| 3/2008
סיימתי את ההכשרה שלי. ברוכים הבאים לחיים במבצעית
זהו, מחזור אוג’ 07, הכשרת לוחמי שיריון בחטיבה 460 סיימו את רצף ההכשרה שלהם. אני סיימתי את ההכשרה שלי בתור נהג טנק. עם אצבע שבורה והרבה רצון להגיע רחוק, הגעתי לאן שאני חושב שרציתי. לא ידעתי כלום על הפלוגות המבצעיות, רק הנפצות ששמעתי. שמעתי בעיקר סיפורי אימה על טחינת הצעירות של פלוגה ז’, אבל אחרי שהמ"פ נזרק לכלא לפני מספר שנים בעקבות זאת, זה הפסיק. החלטתי שאני רוצה להגיע לגדוד 74, מכיוון שהרס"פ, הסמ"פ והמ"פ הגיעו משם, ועליה שמעתי הכי הרבה. למרות שידעתי שיהיה סיכון שאני אגיע לפלוגה ז’, שם הם משפילים את הצעירים. על שאר הפלוגות לא שמעתי כלום ולא ידעתי כלום. גם עכשיו אני לא מתיימר לדעת הרבה על הפלוגות המבצעיות.
יום רביעי הגענו לרוויה ב’ בשביל שרשרת הקליטה, שם התעסקו בכל מיני בירוקרטיה, והחתימו אותנו על נשק וכל מיני ציוד של זה. לקחו אותנו אח"כ לאפס את הנשקים שלנו, חתמנו על ציוד ב’, ואז היה לנו שיחה עם הסמ"פ של וונוס, שהוא והרס"פ היו מעורבים מההתחלה בתהליך. לילה אחד בבסיס, ולקחנו את האוטובוס של שש ורבע לקריית שמונה, ומשם הבייתה. שש שעות שעברו כהרף עין, ואני בבית.
יום חמישי שבוע שעבר היה טקס סיום מסלול. התעוררנו בליל אותו יום, בשעה אחת וחצי, על מנת לסיים לארגן דברים אחרונים, ולצאת לדרך כבר בשעה שלוש ועשרה, לכיוון לטרון, הידוע בתור הבית של חיל השיריון. בשעה שש בערב, התחיל טקס סוף מסלול הכשרת שיריון, וקבלת הצפרגולים. היו תס"חים שאנחנו ביצענו - ראש חץ, מספר 5 (היינו הרצף החמישי בגדוד עזוז שסיים את ההכשרה שלו), מנורה ואז שני מעגלים. בזמן שהמתנו שהטקס יתחיל, חילקו אותנו לשלושת הגדודים ולפלוגות המבצעיות, ושם התחלנו את הקליטה. הגעתי לפלוגה ו’ יחד עם ידידי הפלישתי (לשעבר) שי סגל. המ"פ הודיע לנו שאנחנו ברגילה, כנראה עד חמישי או ראשון, ושיודיעו לנו כבר מה יהיה.
מספר שבועות לפני כן, אני ומיכל קבענו שאנחנו יוצאים לחופשה באילת ברגילה שלי, ושהיא תבקש רגילה באותו זמן. קבענו לרדת לאילת ביום שני בבוקר. הכל היה מוכן - כרטיסי הנסיעה, הקומבינות, הרגילה, התיקים ואנחנו. תכננו לנו חופשה של שלושה ימים, כאשר הנסיעה חזרה תהיה ברביעי בלילה. יום שלישי התעוררנו ביחד כאשר כל היום עוד לפנינו, והלילה עוד צעיר. הכל נראה כל כך מושלם, עד ששי התקשר אלי, ואמר לי שהתקשרו אליו מהצבא ואמרו לו שצריך להיות למחרת בבוקר בחצור הגלילית. כן, בגליל. אין ספק שזה הרס לנו את מצב הרוח, ואז על הממתינה המתין לו הסמ"פ, שאישר לי את מה ששי אמר לי - להיות למחרת בבוקר בחצור הגלילית. הסברתי לו את מצבי העגום, והוא אמר לי שהוא ינסה לראות מה אפשר לעשות. אני ומיכל היינו מבועסים מוות בגלל מות החופשה שלנו בטרם עת. אחרי כמה זמן החלטנו לשחק סנוקר. שיחקנו בחוסר חשק, וכל הזמן היינו בטלפונים עם כל העולם ואחותו בשביל להתארגן לקראת הבלתי נמנע. ולבסוף הרס"פ התקשר והודיע שאין מה לעשות, אני חייב להגיע. מכיוון שלי ולמיכל כבר לא היה סיבה להמשיך לשחק, החזרנו את הסנוקר, אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון, לקראת הנסיעה האינסופית שציפתה לנו.
אחרי שעתיים שינה, החזרנו את כל הציוד לתיקים, ועשינו צ’ק אאוט. הפקיד במלון הייתה המומה ושאלה "לא הייתם אמורים להיות פה עד מחר?" עניתי לה חזרה בקול מדוכא "אמור זה שם של דג...". לקחנו מונית לתחנה מרכזית, ושם היינו צריכים לעלות על אוטובוס לת"א. כשהגענו, מיכל גילתה שהיא איבדה את הכרטיס אשראי שלה. כלומר שאני הייתי אחראי על לשלם על הוצאות הנסיעה. לא שאכפת לי לשלם עליה, אבל בכל זאת, זה חתיכת מכה לכיס כל הנסיעה הזאת. למזלי, את הנסיעה השניה עשיתי בחינם, כי המדים שלי הגיעו, יחד עם ידידי שי לתחנה מרכזית בת"א. מבועסים לגמרי, עזבנו את אילת מוקדם מהצפוי ומהרצוי, והתחלנו את הנסיעה צפונה, כשאני מיועד לנסוע צפונה הרבה יותר, ומיכל מיועדת לנוח בביתה.
מוקדם יותר הערב, בערך בסביבות שש, נרדמתי. פשוט הלכתי לישון במיטה. האור בחדר דלוק, המחשב לא מכובה, והנשק מתחת לכרית (לא ידעתם? לוחמים חוזרים עם נשקם הבייתה. בעסה...). צלצלו אלי מספר פעמים, ואפילו שרית הזמינה אותי ללה מורס עם כל החבר’ה בערב. היא שאלה אם היא העירה אותי, ואמרתי לה שלא, למרות שהיא כן. התעוררתי סופית ב11 בערב, ועד לשעת פרסום פוסט זה אני ער. ולחשוב שלפני 24 שעות הייתי בשמירה לפני החזרה הבייתה.
מיותר לציין שבסוף לא הגעתי לבר. אחח... העצ"ם שלי כואבת...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
