אז קצת אחרי שגמרתי לכתוב את הפוסט הקודם, הילה ומורן באו אליי, שרו לי "מחר יום הולדת" והביאו לי עוגה אישית עם שלושה נרות, ועוד שלושה מאפים ללא שם (עדיין לא טעמתי, בקרוב אחגוג).

כמובן שהתרגשתי עד דמעות.

אתמול, יום ההולדת, קמתי כרגיל והלכתי לצבא. איחלו לי מזל טוב, והמפקד שלי ניפח לכבודי בלונים.

החבר שלי אמר לי שהוא יוצא לפעילות כלשהי, ולכן לא יוכל לבוא אליי. מסתבר, שהוא עבד עליי, כל היום היה בבסיס ולא יצא מהמחלקה שלו, ובשלוש הוא יצא אליי הבייתה כדי להכין לי הפתעה. האמת, היו לי חשדות שבעצם הוא עובד עליי ומחכה לי בבית, אבל לא רציתי להתאכזב.

בכל מקרה, הגעתי הבייתה, והוא חיכה לי שם, עם בלונים בחדר, ועוגה שהוא אפה בעצמו לבד, וגם מצא את המתכון לבד.

עוגה מעולה אגב.

גם קיבלתי מתנה:

והנה כל דבר מהסלסלה בנפרד:

ממש מקסים!

זה מהאחיות הקטנות שלי:

סבא וסבתא הביאו לי 400 ש"ח (גם לראש השנה), ומאמא ואבא קיבלתי 600! האמת שאני לוקחת ביחד עם החבר שני לילות בבית מלון בת"א - אז לילה ראשון על חשבון ההורים (עם קצת אקסטרה).

היום מקשת קיבלתי סריג בצבע סגול ועליונית שהיא רק לכתפיים ונקשרת מתחת לחזה בצבע שחור.

אחרי כל ההפתעות וההתרגשויות והברכות, נסענו כולנו לנאפיס ואכלנו בכיף.

והיה לי יום הולדת הכי שמח שבעולם.

זהו, אני בת 19. התחושה היא אותה התחושה כמו בגיל 16, אני לא מרגישה משהו שונה בהרגשה.

היום ברכבת ראיתי ילדה בערך בת חמש, עם תיק ורוד עם ציור של כל הנסיכות של וולט דיסני, וחוברות צביעה וקלמר של ברבי, עם הרבה צבעים וטושים ודבקים כמו שאני אוהבת, וכל כך התחשק לי לקחת את הקלמר הזה ולצייר ולצבוע גם.

אבל נזכרתי שאי אפשר, אני גדולה מדיי.

אז מה איתי? איתי הכל בסדר. שום כלום, הכל כרגיל. צבא וזה.

חזרתי להיפגש עם החברים, סוף סוף. למרות שהרגשתי שיש משקעים, תיכון זה תיכון, וזה מה שחיבר בינינו, אבל זה מחבר גם עכשיו, איכשהו. אז יום שישי שעבר רועי היה אצלי, וצחקנו על שטויות שלנו.

בערב יצאנו לפאב, והיו המוני אנשים, ושיגעתי את רועי שאני רוצה צ'יפס. אז עזבנו מוקדם, ונסענו לחפש, אבל בסוף הגענו אליו ואכלתי קצת פסטה וממה שנשאר מהעל האש שהם עשו.

לפני שבוע הייתי בחתונה מדהימה. בן דוד של חבר שלי התחתן, ואני הוזמנתי לחגיגה. החתונה הייתה בבאר טוביה, בחורשה חמודה, שנראית בהתחלה כמו רפת. העיצוב היה יפהפייה, והיה אוכל טעים, וחופה וריקודים, סלחו לי שאין לי כוח לתאר. אבל נהניתי, ואמרו לי שנראיתי יפה, והיה קצת מוזר ומפחיד לפגוש את כל ה-משפחה. אבל היה נחמד בסופו של דבר.

