
או
Time Of You'r Life - Green Day

אני בהחלט יכולה להגיד שזה היה יום כיפור מוזר למדיי. השתדלתי מאוד לשמור על יום כיפור, עם צום והכל, אבל אני לא מאלו המקפידים והמחמירים. אז כן, הדלקתי אור  ועליתי במעלית ועשיתי עוד שטויות, אבל בכל זאת, אני חושבת שזה מאוד אישי ומאוד תלוי ברמת האמונה.

אני יכולה להגיד שאני דיי אוהבת את יום כיפור. את השקט, את ההתקרבות הזאת לדת, את החשבון נפש עם עצמך.

למרות שאני מאוד חילונית והמנטליות של לשמור על יום כיפור זרה לי, אני משתדלת. אני חושבת שהעיקר זה הכוונה, הכי חשוב שהתכוונתי. וגם אם לא שמרתי מספיק – זה לא אומר שאני כופרת, או חטאתי או שזה לא היה לזה ערך. אני חושבת שהצום וכל זה, היה יותר בצורה של "רוחניות", עם כמה שהמילה הזאת פלצנית בעיניי.

יש את החברים שלי ורובה של המשפחה שלי שלא צמים, ואומרים "למה את צמה, בשביל מה". אבל אני חושבת שזה כן יפה להתקרב אל הדת לפחות ביום הזה, שזה יום מיוחד, למרות שאני קצת נגד הליכה עיוורת אחרי כל מה שכתוב בתורה.

בכל מקרה, בערב באתי אל חופית, ורויטל הייתה שם. התכנון היה שהולכים לרועי, אבל אז רויטל אמרה שהולכים להסתובב. אני החלטתי שאין לי כוחות להסתובב, אז החלטתי להתפצל ולהיפרד מהן, וללכת אל רועי. הייתי ראשונה אצלו, והוא אפילו לא התלבשJ ישבנו ודיברנו, ואז התחילו להגיע אנשים, כולל רויטל וחופית שבאו עם מורן ועם דרור. וכל הזמן באו עוד ועוד אנשים, וישבנו למעלה על המרפסת, וקצת לא היה מקום לכולם, אז נאלצתי לשבת על דרור.

באיזה שלב ענבל, מורני ומיטל הגיעו והן ישבו למטה ולא רצו לעלות כי לא היה להן נעים או אנעארף, אז הן צעקו על מורן, ומורן לא ידעה איך להגיד להן שזה לא בסדר ושהן לא יכולות להכריח אותן (אותה ואת רויטל ואת חופית) לרדת למטה, ואני הייתי צריכה לבוא איתה כדי לעזור לה להגיד את זה.

ואז מרוב שעמום, כולנו התחלנו לשחק "אמת או חובה". אתם בטח יכולים לנחש אילו משימות המוח הקודח והמלוכלך שלנו המציא....

כולם פשוט התנשקו עם כולם וכל מיני דברים כאלו.

הייתי צריכה לשבת על גיא (לשבת על ה... זה שלו) במשך חמש דקות (ואלון נורא נהנה למדוד זמן), והייתי צריכה גם להתנשק איתו על הפה, וגם עם ערן, ועם אולג, (ידיד של חופית, פעם הם היו חברים, היו יחד באותה כיתה בחטיבה), וגם עם מורן ועם חופית, וגם שתיהן התנשקו. אח"כ התנשקנו סתם, וזה מוזר, בחיים לא התנשקתי עם בת. זה לא שאני נמשכת אליהן או משהו כזה, אבל בהחלט היה נחמד הניסיון.

 בערך בשתיים וחצי התפזרנו מרועי, שנראה עייף מאוד. אני, עמרי, ערן, מורן, חופית, רויטל ואולג הלכנו ביחד, ואז עמרי וערן הלכנו לכיוון אחר, ואנחנו סתם ישבנו על איזה ספסל, ואז ליוונו את מורן, את חופית ואת רויטל הביתה, ואולג רצה שאני והוא נמשיך להסתובב. והמשכנו ללכת, והוא החזיק אותי במותניים, עד שישבנו על איזה ספסל, וישבנו קרוב והוא אמר לי שהוא רוצה לנשק אותי.... והתקרבתי אליו קצת והתנשקנו, ועשינו קצת מעבר.... והוא יודע מה לעשות ואיפה לגעת בי.... וזה היה מאוד נעים.... אבל בראש שלי עבר "אוי מה את עושה" והפסקתי את זה. והוא ליווה אותי הביתה, ולפני שנפרדתי ממנו והתנשקנו שוב, הוא שאל אם נתראה היום, אז אמרתי שלא, וששבוע הבא. אבל אני ממש לא יודעת מה אני רוצה ממנו.

זה קצת מוזר לי....

היום ישנתי רוב היום, עד ארבע וחצי, ולא עשיתי כלום חוץ מלשכב במיטה שלי, כי הרגשתי חולה, עייפה, צמאה וחלשה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה השניצל שיש במקרר. אז לא עשיתי שיעורים בכלל. *רגשות אשם*

עכשיו כואבת לי הבטן וגם הראש, אני הולכת לאכול משהו מתוק, מחר יש לי יומולדת.

