| 8/2007
שביזות של שני ימי שבת (מהגיוס, דרך שבת שעברה בבית, ועד גי
שבועיים עברו מאז שהתגייסתי. זה נראה הרבה יותר, בגלל שהזמן פשוט לא זז. אני פשוט לא רגיל למשמעת הצבאית שדורשים ממני. קשה לי להגיע עד לבייג'ינג ובחזרה תוך עשר שניות ולהעמיד מסדר, כמו שהרס"פ רוצה. קשה לי להשאר ער בשיעורים (כן, עדיין יש שיעורים בטירונות) אחרי שכל היום טוזזתי קשות. פשוט קשה לי!
אבל אני אספר לכם מה הולך שם, מאז שהתגייסתי-
יום ראשון ה29 ביולי, התגייסתי לצבא. את הימים האחרונים לפני השיעבוד הזה ביליתי עם מיכל אהובתי במסיבות גיוס וכו'. מיכל והורי ליוו אותי בדרכי האחרונה לפני שעליתי על האוטובוס שיקח אותנו לצד השני של הבקו"ם. זה היה עצוב מאוד, ואני רק בקושי עמדתי בזה. אמא שלי התחילה לבכות שלקחו לה את הילד שלה, מיכל גם בכתה שלקחו לה את החבר, ואני כל השבוע הראשון מנסה שלא לבכות בגלל השוק והגעגועים ממיכל. אני התגעגעתי אליה כל אותו שבוע. בבקו"ם חילקו אותנו באופן רנדומלי לקבוצות בשביל שנעבור את החיול כמו שצריך. הראו לנו סרט עם תום אבני ועוד איזה כוסית אחת. צילמו אותנו לחוגר, לקחו צילומי רנטגן, וכו'. היום הראשון לא היה מעניין, רק לימדו אותנו לקשור נעליים. הלינו אותנו באוהלים בבקו"ם, ואז ביום השני חילקו אותנו לחטיבות שלנו. בנתיים אני בחטיבת הכשרה של השיריון, אבל אני מיועד לחטיבה אחרת.
השבוע הראשון של הטירונות היה שבוע קליטה - שבוע סליחות. זאת אומרת שלא יענישו אותנו אם נעשה שטויות. אבל זה נגמר תוך פחות משבוע, ביום חמישי בלילה כשהקפיצו את הצוות שלנו בגלל שלא נרדמנו בלילה לפני שהלכנו הבייתה.
יום שלישי היה מסדר בוקר שש שעות לאחר שהלכנו לישון. הצבא מחוייב לתת לנו שש שעות שינה, אבל זה לא אומר שאנחנו אשכרה נישן בשעות האלה, כי צריך גם להתארגן מראש, וחרא כזה... קיבלנו את הציוד ב' שלנו, ואמרו לנו איך לשפצר אותו לאפוד. פרט לאלה, עשרות על גבי עשרות מסדרים וכמה שיעורים עם מספר בכירי דרג במחלקה שלנו, לא עשינו כלום. וזה עוד לא הכל, יש עוד כמה קטעים גרועים.
אחד מהם, שאנחנו הרבה מאוד אנשים בתוך חדר שלא גדול בהרבה מהחדר האישי שלי, כשאת רוב המקום תופסת ערימה של קיטבגים ושאר הציוד ב' שלנו על הריצפה. אין מקום להתארגנות בכלל בחדר, בעיקר בשעת ת"ש, שעוברת ממש מהר.
השני נוגע לזמנים. הסמ"ח מקציב לנו זמן מועט לעשות משהו ואנחנו צריכים לעמוד בו ועוד לחזור למסדר ולעמוד על השלמה, (כלומר שהחנת"ר אומר כמה אנשים יש במחלקה, כמה אנשים יש כרגע, ואיפה כל השאר) ולקבל את הסמ"ח כמו שצריך. החנת"ר הראשון עבר התמוטטות עצבים אחרי יומיים בתפקיד. למרות שהוא ביצע את התפקיד יותר טוב משני החנת"רים שהיו אחריו, הוא היה חנת"ר בתקופה מאוד קשה, כשעוד אין משמעת צבאית. עד היום הוא בטראומה מהתפקיד הזה, ולא נראה שהוא יהיה מוכן לעשות אותו שוב בזמן הקרוב.