ראש השנה היה ראש השנה הכי גרוע אי פעם. סגרתי אותו. הייתי צריכה להישאר בבסיס כתורנות של נכס לאומי (נכס לאומי זה רשימת האנשים הנמצאים בבסיס, ובמקרה שקורה משהו וצריך להקפיץ אנשים או לבדוק שהכל איתם בסדר – אני זו שצריכה לעשות את זה), תורנות מיותרת לחלוטין.

באתי ביום שישי בבוקר, עם תיק ענק מלא בספרים, והייתי צריכה לשמור, ואיחרו לי לשמירה בכמעט שעה, ובכיתי נורא. ואז חזרתי למשרד שלי, וניקיתי באופן יסודי, ועשיתי כל מיני דברים.

ושאר הזמן הייתי בחדר שלי. לא הכרתי אף אחד, פשוט ישבתי וקראתי.

הגעיל אותי ללכת לשירותים, או להתקלח, או סתם לעבור במסדרון – כי הכל מטונף ומגעיל. גם לאכול לא אכלתי, אז חייתי על לחמניות וממרח שוקולד. ממש הישרדות. והייתי אמורה לצאת היום בבוקר, אבל לא היה מי שיחליף אותי. אבל זה רגיל, הדר תמיד נדפקת.

העיקר שזה עבר ואני בבית סוף סוף.

ומחר יש לי יומולדת!! זהו, היום בחצות אני בת 19 רשמית

אז גם נכנעתי לטרנד, ועליי להביע את דעתי על ג'קו אייזנברג.

טוב, ג'קו היה הפייבוריט שלי. בתחרות הוא נתן את הביצועים הכי טובים, ועל זה מגיע לו לזכות בכוכב נולד.

מה כולם עושים עליו עליהום?

מה רוצים ממנו?

אז הוא לא עשה צבא. ואני חיילת, ואני גאה מדיי פעם ללבוש את המדים שלי, וביום זיכרון אני גאה ללכת לאזכרה של דוד של אמא, ולראות את סבתא שלי כל כך מתרגשת שאני על המדים הלבנים האלו, המדים שלבש הבן שלה שהיה לוחם ונהרג.

אבל מה לעשות, שיש אנשים שלא מתאים להם צבא. לא מתאים.

למה? כי הצבא אטום. הוא לא מוכן להתמודד עם בעיות של אנשים, מי שלא הולך בתלם ובדרך הישר – לא מתאים לו. אז נכון מר בן כספית היקר, יש תפקידים נהדרים שלא דורשים להחזיק נשק בידיים. אבל כל חייל חייב בטירונות שלו לירות כמה כדורים. ומניסיון אישי, זה מפחיד. אני במטווחים לא הפסקתי לבכות מהפחד, מהמחשבה שמה שאני מחזיקה בין הידיים יכול להרוג.

אז לג'קו זה לא התאים. צה"ל, עם כמה שאני מעריכה אותו, ועם כמה שבכיתי על כל חייל שהקריב את החיים שלו למען המדינה הזו, ועם כמה שחייתי בתוך המלחמה הזו וחשבתי על כל החיילים שסובלים וקר להם והם רעבים, צה"ל לא מתאים לכולם. הוא לא מתאים לאנשים עם בעיות נפשיות. לא כי אנשים עם בעיות לא יכולים להיות במסגרת, אלא כי צה"ל לא מוכן לקבל אותם לשירותיו.

ובעיות נפשיות, זה בדיוק כמו שיש עקמת או אולקוס.

היום יש אנשים שלא יכולים לשרת בצה"ל. גם פעם לא יכלו, אבל אז התגייסו וסבלו בשקט. מה עדיף – שמישהו יתגייס ויסבול ויתאבד או שיחיה את חייו בשלום?

והגברות רוני סופרסטאר ואגם רודברג כן עושות צבא? לא. מעניין שרואים אותן בכל מיני דברים ואירועים שלא קשורים לצבא. עדיף שלא היו מתגייסות. סתם מבזות את צה"ל, מבזבזות את כספי המיסים ותופסות לי מקום ברכבת ביום ראשון.

אז ג'קו אמר שהמדינה מוצצת וזונה. נו, אז אמר. הכל רק כדי לעורר פרובוקציה, ולא צריך להתרגש מזה. כבר שרו "הארץ מתפתחת כמו הזין שלי" ו"אנחנו דור מזויין".