אני כל כך שמחה שהשבוע הזה נגמר תודה לאל. אני דיי חולה, יש לי כאבי בטן וראש, סחרחורות, בחילה, חולשה נוראית, עייפות ונטייה למצבי רוח. אני ממש לא יודעת מה קורה לי, אני מרגישה כל כך חלשה. אתמול בלילה בכלל היה לא טוב. התעוררתי עם כאבי בטן איומים, שיעולים ובחילה.

משהו חדש של ממש לא היה. ביום רביעי חופית נתנה מכות לילד בכיתה י', שנראה בכיתה ח'. הוא נתן לה מכה עם התיק, והיא בעטה בו, דחפה אותו לכביש ושרטה אותו והשאירה לו סימן. אז סיפרתי את זה לגבי שכמובן מפיץ ומעוות את העניין, והיא קצת כעסה עליי. לא ידעתי שאסור לספר, וחוץ מזה אני לא מבינה מה מצחיק בעניין, הגיע לחוצפן הקטן!

היום הייתה לי רק שעה אנגלית. בשעה השניה באה מורה, ועשתה לנו שיעור לזכרה של מורה ליהדות בביצפר שלנו, שנהרגה לפני חודשיים בערך בתאונת דרכים. אני לא ממש הכרתי את המורה הזאת.

אחרי זה היה מתמטיקה, ולא הכנתי שיעורי בית ולא רציתי לעשות את הבוחן שהיה אמור, אז הברזתי לשעתיים והלכתי הביתה. אני שונאת בחנים, ביום רביעי היה לנו בוחן בביוכימיה וזה היה מזוויע. חירבשתי כל כך הרבה שטויות. לפחות על הדו"ח מעבדה קיבלתי 85.

בכל מקרה, חזרתי לביולוגיה, והיו לנו שעתיים חופשיות, כי רובה של הכיתה הייתה בעוד הרצאה לזכרה של אותה המורה.

אחה"צ היה פסיכומטרי, ואני וחופית טחנו עוגות. ואני ורועי אכלנו ביסלי מורעל!  אחרי הפסיכומטרי ישר הלכנו כמה אנשים אל מיטל, שחגגה יומולדת. וכמובן – שוב אכלנו עוגות. בחיי, אני אחטוף הרעלה.

לא הייתי אצלה הרבה, לפני שעה ומשהו חזרתי הביתה, אני פשוט מרגישה לא טוב ועייפה, ומחר יש יום ארוך – אני ואחותי מנקות את הבית.

אם היית שיר, איזה שיר היית?
 שיר מלנכולי, עם גיטרות בס ברקע.
אם היית קפה, איזה קפה היית?

קפוצ'ינו  
אם היית בגד, איזה בגד היית?
גרביים 
אם היית גבר, איזה סוג של גבר היית?
 גבר שמחובר לצד הנשי שבו 
אם היית טיול, איזה טיול היית?
 טיול שקט ורגוע שלא דורש מאמץ 
אם היית ארץ מסויימת, איזו ארץ זו היתה?
הולנד 
אם היית רחוב, איזה סוג רחוב זה היה?
 רחוב שקט, כמו הרחוב שלי!
 אם היית מכשיר חשמלי, איזה מכשיר היית?
 טוסטר
אם היית רהיט, איזה רהיט היית?
 מיטה
אם היית חיה, איזה חיה היית?

חתול, כי בעיניי החיים הטובים זה לישון, לאכול ולקבל ליטופים מדי פעם.
 אם היית צבע קיר, איזה צבע היית?
 סגול
אם היית מאכל, איזה מאכל היית? 
במבה 
אם היית ריח, איזה ריח היית?
ריח טוב? 
אם היית ציור, איזה ציור היית?  
 ציור מופשט
אם היית תכשיט, איזה תכשיט היית?
 שרשרת
אם היית מזג אוויר, איזה מזג אוויר היית?

מזג אוור סתווי. שקצת קריר ואפור.

היום היה לי שיעור ספורט. עשינו ריצה, ואחרי הריצה הרגשתי חולשה ושאני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים.

הלכתי למורה לספורט והיא הושיבה אותי בצד ונתנה לי לשתות. ואז מורן באה איתי לאחות, והיא מדדה לי לחץ דם, ונתנה לי לשתות תה, ואז באה המחנכת שלי, והתחילה לשאול אותי אם אני אוכלת ואם אני בדיאטה, והודיתי שכן.

והיא אמרה שזה לא בסדר.

ויותר מאוחר האחות דיברה איתי על זה, שלהוריד 8 קילו בגיל שלי זה לא נורמלי.

אני לא יודעת מה קורה לי בכלל. יש לי כל כך הרבה לחץ, גם ביצפר, גם פסיכומטרי, אינספור מחוייבויות ואני לא מצליחה לעמוד בזה. אני מניחה שבעוד כמה שאני אני אסתכל על הכל ואצחק, אבל אני לא יכולה ככה יותר.