יום חמישי היה לנו שיחת בטיחון עם הס.מ.פ. שלנו. בחור קרוע כמו מדי הב' שלו. מצדיע כמעט במקביל לאף שלו ולא מקפיד על דיסטנס, מכיוון שהיה ס.מ.פ. של שתי פלוגות מבצעיות, ושם כבר אין את אותו הדגש על משמעת כמו בטירונות. הוא אדיש למדי ל"הקשבים חולפים" (כל פעם שמישהו בעל דרגה הגבוהה מהמפקדים הישירים עוברים, צריך לתת לו הקשב, ואם זה קצין, כמו המ.מ. אז צריך גם להצדיע) ונחשב כבחור טוב על פי אחד מחברי שנסע איתו כשהיה בהפניות לרופא. יום חמישי האחרון (ה9 באוגוסט, לא השניים באוגוסט) עשינו לו הקשב חולף, והוא הצדיע לנו בצורה הזויה ומשעשעת במיוחד.
יום שישי התעוררנו מוקדם על הבוקר, ולקחו אותנו לב"ש ומשם חזרה הבייתה בדרך חזרה ישבתי ליד החנת"ר הנוכחי שלנו, בחור חביב שטחן אנימות בארבע שנים האחרונות וגם קרא המון ספרי פנטזיה ומד"ב, פשוט בחור כלבבי! הורידו אותנו בב"ש ליד תחנת הרכבת, שם דיברתי עם מיכל ועם אמא שלי בשביל שיפגשו אותי בתחנת הרכבת ברחובות, ואז את כל הסופ"ש בילינו ביחד, רק אני ומיכל. הלכנו אותו ערב לחנוכת בית של חברה טובה שלה. אירוע מאוד נחמד, הגיעו מלא אנשים מוכרים, והיה נחמד באופן כללי למרות שנרדמתי על הספה באמצע הערב. הייתה פיצה טובה, מוזיקה גרועה ומוזיקה טובה. אחרי זה, הלכתי לישון אצל מיכל, ואז בילינו ביחד כמעט כל השבת, עד שאמא שלי הצטרכה את האוטו שלה בשביל ללכת לעבודה. מה לא עשינו אצל מיכל? שיחקנו משחקי קלפים, הימרנו, ראינו סרטים, אכלנו, והיה חביב.
בשבוע הראשון לא עשינו הרבה, פרט לשיפצורים. אבל השבוע הזה נגמר, והשני התחיל כששבוע הסליחות נגמר, והעונשים התחילו.
היינו צריכים להגיע ביום ראשון בבוקר למחנה נתן על מדי א'. כמובן שאני איחרתי בשעתיים כי ישנתי אחרי שהייתי אמור להתעורר, וגם כי איחרתי את הרכבת כי היא הייתה bloody עמוסה לגמרי! כשהגענו לב"ש היו הסעות מאורגנות למחנה נתן, בסיס צבאי ליד באר שבע, ומשם עוד מספר שעות נסיעה לבסיס, וחזרה למשהו דמוי שגרה מתישה. עוד ברכבת לב"ש דיברתי בפלאפון עם אנשים שלא דיברתי איתם כבר מלא זמן (כמו למשל מישיש). החנת"ר התקשר בשביל למסור הוראות איך להגיע למחנה נתן ואיפה הם בערך. כשהגעתי לשם, היו שם כבר הרבה מאוד אנשים והיה עמוס כמו האנגר 11 בזמן הופעה של מגהדת'. כשהגעתי, התקשרתי לחנת"ר והתחלתי לחפש את המחלקה שלנו. דיברתי איתו, ואמרתי לו להרים ת'יד שיראה אותי. פתאום אני קולט שהוא מאחורי.