זכותו להביע את דעתו. כל דעה.

הפרס לא ממומן על ידינו. הפרס לג'קו הוא מתנת חברות שרוצות לקבל פרסום. מי שמשלם זה ההורים שהילדים שלהם שולחים SMS.

בחיי, אני לא מבינה מה אנשים נטפלים לבחור הזה. זו תחרות שירה וכיף. הוא לא נבחר העם או משהו.

כולה תחרות ריאליטי מטופשת של קשת.

אלו לא הבחירות לממשלה. התחרות באה לבחור מי שמבצע הכי יפה והכי טוב. לא מי שיגרום לשלום עולמי.

באמת המדינה מטומטמת, אם בזה אתם מתעסקים, במקום לתהות למה הממשלה הזו לא מתפקדת, איך זה שלא דואגים לאנשים שאיבדו את הפרנסה שלהם בגלל המלחמה, איך זה שלא מחזירים חיילים חטופים הבייתה.

במקום לקרוא להדחתו של הנשיא קצב – אתם קוראים להדיח את מר ג'קו אייזנברג. זוכה כוכב נולד.

באמת מדינה מפגרת.

מדינה מפגרת, עם אנשים מפגרים עוד יותר, שמוציאים את התסכול שלהם, על האדם הראשון שהם מצאו. כי זה הכי קל. תמיד קל להיות צבועים ולהיטפל למישהו, שרק הגשים את הזכות לביטוי עצמי.

ג'קו, אני איתך, עשה לי ילדים!

זה קורה לכולן. אפילו לך, בחורה טובה וחכמה שמגיע לה כל כך הרבה.

את פוגשת בחור. הוא מייד מצליח להקסים אותך, כי הוא כזה חתיך מהמם, וכובש ומצחיק. אתם מתחילים לצאת, אתם נהיים חברים. את מאושרת ומאוהבת, חושבת שסוף סוף מצאת מישהו נכון.

ואז הוא בדרישות, ובתנאים. בקטנה. אז את חושבת שזה קצת מוזר, אבל בזוגיות צריך להתפשר. ואז את מתפשרת יותר מדיי. כי אם לא תתפשרי, את לא בסדר. ולא, את לא חייבת כלום, אבל ככה הוא, ואת יכולה להתחשב. אז את מתחשבת. על חשבונך. אסור לך להגיד לו "לא". את חייבת לבצע את כל רצונותיו המיניים בלי קשר למה שאת רוצה או לא. הוא מעביר עלייך ביקורת, כל מה שעשית או לא עשית לא טוב בעייניו. הוא רוצה שתשימי אותו ורק אותו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלך, ובמילים אחרות – את נהיית שפחה שלו. תמיד זה מה שהוא רוצה. תמיד הוא נפגע. תמיד הוא נעלב. ואיכשהו הוא עוטף את הכל באהבה ובמילים יפות. הוא לא מכריח אותך מפורשות, הוא מכריח אותך בדרך עקיפה, בדרכו המניפולטיבית. ואת כל כך אוהבת אותו ורוצה לרצות אותו, כי הבעייה בך, הדפוקה, שפוגעת בו כל הזמן. ואולי זה בעצם בסדר ככה, אולי ככה זה צריך להיות.

ובמהלך הזמן את מפחדת להגיד לו דברים, מחשש שיכעס עלייך. אז את צריכה לשקר. והוא לא מרשה אפילו לא לנהל שיחה תמימה עם בנים אחרים, ומחטט לך בסלולרי כדאי לאמת את זה. ואת צריכה לבקש ממנו רשות כדי להיפגש עם חברים שלך. והוא לא מסכים, כי את רק שלו.

ואת צריכה להתחשב. הוא אף פעם לא מתחשב בך.

אבל לך אין את האומץ לומר לו שום דבר. את תמיד שותקת. ובאיזה שלב כבר לא אכפת לך. את מפסקת רגליים או פותחת את הפה בלי חשק בכלל. מחכה שזה יעבור, והוא יילך כבר.

