אני כל כך מכוערת. כל כך מכוערת. מבפנים ומבחוץ. בעיקר מבחוץ. שמנה ודוחה, מתלבשת דוחה.

אני כל כך משעממת. משעממת ומשועממת. אוי.. כל כך משועממת.

איפה כל החברים שלי? מתו כולם.

כל החצי השנה הזו הייתי בבית. הייתי בבית ולא עשיתי כלום.

ישבתי וטבעתי בשיעמום של עצמי.

מה כבר נשאר לי? כלום לא נשאר לי

אין לי חברים

כלום אני לא עושה

כולם נהנים, יוצאים..

ואם אני מדברת על זה אם מישו אומרים 'תזמי' יופי אז כל פעם אני אזום? די מתחיל להמאס

ממזמן כבר נמאס. "הכי כיף להיות צעיר" כן.. לא נראה לי.

לכל הסובבים אותי יש מלא חברים. ולי.. אין אפחד. באמת שאפחד.

זה שאיזה מישו שולח הודעה פעם ב.. זה לא נחשב.

וכן, הרוב אני שולחת הודעות.

לא באתי לכתוב ולספור כמה הודעות אני שולחת או כמה שולחים לי

באתי לרשום שנמאס לי להיות לבד.

אני רוצה חברים.. אני רוצה חבר. אני רוצה שלמישהו יהיה אכפת ממני

ושיהיה איתי. ושיצא איתי למקומות. ויהנה איתי. ואני לא אשפוט את עצמי כל פעם

די זה חייב להגמר. הכל. ואני כבר במוח חושבת מה יגידו על זה, "לא יהיו לך חברים אם לא תצאי החוצה"

די באמשלכם? עם מי אני אצא? עם הכלב שאין לי?

זה פשוט בלתי נסבל.

בא לי לכבות את עצמי.

פשוט לכבות.