אני כל כך לא יודעת מה עובר עליי. העייפות, העצבנות, החולשה, כל המצבי רוח המתחלפים האלו.

בלילה שבין שבת לראשון ההורים שלי טסו לאיטליה.

האמת היא שלא ממש ישנתי בלילה הזה, פשוט שמעתי גלגל"צ ואת הצרחות של השכנים שלי, וכבר שהצלחתי להירדם קצת, ההורים שלי העירו אותי לפני שהם יצאו.

בכל מקרה, הייתי צריכה לקום בשבע אתמול כדי להעיר את אחותי. זה קצת מבאס, לאור העובדה שאני התחלתי בעשר. סוף כל סוף הלכתי לדואר, לשלוח את המעטפה לפרו. אני מקווה שהכסף יגיע מהר, כי ביום רביעי הפרו נגמרL

אח"כ הלכתי לבית ספר, ולמדתי שעתיים ואפילו המורה שיחררה אותנו יותר מוקדם.

אחרי הצהרים הלכתי לפסיכומטרי. בחיי, כבר נמאס לי מזה. אני אף פעם לא מספיקה כלום, ואני לא זוכרת כלום, ואני לא יודעת איך אני הולכת לעבור את הבחינה הזאת.

ובכלל, רועי ואני תמיד מתחרפנים לקראת הסוף.

והספקתי לדחות את הצו שלי, אז אני צריכה להתייצב ב-17 לאוקטובר. רציתי שיעבירו לי ל-12 כדי שאני אוכל ללכת עם מור, אבל לא נורא. אני מקווה שנתגייס ביחד, אני לא רוצה להיות לבדL

הייתי פשוט הרוגה שחזרתי, סיימתי את הדו"ח מעבדה בביוט', ואז פשוט ישבתי מול הטלוויזיה ולא הרגשתי שום צורך לזוז או להפעיל את המוח שלי, שדיי קורס מהמאמץ.

היום גיליתי עד כמה מחשבים הם דבר עילג. הייתה לנו היום מעבדה בביוט', ובמסגרת מה שאנחנו עושים זה לעבוד עם האקסל ולעשות גרפים ודברים כאלו. ובדיוק באמצע העבודה – האקסל הדפוק נתקע. ונסגר. ולא שמרתי. וזה המשיך לעשות לי בעיות. דמיינתי איך אני לוקחת גרזן ופשוט חובטת במחשב הזה. בכלל, המודרניזציה לא הגיעה אל בית ספרי. המחשבים הם מהמאה הקודמת, עם ווינדוס 95, אבל מה הפלא, אפילו לוח עם טושים אין לנו, יש לנו גירים!

ולא הספקתי להכין שיעורי בית בחיבור בגלל השיעורים לפסיכומטרי, והמורה בדקה ורשמה שלא עשיתי! אני לא מבינה למה אני מתרגשת, נראה לי שמכתה ח' הפסקתי להכין שיעורי בית.

ודיברתי עם מורני, והיא אמרה שאני חיוורת ורזה מדיי ומתי יהיה לזה סוף. אני לא חיוורת:/ אבל האמת היא שרצוי שאני אעשה בדיקות כי נראה לי שחסרים לי ויטמינים, והתחושה שלי היא שאני מתפוררת ודועכת.

וביטלו לי ספורט! איזה כיף, חזרתי הביתה מוקדם, ואפילו הלכתי עם אחיותיי לקנות דברים במכולת, אבל לא היה במכולת טוויגי! (מעדן חלב דל שומן וקלוריות. זה טעים, שקט). מחר אני אלך לקנות בסופר.

וגם דיברתי עם ההורים. הם נורא נהנים ומאוד כיף להם. גם אני רוצה להיות עכשיו ברומא, ולצפות באיטלקים חתיכים ולקנות נעליים.

קצת מוזר לי בלי ההורים. שקט פה. בעצם רעש, כי האחיות שלי טורחות לריב. אבל זה כיף, אני מרגישה אחראית.

עוד 6 ימים יומולדת.

ביום רביעי היה ערב חג. היינו במתכונת מצומצמת למדיי, אנחנו וחופית, סבא וסבתא, וסבתא רבא שלי.

היה דיי נחמד. האוכל היה טעים, חופית המסטולה הפילה את העוף לרצפה.

אחר כך ראינו טלוויזיה, ועוד לפני חצות היינו בבית.

את יום חמישי העברתי בלישון. תכננתי לעשות שיעורי בית, אבל הייתי עייפה, ואני אפילו לא יודעת ממה. הייתה לי הרגשת חולשה, של חוסר יכולת לזוז, בתוספת כאבי ראש עצבניים.

אני לא יודעת ממה זה נגרם.

זה המשיך לתוך יום שישי. אמא שלי באותו בוקר עשתה לי שיחת מוטיבציה. היא אמרה שאני נראית לה רע, ושאני צריכה בדיקות ושאולי אני צריכה לדבר עם מישהו.