ואינך יודעת מה את מרגישה בכלל. את רק תוהה לאן את נעלמת במערכת יחסים הזו, ורק הוא נשאר.

הוא גרם לך להאמין שבלעדיו את לא שווה כלום. ואת בוכה בלילות, לא ישנה ולא אוכלת, ומתפקדת רק בגלל הפרוזק.

ואז זה נגמר. ההורים שלך מאיימים שיוציאו אותך מהבית אם זה יימשך. ואין לך אומץ להיפרד ממנו, ולהגיד את כל מה שאת חושבת. והכל מתמוסס לתוך שתיקה אחת גדולה ונתק.

ואחרי כמה חודשים את רואה אותו ברכבת. ידעת שתראי אותו מתישהו, כי זה מקום קטן. לא באמת היית מוכנה לזה. וזה רק לשתי שניות, אולי הוא לא שם לב, אולי הוא בכלל שכח ממך. הוא בטח המשיך הלאה בלי להניד עפעף. וזה לא משנה שאת לא חייבת לו כלום יותר, שהוא לא קשור אלייך, שיש לך חבר מדהים עכשיו, שאת חזקה. הוא לא יכול לעשות לך כלום. אבל את נכנסת לחרדות ולפחדים. וכל היום נהרס לך.

זה יכול לקרות לכל אחת.

זה קרה גם לי.

אם היה לי את כל הכסף שבעולם הייתי קונה המוני נעליים וספרים.

הייתי קונה את כל הנעליים שאי פעם חלמתי עליהן, עם עקב דק וגבוה, ושהייתי נועלת אותן הייתי הולכת בהליכה סקסית ומרגישה נשית. עכשיו אני חייבת ללכת עם סנדלים של צבא, ובסופי שבוע אין לי כוח לעקבים.

האהבה שלי לספרים התחילה הרבה לפני האהבה שלי לנעליים.

כשהייתי ילדה קטנה אמא שלי תמיד הייתה מקריאה לי סיפור לפני השינה, ותמיד דרשתי עוד ועוד סיפורים, עד שלא היה לה כוח. לפעמים הייתי משחקת עם הבובות פרווה שלי בגן – דהיינו אני הגננת והם הילדים, והייתי מכריחה את אמא שלי לקרוא לחיות פרווה שלי סיפור.

כשלמדתי לקרוא, זה היה הרבה יותר קל, כי הייתי קוראת בכמויות.

בסוף היסודי – תחילת חטיבת הביניים, הייתי מנוייה בספרייה העירונית. קראתי את כל הספרי הנוער, ספרים שטותיים על נערות מתבגרות וכל זה, ותמיד רציתי להיות כמוהן, כי תמיד הן היו מאוהבות במישהו, ובסוף הן היו איתו ביחד. ואני חשבתי שאף פעם לא יהיה לי חבר ושאף אחד לא ירצה להתנשק איתי.

אז סיימתי באמת את כל הספרים המיועדים לגיל שלי, הפסקתי את המנוי.

אגב, בגלל הקריאה המרובה הייתה לי שפה עשירה יחסית לילדים בשכבה שלי, אף פעם לא היו לי שגיאות כתיב, ותמיד במבחנים בהבעה והבנת הנקרא הייתי מוציאה 90-100.

עד כיתה י"ב קראתי ספר פה, ספר שם.

בכיתה י"ב התחלתי לחזור לכמויות הספרים כמו פעם, בעזרתה האדיבה של מורן. לבחורה יש מאות ספרים בבית, ואני ניצלתי זאת כדי לקחת ולהשאיל כמה שיותר ספרים. הייתי פשוט קוראת כמויות מטורפות של ספרים, וזה בזמן המגנים והבגרויות.

אחר כך הלכתי לחנות ספרים משומשים בחיפה, וכל שבוע שבועיים הייתי מחליפה ספר.

עד שבסוף זה נמאס כי זה יצא יקר, וחזרתי להיות מנויה בספרייה.

בספריה יש המוני ספרים, וזה כמו גן עדן בשבילי. כל פעם שאני מחליפה ספר, לוקח לי המון זמן לבחור איזה ספר אני רוצה, כי אני רוצה את הכל.

