אז הנה לפניכם..

אם תשאלו אותי מה אני רוצה, אני אגיד לכם ללא היסוס שאני רוצה לבכות.
לבכות באמת, מתוך כאב, מתוך הפגעות, מתוך איזשהם רחמים עצמיים.
אני פשוט רוצה להרגיש.

תקופת יובש זה חרא, בחיי.
[זה גורם לך להרגיש(?) לא אנושי]

אני חושבת שהתבגרתי.
באמת עכשיו. זה ניכר בכתיבה שלי, שהשתפרה פלאים, ביחס שלי לדברים, ואפילו בזה שאני יכולה להסתכל על עצמי במראה ולהעריך את מה שאני רואה[ואולי גם את זה שאני סוף סוף רואה]. כי לעזאזל, באמת יש מה להעריך.
אני יודעת שהשתנתי. אני יודעת גם שזה לטובה.
רק חבל שלא רק אני השתנתי...

בכל מקרה, בתור פרנואידית, שרק הפכה יותר פרנואידית עם השנים-
אני מתחילה לדמיין לעצמי סיטואציות בראש.
אתם יודעים, מאלה שאף אחד לא רוצה שיקרו.

אז השאלה הנשאלת היא- למה אני כזאת מטומטמת?
או לחילופין- למה אני לא אחרת...?

אולי כי זאת אני, וזה בסדר.
פשוט... לא בסדר כמו שצריך להיות.

הלוואי והיית חושב כמוני.
או שאני הייתי חושבת כמוך.
או בעצם, אולי תהיו אותו בנאדם?

אל תנסו להבין, באמת שהפסקתי להבין את עצמי.