בצהרים נסענו לדודים שלנו – אח של אבא שלי. היה ממש נחמד. אחנו כאלו רוסים, דודה שלי הכינה רגל קרושה! אבא שלי מת על זה, לי זה נראה כמו מדוזה קפואה.

חוץ מזה היה נורא טעים, ואחרי הארוחה דיברתי עם בנדוד שלי קצת, וראינו טלוויזיה וראינו את הסרט חתונה של בת דודה שלי ואת כל האלבומים.

בערב התנחלנו אצל חופית. שוב, היה חביב. עמרי נתן לי מכות. רשע.

היום יש לי יומולדת לפי התאריך העברי. וההורים שלי נוסעים לאיטליה ל-10 ימים ככה שהבית ברשותי! טוב נו, הוא גם של האחיות שלי.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב על המשפט הזה דיי הרבה. אולי זה בגלל שראש השנה ושנה חדשה בפתח, אבל לאחרונה אני מרגישה שהמון דלתות נסגרו בפניי, ואני מקווה שדלתות חדשות ייפתחו.

אני קצת חולה, ולכן בכלל לא היה לי חשק ללכת לבית ספר בשלושה ימים האחרונים. ביום ראשון גם היה פסיכומטרי, והמדריכה שלנו כעסה עלינו כי עצבנו אותה קשות, ואמרה שאנחנו הכיתה הכי מגעילה שיצא לה ללמד, ובגלל זה היא שיחררה אותנו מוקדם יותר. אני קצת מרחמת עליה.

ורועי כל השיעור רב עם איזו ילדה אחת, והם זרקו מחקים וניירות ובגלל הריבים שלהם ובגלל שרועי לא הפסיק לרדת על אותה ילדה לא הייתי מרוכזת.

חוץ מזה קיבלתי צו ראשון סוף כל סוף. יש לי לעוד חודש, אבל אני דוחה אותו כי באותו יום יש לי בחינה פסיכומטרית. בכל מקרה, הייתי צריכה לפקסס להם את האישור שאני עושה בחינה עם בקשה לדחייה ואז להתקשר,אבל הם לא עונים. צבא מטומטם ודפוק.

אני כבר יודעת מה אני רוצה לעשות – חיל הים. אני מאוד מקווה שזה יתגשם.

אתמול כולם, כלומר רובה המכריע של השכבה שלי יצאו לאולטרה סאונד, זה מועדון בסביבה. אבל לי לא ממש היה חשק. חופית ורויטל יצאו במטרה למצוא חבר. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל יש בהן משהו מוזר, יש משהו מוזר בחברות שלהן. זה כאילו רויטל רוצה לחיות את החיים שלה בצורה מסוימת, או חושבת שהיא צריכה לחיות את החיים שלה בצורה מסוימת, והיא מנסה להגשים את זה דרך חופית. טוב, אל תנסו להבין אני ממש לא יודעת איך להסביר את זה.

לי כאמור, לא היה חשק לצאת. וגם לא התחשק לי להוציא יותר מ-100 ₪ על זה, גם ככה אני צריכה לבקש מאמא שלי כסף לפרו שעוד שבוע נגמר לי. (ארג אני חייבת כסף בדחיפות!).

במקום זה, הלכתי להילה אחרי הצהרים וגם היינו בקריון. חזרתי בלילה, וכבר ב-11 עמרי אמר לי שהולכים למור. הייתי הרוגה מעייפות, אבל החלטתי ללכת בכל זאת, לקחתי את העליונית שלי כי היה נורא קר ויצאתי מהבית.

היה דיי נחמד, וקצת נרדמתי על הכסא.

והיום, היום ערב ראש השנה. אני עוד זוכרת את ערב ראש השנה של לפני שנה, שבו חגגתי 16. ואני, עוד שבוע וחצי אהיה בת 17. מורני הכינה לי ברכה לשנה החדשה, בתוספת קופסה בצבע אדום בהיר בצורת תפוח, ומודבקת על זה דבורה ובפנים יש קצת ממתקים. היא ממש השקיעה, וזה ממש יפה. גם רויטל שלחה לי שנה טובה. חופית תצטרף אלינו לארוחה. אמא שלה נסעה לחו"ל היום, ואבא שלה בארה"ב, ואח שלה גם כן נוסע לחו"ל ואחותה אצל אמא של חבר שלה, ככה שכל המשפחה שלה נוטשת אותה בערב חג! היא נראתה ממש אומללה בגלל זה, אז הצעתי לה שתבוא אל סבתא שלי איתנו.

מדהים איך הזמן טס ורץ, וכבר עברה שנה. אני מקווה שהשנה הזאת תהייה יותר טובה. אני מקווה שאוציא מעצמי הרבה יותר, ושאהיה יותר שלמה עם עצמי ועם מה שאני. אני בהחלט מתכוונת להשקיע בלימודים, וגם בפסיכומטרי, ולעשות את המירב שאני יכולה. אני מקווה למצוא לעצמי מישהו חדש. איתי לא היה משהו רציני, ועל אדיר התגברתי, למרות שבכל זאת יש לי שבריר של רגש אליו. אני מקווה שאוכל למצוא מישהו נורמלי, שיהיה אינטיליגנט, שאני אוכל לדבר איתו, שהוא יעריך אותי קודם כל בזכותי, ולא בגלל הגוף שלי או בגלל שאני יודעת איך לרדת. (טו מאץ' דייטלייז?).