הגענו לבסיס אחרי הרבה מאוד נסיעה ואחרי שהמ.מ. של מחלקה 3 רצה ללמד אותנו קצת על מכתש רמון במסגרת של "תרבות יום א'". הגענו לבסיס, הוחתמנו על M16, מספר שיעורים על שימוש נכון בנשק (עקרונות ירי, בליסטיקה, משחקים בנשק, ועוד כל מיני דברים כאלה) וביום שני יצאנו כבר לשטח לשלושה ימים בשביל מטווחים. יום שני על הבוקר היה לנו ברור (בררה, כלשוני. מבחן כושר). הבררה מורכב משכיבות סמיכה, שכיבות בטן, וריצת 2000. מכל מחלקה נבחר מצטיין מחלקה. אותו שבוע גם הכרנו עוד דמות שתהיה משמעותית להמשך הטירונות - הרס"פ (רב סמל פלוגתי, בעצם המנהל הלוגיסטי של הפלוגה, דואג לדברים כמו אוכל בשטח ודברים כאלה). הוא בנאדם בסדר, מצויין אפילו, אבל האמאמא שלו היא זונה! כל פעם שלא עשינו לו הקשב חולף או בכלל לא היינו קצת מדוגמים, הוא ישר מעניש. או על ידי טירטורים וטיזוזים (30 שניות נגעתם בקיר וחזרתם להקשב), השפלות (מחלקה, אתם חושבים שאתם סמוראים כמו שכתוב שם?) או על ידי מתן כוכביות (אם צוברים מספיק כוכביות, אז נשארים שבת על לא עוול בכפינו). התלוננו בפני המ.מ. לגביו, אבל הג'ינג'י הזה צידד ברס"פ (הוא לא נותן זמנים לא ראליים, אתם רק צריכים לבקש הארכות. איפה האיתנות שלכם?). אז כמו שאמרתי, אחרי יומיים של טירטורים, טיזוזים, ומטווחים, היה לנו בבוקר של היום השלישי בשטח מסע של שלוש קילומטר בשטח. זה היה ממש כלום, אבל זה היה נורא קשה, כי כל הגוף שלי כאב. בסוף קיבלתי ח.ח. על כך שנתתי הכל רק בשביל לסיים את המסע הבאמת קצר הזה. עשינו את המסע הזה ב20 דקות, שזה כמו המרחק מהבית שלי לתיכון קציר. בסוף המסע הקצר הזה היה טקס הענקת נשקים. כל אחד נקרא בשמו עלה אל מול שלושת המפקדים והמ.מ., הצדיע למ.מ., לקח את השנק, קיבל אגרוף חברמני מהמפקד האישי שלו, והלך חזרה למסדר. אותו מצטיין מחלקה, אחרי שקיבל את הנשק, קיבל גם אגרוף מהמפקד, ובא ללכת. "חכה רגע", אמר לו המפקד של צוות אחר, ונתן לו גם אגרוף חברמני. ואז גם המפקד השני נתן לו אגרוף. ואז הגיע המ.מ. שלנו, והוא הוריד לו וואחד אגרוף, טוב שלא הוריד ת'בנאדם!
המטווחים שלי הלכו טוב יחסית למחלקה. למרות שבמטווח איפוס הראשון פספסתי את כל חמשת הכדורים, אבל במטווח איפוס שאחריו היה לי מקבץ טוב של 5 ס"מ (מקבץ - המרחק בין שני הכדורים הרחוקים ביותר. 5 ס"מ זה המרחק המקסימלי בשביל איפוס הכוונת). לאחר מכן היה וידוא איפוס. יורים עוד עשרה כדורים, ובודקים אילו כדורים פגעו איפה. אחרי המטווח הלכנו עם המפקד בשביל לבדוק את הפגיעות. בדקנו במטרת דמות אילו כדורים חדרו לאן. בקרטון היו תשעה חורים שלי. אמרתי למפקד שכיוונתי גם למוט עץ, ואכן היה שם חור! חור שלי!. ואז גם היה ירי לילה. לא ראיתי בכלל את המטרה, ולא את הרובה, או בכלל לאן אני מכוון. אבל בכל זאת פגעתי שלוש מתוך חמש כדורים.
כתבתי המון, אבל אלה החוויות רק על קצה המזלג. יש עוד הרבה לכתוב, אבל אני משעמם פה את מיכל, שחיטטה לי בכל החדר מרוב ששיעממתי אותה. שבת הבאה אני סוגר, אז אראה אתכם עוד שבועיים. סי יא!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