עכשיו בגלל הצבא אני הולכת פחות לספרייה, אבל אני משתדלת. וחוץ מזה, אני משאילה ספרים מכל מיני אנשים אחרים, ולפעמים גם קונה. לפעמים אני יכולה לקרוא את אותו הספר מספר פעמים.

הקריאה זה הדבר הכי טוב שאני עושה לעצמי. זה יותר טוב מכל דבר אחר. אני יכולה לקרוא, וממש להיכנס לספר ומאוד קשה לגרום לי להפסיק.

אני יכולה ממש להתחבר לעלילה, להיכנס ממש פנימה, ולחוות את הכל בעצמי. אני יכולה להתרגש, לבכות, לצחוק – וכל זה רק מלקרוא ספר.

אני רוצה כבר להיות גדולה ועשירה, ושיהיו לי מגירות מלאות בקופסאות שקופות בתוכן אחזיק את נעלי הסטִילֵטוֹ שלי, וספריה ענקית עם המוני ספרים.

ואולי יהיה שם גם ספר אחד, שיהיה כתוב על הכריכה שלו שאני כתבתי אותו.

שלומי בסדר, קצת מטושטשת וכואבת ועייפה ומקולקלת, אבל אתחיל מההתחלה.

ביום חמישי יצאתי ישר מהבסיס עם חבר שלי, אליו הבייתה. הגענו בסביבות שמונה, כשאני סחוטה מעייפות.

הוא רצה ללכת עם חברים שלו, לעשות על האש בגן סאקר, ולמרות שלא הייתי במוד, הסכמתי.

טוב נו, הגעתי, והיה לי כל כך קר. הייתי עייפה, שכן באותו יום קמתי בעשרים לחמש בבוקר, שרפו לי העיניים, וכל זה בתוספת של חברת אנשים שאני לא מכירה – עושים לי מצב רוח ממש רע. ניסיתי לדבר עם חבריי, אבל כולם סיננו אותי (!). בסוף הלכתי לשבת תחת עץ, ודיברתי עם אחותי הקטנה, כי היא הייתה היחידה שהיה לה את הפנאי לשוחח. ואז החבר שלי בא, ואמר שנלך. ואני בכיתי. כי זאת אני. לפעמים הדר הרגילה והשמחה והכיפית נגמרת, ויש במקומה מישהי אחרת. מישהי שמפחדת מאנשים. אני לא מסתדרת עם אנשים. מישהי שפתאום משהו אחד קטן לא מוצא חן בעיניה, והיא נהיית שונה. וקשה להבין את זה, שיכול להיות משהו פצפון שקרה, והכל יכול להפוך להיות רע. כי אני טוטאלית. לטוב ולרע.

ביום שישי לא עשינו משהו מיוחד, בערב הלכנו לראות סרט. צחקנו שזה כמו דייט ראשון, כי אף פעם לא יצאנו רק שנינו ביחד לדייט רשמי. אז ראינו את שודדי הקאריביים- נהניתי ביותר, חוץ מזה יש שם את ג'וני דפ, מחמלי. אז ראינו סרט, עם פופקורן (הרבה זמן לא יצא לי לעשות את זה) ובסוף הוא נישק אותי לפני שנכנסנו הבייתהJ

יום שבת בהיתי יותר מדיי בטלוויזיה, הרגשתי שמוחי מתנוון. באו אורחים לארוחת צהריים. בערב בא חבר של החבר +החברה. היה נחמד למדיי. הייתה לי הרגשה לא נעימה בגלל אירועי יום חמישי, אבל זה עבר בשלום.

היום התכוונו ללכת לצבא. בתחנת אוטובוס התחילה לכאוב לי הבטן בטירוף. הרגשתי שכל מערכת העיכול שלי מתפחלצת לאיטה. רעדתי, הראש כאב לי, והרגשתי שאוטוטו אני מתפגרת. הייתי צריכה להגיד לחבר שיקרא לאבא שלו שייקח אותנו הבייתה. וזהו, קלקול קיבה ככל הנראה.

ישנו קצת.

ועכשיו אני הולכת לאכול טוסט וחביתה וסלט.

שמרו על עצמכם.