המקסימום שאני יכולה לעשות עם אדיר ועם איתי זה לשכב איתם. אדיר ואני היינו מתאימים רק במקום אחד – וזה במיטה.

אני לא נואשת לכלום, ואני יודעת שזה יבוא כשזה יבוא. אני לא כמו חופית או רויטל שנורא מלהיב אותן שיש חבר בשביל להתמזמז איתו. את השלב הזה עברתי כבר. ברור שזה גם חשוב, וגם סקס זה חלק מהעניין, אבל, סקס מבחינתי זה עוד שלב במערכת יחסים נורמלית, מערכת יחסים שיש אהבה, וכבוד, ואמון והתאמה ויותר מהתמזמזות. שמבוסס על יותר. ואני יודעת שעם הבחור הבא, אני אקח את הכל לאט לאט בכל המובנים, כי זה הכי טוב בשבילי כרגע. אין לי רצון או כוח סתם לקפוץ למיטה.

והיום זה ראש השנה האחרון שאחגוג בתור תלמידה. אז אני מאחלת בשביל עצמי לשמור על קשר עם החברים שליJ ולמרות הצבא שעדיין נמשיך להיפגש ולחפור אחד לשני במוח:)

בברכת שנה טובה ומתוקה, וחג שמח לכולם:

פייק.

זה היה אחד השבועות הקשים שעברו עליי, בהחלט שבוע לא קל ולא פשוט. יש לי צלקת קטנה על היד, בקושי רואים אותה. אני באמת מקווה שלא אעשה את זה יותר שוב. תודה לכל מי שהגיב, התגובות שלכם באמת היו חשובות לי.

זה היה שבוע איום ונורא. אני והילה לא דיברנו שבוע, רבנו על ממש שטות. בכל מקרה, זה לא היה משהו נעים, והשלמנו אתמול – פתאום קיבלתי השראה אחרי שצפיתי בדי וי די של היהודים (ועל מה שעשיתי אתמול נפרט בהמשך) ושלחתי הודעת אס אמ אס – הודעת סליחה.

וגם חשבתי שאני בהיריון. המחזור הארור שלי איחר, ואני ישר נכנסתי לסרטים. לא שכבתי עם איתי, אבל היינו כל כך קרובים, חשבתי שאיכשהו, איכשהו זה עבר אליי. תמיד יש את הסיכוי הקלוש, הסיכוי הקלוש הזה, ואני כל כך חסרת מזל לפעמים.

ובכלל, הרגשתי כל כך מגעיל. הרגשתי כל כך מגעיל שאני כל כך מהר נכנסת עם אנשים למיטה, בתקווה שהם יאהבו אותי. אבל זה לא עובד ככה, זה פשוט לא. אני באמת רוצה שיאהבו אותי. יאהבו אותי בזכות מי שאני, בלי שאני אהיה עם כל כך הרבה מסכות. אני מפחדת להיות עצמי – מפחד שיברחו ממני. אני רוצה מישהו שבאמת יאהב אותי ויקבל אותי כמו שאני – גם עם העצב שבי. שלא כמו אדיר שיגידו "אין לך סיבה להיות עצובה, את צריכה לתת חיוך". זה פשוט לא עובד ככה.

אני רוצה מישהו שלא ירצה רק להשכיב אותי. אני רוצה מישהו שיאהב אותי באמת, שיהיה לו אכפת באמת.

אבל אני לא יכולה לאהוב את עצמי. נדמה לי שאני כל כך לא מוצאת את עצמי, לא יודעת מי אני. כאילו יש בתוכי כל הרבה אישיות שונות, כאילו יש בתוכי הרבה ממני.

יום חמישי היה היום הכי מזעזע, בלילה של יום רביעי בכיתי, וכמובן שהכל ניכר על הפנים שלי בבוקר יום חמישי. היו לנו שעתיים אנגלית, שעתיים מתמטיקה, שעתיים ביולוגיה ושעתיים מעבדה בביולוגיה. ובכלל, כל השיעורים הייתי אפאטית לגמרי. כאילו הם עברו לידי. סיימתי ללמוד בשלוש ורבע, אבל לא היה לי יותר מדיי זמן. מורני באה אליי, לקחתי ספרים, אפילו חולצה לא הספקתי להחליף, וישר רצנו לפסיכומטרי. עוד חמש שעות לימודים. הראש שלי כאב והסתובב, וקיבלתי מחזור, אבל היו לי כאבים היסטריים בבטן. חשבתי שאני מתה. ולא הספקתי לאכול בצורה נורמלית, לכן כל היום אכלתי שטויות. זה היה פשוט נוראי.

יום שישי היווה סיום יחסית טוב לשבוע הזה. הגעתי לבית ספר, ומסתבר שאת השעה היחידה שהייתי אמורה ללמוד – ביטלו לי. אז הלכתי לקנות חוצצים וחולצת ספורט, ואז הלכתי לקריון להיפגש עם אמא שלי.

