סדין אדום הוא רק סדין

אצלם בלהקה היו אומרים שציפורים נודדות לא יודעות גבולות. בינו לבין עצמו היה אומר שאילו הייתה לו את האפשרות לבחור לא היה פה היום, תלוש בין שמים לארץ, מרחף אל המרחבים האינסופיים. לכולם הוא היה מספר שרגליו- למגע האדמה כמהות, שנוצותיו- לשכשוך המים מייחלות, אולי כדי לשכנע את עצמו, אולי כי באמת האמין, אך כנפיו העצומות הן שהעידו אחרת והם כולם ידעו...

שנים שנדד, חיפש אתגר באיתני הטבע והטבע לא כיזב. ככל שראה יותר רק תהה יותר- על מקומו שלו בתמונה המטושטשת.

לכל רגע מרטיט היה שומר ציון דרך- צורב תמונה בראשו- אחת ועוד אחת אוסף אותן לאמתחתו. לעיתים כשהיה עוצר לרגע ומפזר את אוסף תמונותיו העצום, היה הופך בין-רגע אחוז תזזית- ניצוץ קל היה מבליח בעניו ולרגע קט האמין שהנה והוא משלים את התמונה כולה, וכמה קרוב הוא לאותה שלמות נכספת, אך תמיד זו הייתה מתריסה ומתנפצת לאלפי רסיסים קטנים, קטנוניים.

 

אצלם בלהקה היו אומרים שציפורים נודדות לא יודעות גבולות. אילו רק היה יודע כמה קרובה היתה תשובתו, איך תמיד השתקפה בצילו, יש אומרים שאולי היה מוותר על מסעותיו, אך הוא היה אומר שבלעדיהם לא היה מוצא אותה- את התמונה האחרונה באמתחתו, זו שנצרבה בראשו וסללה לו את דרכו אל השקט, אל השלמות, אליה.

כשהיה מהרהר בה נהג למתוח את כנפיו עד קצה גבול היכולת ולדמיין אותן ממשיכות לאינסוף,

הוא נהג לכנותה "תצוגת חיזור", וכמו שהטבע לקח, הוא ידע גם להעניק.

 

אצלם בלהקה היו אומרים שציפורים נודדות לא יודעות גבולות,

הוא ידע זאת טוב מכולן,

בעיקר כשהיה מותח את כנפיו אל האינסוף...