קודם ישבנו בבית קפה ואכלנו ארוחת בוקר, ואז סבתא שלי הגיעה, ואחר כך הלכנו להסתובב. הייתי בקסטרו, ויש להם בגדים ממש יפים. ראיתי חצאית כל כך יפה, אבל היא הייתה יקרה מדיי. אני חושקת בחצאית. ואני רוצה מחוך. בצבע סגול.

וסבתא קנתה לי שתי זוגות עגילים ארוכים מכסף, ממש מיוחדים, זוג אחד יותר פשוט והזוג השני יותר פנסי. ממש מיוחדים ויפים. וקניתי שני לקים מנקדים: צבע בורדו וצבע כסף. אמא שלי שיגעה אותי שאני אוריד את השחור מהציפורניים, האמת שגם לי נמאס. כבר שנתיים אני עם לק שחור תמידית, וזה כבר משעמם לי.

ופגשנו את אחותי, היא הלכה לקנות דיסק של שייגעצ. הליריקס  שלהם לא משהו, חוץ מ"אינטרקום" ו"ניו יורק עד רפיח" (או איך שלא קוראים לשיר הזה) אין להם שירים יפים.

בערב הלכתי למסיבת הפתעה של עמרי. האמת היא שהוא ידע שיש לו מסיבת הפתעה, אבל הוא אמר שזה בכל זאת גרם לו להתרגש. היו פחות אנשים ממה שהוא התכוון להזמין למסיבה שהוא רצה לעשות בעוד שבוע, אבל זה היה נחמד ככה.

הסתובבנו בבית שלו, באיזה שלב כמעט כולנו נכנסו לחדר שלו, סגרנו את האור, הדלקנו את האולטרה, שמנו מוזיקה בפול ווליום, ואז אני ורועי עלינו על המיטה של אח שלו והתחלנו לקפוץ ולרקוד ולשיר, ואז מור ואלון הצטרפו וכולנו רקדנו ושרנו לצלילי המוזיקה.

באיזה שלב אלון ירד מהמיטה ואנחנו נשארנו. זה היה כזה כיף!

אחר כך ישבנו בסלון ועמרי פתח מתנות וקרא ברכות.

ואז בא החלק המעניין: הוא הוציא שתייה, והכוונה לאלכוהול. שתיתי 4 בייליס, שזה ליקר בטעם קקאו וזה טעים בטירוף, 1 קירסאו תפוזים, שזה לא משהו, ו2 וחצי וודקה. אתם בטח יכולים לנחש לעצמכם מה קרה. ובכן, ממש נהגתי בטיפשות. אסור לערבב ועירבבתי. האמת היא שאני מאוד אוהבת וודקה, ואם יש וודקה אני שותה. אבל לא ידעתי שתהיה וודקה, ואם הייתי יודעת לא הייתי שותה כל כך הרבה מהבייליס.

ובכן מה שקרה הוא שהייתי שיכורה, אבל שיכורה בצורה רצינית. בהתחלה כמעט נפלתי בחדר של עמרי, ואז מור ורועי לקחו אותי לסלון, ואז באו גם אלון, וענת, ועמרי, וגיא ותום. ומה שקרה הוא שפשוט דיברתי כמו ילדה בת 5, ודיברתי על כל דבר. במשך שעתיים וחצי לא הספקתי לדבר, אמרתי כל מה שעבר לי בראש. אני ממש לא זוכרת מה אמרתי ומה הלך שם. אלון ומור עדכנו אותי, ואמרתי דברים שלא הייתי אמורה להגיד, ומזל שהם עצרו אותי באמצע ומנעו ממני לדבר על נושאים מסוימים. מסתבר שגם ירדתי על רועי קצת, ואמרתי לו שהוא חמוד בצורה תיאורטית וזה לא בסדר שהוא נכשל בשלוש תיאוריות ואף שלחתי אותו לראות פורנו. וירדתי על גיא, והיו עוד הרבה אמירות. ובכלל, כל מה שעבר לי במוח – פשוט אמרתי. לא הייתה לי שליטה על מה שאני עושה. הייתי במצב שהייתי עושה כל מה שהיו אומרים לי והיו מוציאים ממני כל מה שרוצים.  אפילו עשיתי להם הרצאה בביולוגיה.

גם לא יכולתי לעמוד, שלא לדבר על ללכת. כל פעם שניסיתי לעמוד פשוט נפלתי והיו צריכים להחזיק אותי.

אני בקושי זוכרת משהו ממה שהלך שם, הזיכרון שלי מטושטש ומעורפל מאוד. יש דברים שאלון ומור ועמרי אמרו שעשיתי – ואז אני נזכרת, אבל יש הרבה דברים שלא.

אלון, עמרי ורועי לקחו אותי הביתה ופשוט החזיקו אותי כי אחרת הייתי נופלת.

היום קמתי בבוקר בתשע, עם הרגשה מאוד לא נעימה. הראש שלי הסתובב, עד עכשיו הוא מסתובב, ועם חוסר יכולת לזכור מה שהלך ערב לפני.

ההורים שלי לא ממש שמו לב, אולי בגלל שישר התחלתי לנקות את החדר.

אני עשיתי סבב סליחות מהאנשים שקצת פגעתי בהם – והם סלחו לי.

ובכן ילדים יקרים: אני חושבת שכולנו למדנו את הלקח. זה פשוט לא שווה את זה. אני מרגישה כל כך מובכת וכל כך בא לי לקבור את עצמי באדמה.

אני מקווה שהשבוע הבא יהיה יותר טוב.

אני מסתכלת על הצלקות שיש לי על הידיים. כבר כמעט לא רואים אותן, תכף הן ייעלמו לגמרי. מזכרת קטנה מהטירוף שאוחז בי מדיי פעם.

בזמן האחרון כבר נהייה מסוכן לתת לי להיות קרובה לחפצים חדים. זה לא ממש כואב לי, אני מנסה להתרכז בכאב הפיזי ולא בכאב הנפשי, אבל זה לא כואב.

אני לא יודעת למה אני עושה את זה. בזמן האחרון קורים לי כל כך הרבה דברים שפשוט נופלים עליי בבומים, אחד אחרי השני.

נדמה לי שכל כך הרבה דברים מתפרקים ונופלים לי מבין הידיים. אני אפילו לא יכולה לכתוב. זאת תחושת עצב וריקנות שלא מרפה, מנקרת אותי מבפנים.

אני נאכלת על ידי העצב שלי.

אני לא יודעת מה יהיה ההמשך. אני לא אתאבד. או שאני חלשה מדיי או שאני חזקה מדיי. אולי הסיבה היא שאני לא עד כדי כך אנוכית, ואני לא יכולה לעשות את זה להורים ולאחיות שלי.

הבטחתי שאני לא אעשה את זה שוב. אבל זו הדרך שלי להירגע, ואני לא יודעת כמה ההבטחה שלי שווה, כי ברגעים האלו, המוח לא חושב בהיגיון ובבהירות.

אני לא רוצה ללכת לטיפול. לא מאמינה בזה. אני לא רוצה להגיד להורים שלי, זה ישבור אותם. גם ככה אמא שלי רוצה להכניס אותי לטיפול בגלל האנורקסיה.

אבל בלי שום קשר לזה, אני לא רואה טעם בלדבר על החיים שלי מול בן אדם זר, שהוא ינסה לעזור לי ובכלל לא יצליח.

איו לי כוחות יותר. אני מרגישה כשאני מנסה להיעזר בקרובים אליי, כי אני מרגישה שאני נופלת עליהם, וזה לא פייר. זה לא פייר שאני מפילה אותי עליהם. זה לא פייר שהם צריכים להתעסק עם מישהי לא נורמלית כמוני. זה פשוט לא משהו שהם צריכים לעשות. ובמילא לא אכפת להם, במילא בהזדמנות הראשונה כל אחד מנסה להתפטר ממני.

אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה ולהתמודד עם עצמי, אבל אין לי כוח, אין לי כוח לכלום.

אני לא מבינה למה אני ככה. למה אני לא בסדר, למה יש לי כל כך הרבה תסבוכים עם עצמי. אבל אני לא יכולה לעטות עליי מסכה ולהרגיש ולהגיד כשכיף לי, כשבעצם זה לא ככה, כשבעצם אני לגמרי לבד, שבעצם רע לי.

אני פשוט כל כך טובה בלהרוס. הורסת לעצמי את הכל, הורסת כל דבר טוב שיש לי.

בשביל להציל אותי צריך להציל אותי מעצמי.

השגרה החדשה הזאת הורגת אותי. זה היה כל כך נחמד אם החופש היה נמשך.....

כל כך לא התגעגעתי למוסד הדפוק הזה, למסדרונות המגעילים, למדרגות המגעילות, לשולחנות המגעילים, הבית ספר הזה נראה כמו כלא!

לפעמים נדמה לי שבכלל לא עברו חודשיים, שאף פעם לא היה חופש, שממשיכים מאותה נקודה בה הפסקתי.

יום חמישי בבוקר. שעתיים אנגלית. לשמחתי, כל יום אני מתחילה בשמונה ועשרים, חוץ מיום שני שאז אני מתחילה בעשר, ויום שישי שאני מתחילה בתשע.

אותה המורה, כרגיל חפירות ושיעמום, וכמעט נרדמתי. אני כבר רוצה לעלות לחמש יחידות! נמאס לי!

אחרי זה היו שעתיים מתמטיקה, והתחלנו עם בעיות תנועה, אנחנו כל כך חכמים ומתקדמים שזה מדהים אותי. המיקום שלי בכיתה ממש גרוע, מבחינת האנשים. מלפניי יושבת  ילדה מעצבנת ונודניקית, ושולחן אלכסון יושבת ילדה מסריחה שאפשר להיחנק מהריח. ואני, לבד. חשבתי לשבת ליד אדיר, אבל מסתבר שהוא בחר לשבת ליד ידידתו הפאקצה. נושלתי לטובת פאקצה. מה יש בה שאין בי? טוב נו, היא פאקצה. ואמא שלי קנתה לי ספר לא מתאים. זה ממש מעצבן! למה אני אף פעם לא יכולה לסמוך עליה! כל שנה זה ככה! הייתי צריכה ספר של בני גורן והיא קנתה של גבי יקואל! (אה אה, הוא נמצא בכלא! מגיע לו!)

בשיעור ניסיתי לשעשע את עצמי וציירתי ציור מרגש למור, אני מקווה שהיא שומרת אותו ותולה אותו בחדר, אחרת חסר לה!

אחרי זה היו לי, להחזיק חזק, 4 שעות ביולוגיה. האמת היא ששעתיים מזה אמורות להיות מעבדה, אבל היא עוד לא התחילה את המעבדות.

זה פשוט סיוט.

ביום שישי התחלתי בתשע, ישר לשיעור ספרות. ספרות אני אוהבת. כמובן שיש לי כיתה של אהבלים, וכולם התחילו להתבכיין שאין להם חומר במחברת. נכון, זה הכי קל לא לבוא לשיעורים, לא לכתוב כלום, לא לעשות כלום, ואז לבוא בטענות שאין להם חומר כתוב. זו בעיה שלהם שהם לא כתבו שום דבר ולא למדו שום דבר. מאיפה הם רצו שזה ייפול עליהם? מהשמיים?

אחרי זה היה שיעור ביוכימיה. זה מתבסס על כימיה, שאותה לא למדתי. אני לא יודעת איך אני הולכת להצליח במקצוע הזה.

ואז היו שלוש שעות מעבדה. עשיתי את המעבדה עם מורני ואפילו סיימנו ראשונות!

בערב ברוב טיפשותי הלכתי לסרט "המלך ארתור". זה אחד הסרטים המשמימים והמשעממים ביותר שקיימים ביקום. יש כל כך הרבה אגדות יפות על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, אבל לא, הם החליטו לעשות סיפור לא נכון ולא הגיוני, ומשעמם, רוב הסרט היה ככה: הם רוכבים על סוסים ונלחמים. רוכבים על סוסים ונלחמים. וכן הלאה. פשוט שיעמומון.

מלפנינו ישבו שני ילדים קטנים וחמודים שהסבירו אחד לשני את הסרט, ומעלינו ישבו חבורת בנים חפרנים, והיה אחד שכל הזמן עבר מאחורה והתחת שלו נתקע תמידית בראש שלי. רועי טען שזה רמז.

רוב הסרט הסתכלתי בסלולרי לראות מה השעה, וצחקתי עם רועי.

אחרי זה הלכנו לאלון, אבל הוא גירש אותנו מהר.

היום עשיתי קצת שיעורים בפסיכומטרי (אם אני אדחיק אותם ואת הפסיכומטרי זה ייעלם?), וישנתי, ולא מזמן ההורים שלי הלכו לסבתא, אז ככה שלי ולאחותי יש בית לבד. ייפי יאיי.

אני הולכת לצפות בטלוויזיה ולאכול משהו, מחר יש לי יום ארוך ומייגע.

שבע בבוקר, השעון המעורר שלי מצפצף. אני נחה לחמש דקות, ואז הסלולרי שוב מזכיר לי – חוזרים ללימודים.

הבלתי נמנע הגיע.

קמתי מהמיטה, התארגנתי ואז הלכתי לחופית. היינו צריכות לחכות גם לרויטל, שאיחרה. אני שונאת שמאחרים.

הגענו לביצפר. כל כך לא התגעגעתי למבנה המכוער הזה.

שלחו אותנו ישר לאולם ספורט, לפני שנכנסו חיכינו בחוץ, והיה ממש חם. האמת, לא ממש התגעגעתי לשכבה שלי.

ואז נכנסנו פנימה, דחקו את כולנו לתוך האולם, וכל אחד מההנהלה דיבר וחפר והיה כל כך חם ומחניק!

אחרי זה הלכנו לכיתות, אני וחופית יושבות שורה ראשונה, כמובן.

המחנכת ניסתה להקריא לנו את המערכת, כי יש בערך 4 מערכות שונות, אבל כרגיל הכיתה שלי מלאה בבהמות שלא שמעו על תרבות דיבור, וכל אחד חייב להעיר הערה תוך כדי צעקות רמות.

בסופו של דבר קיבלנו את המערכת, יש לי מערכת שעות דיי מגעילה, סה"כ 36 שעות, ולפעמים יהיו פחות, בגלל מעבדות.

אחרי זה היה לנו שיעור ביולוגיה, ואז עוד שיעור עם המורה לביוט'.

ומסתבר שאני צריכה ללמוד ביוכימיה!

ויצאתי מכימיה!

אז אני לומדת את המקצוע, אבל לא יכולה לעשות בו בגרות.

How lovely

בכל מקרה, היום הזה עבר בסדר, אני מקווה שככה כל השנה.