|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הרהורים על המשמעות הנסתרת של להרביץ בראש לאנשים זרים עם מקל תופים כמעט שבור
בבוקר יום חמישי, העירו אותי ב11 בבוקר. הגוף כאב, והייתי ממש עייף. הסיבה היא כי הלכתי לישון בשש בבוקר מיד אחרי הופעה.
רביעי בלילה הייתי במסיבה בסטודיו 49. במלאות שנה לליין ההופעות fiction. היה ממש כיף, ואני אפרט מה עבר עלי שם. סתם כי היה כל כך פאקינ מעולה.
יום רביעי, בשש וחצי בערב, הייתי צריך להיות ליד מכון ויצמן. יצאתי מהבית בשש ועשרה. איך לעזאזל הייתי אמור לעשות את כל המרחק הזה ב20 דקות?! התחלתי לרוץ מהבית שלי. עברתי מרחק קצר בריצה, ולאחר מכן התעייפתי, והמשכתי בהליכה. אני לא בכושר, מה 'תם רוצים? התחלתי לרוץ במקוטעין, כאשר בין לבין אני הולך את שאר המרחק. חציתי דרך השכונות מצפון לקניון. רץ והולך. הגעתי לשם בשש וחצי בול. מיובש, עייף וכואב. אמרתי שלום לאנשים, גנבתי שלוק בירה מצביהה (צביקה, אחלה בנאדם). חצי שעה מאוחר יותר, האוטובוס הגיע. זה הוציא את כל הפואנטה מלרוץ את כל המרחק הזה.
באוטובוס ישבתי לצד שלושה אנשים דמויי ערסים. הם היו שיכורים וממש מצחיקים. הלכו מכות, שרו שירים על ילדי כאפות, וכו'. היה כיף לשבת לצד שלושתם. היה גם כיף לעשות איתם פוגו יותר מאוחר.
עשרים דקות יותר מאוחר הגענו לת"א, לסטודיו 49. זה היה בשבע וחצי בערב, ועוד היה אור בחוץ. עלו כמה להקות, היו כמה הופעות, ופגשתי ידידה שלי מב"ש. נכנסתי לפוגו מלא, מה שגרם לי לחשוב על טיבו.
חפירה על משמעות הפוגו, אתם לא מוכרחים לקרוא.
פוגו זה סוג של אלימות מבוקרת ומשולחת רסן. כבר עשרות אלפי שנים האדם ידע שהוא יצור אלים, ושהאלימות הזאת לא טובה אם הוא מפנה אותה כלפי חבריו לשבט, שכן הוא וחבריו לשבט היו תלויים אחד בשני בשביל לשרוד. לכן, הרבה מאוד תרבויות המציאו טקסים ומנהגים שמטרתם לשחרר את האלימות בצורה מבוקרת, בין אם זה קרבות טיקסיים, להכאיב אחד לשני קשות בתור טקס מעבר לבגרות מילדות, וכו'. לאחר הטקסים, האנשים לא חשו צורך כלשהו להרביץ אחד לשני, ולערער את יציבות השבט. הטקסים היו ניסיון לשלוט באלימות של חברי השבט.
גם כיום אנחנו בני אדם אלימים, וישנו עדיין איסור לפגוע אחד בשני. כך שיוצא שאין לנו איך להפנות את הכעסים, הלחצים והשנאה שלנו כלפי אנשים אחרים, עד שזה יתפרץ החוצה, בד"כ כשרוצים ממש להרוג מישהו מרוב ששונאים אותו. אבל אני רוצה לדבר על פוגו, לא על האלימות בכבישים.
לפני כ30 שנה, באמצע שנות השיבעים, הלך סיד וישס, דאז, הסולן של סקס פיסטולז, להופעה. הוא הגיע מאוחר להופעה, והוא היה רחוק מהבמה. הוא רצה להתקרב לבמה, לכן התחיל לדחוף אנשים אחד על השני. הרוב הגדול של האנשים המשיכו לדחוף אחד את השני, להרביץ אחד לשני, וליצור מקום בין אחד לשני, דרכו סיד וישס עבר דרך קהל המעריצים עד שהגיע לבמה. כיום אנחנו מכירים את זה כפוגו, על שם הקפיצות של האנשים אחד על השני, שדומה שהם קופצים כמקלות פוגו.
וחברה שלי שאלה אותי בעבר, למה הפוגו טוב? סה"כ מרביצים אחד לשני וזה כואב!
זאת שאלה טובה, שאני אענה עליה כאן מעל דפי הבלוג שלי, שזה מכבר חגג 10,000 כניסות.
כמו שכבר כתבתי, הפוגו זה אלימות משולחת רסן. הוא בעצם הדרך הכי טובה לשלוט באלימות אחד כלפי השני מחוץ להופעות. אי אפשר לשנוא אדם יותר ממה שאתה שונא אותו כשאתה רוצה להרביץ לו. אתה ניכנס איתו לפוגו, מרביץ לו קשות, אתה כבר לא תשנא אותו יותר לאחר מכן. כבר היו מקרים מעולם שאנשים לאחר פוגו לחצו ידיים והתחבקו. אני הייתי אחד מהם. פוגו יוצר אחווה שכמוה נערים עד גילי לא חווים עד הצבא. זכור לי מקרה אחד, בהופעה בקולטורה, מתי שהפוגו היה אסור אז. אני ועוד אחד מת"א, שלא הכרתי עד הפוגו, סולקנו על ידי המאבטח מהמועדון. התחלנו לדבר כאילו היינו החברים טובים, כאילו שאנחנו מכירים מזה זמן רב. זאת תחושת האחווה והחברות שהפוגו מסוגל ליצור. כנסו לפוגו בהמוניכם, רק אל תישכחו להוריד תכשיטים, שעונים ומשקפיים, ולשים אותם בקופסה שחורה.
מאוחר יותר, לאחר שוויט נויז סיימו ת'הופעה, הרגשתי משהו פוגע לי בראש. לא חזק במיוחד. הסתכלתי מסביב כדי לראות מי פגע לי בראש, לא ראיתי אף אחד. הסתכלתי על הריצפה, ראיתי מקל תופים שבור שאף אחד לא לקח. אז אני לקחתי אותו. ידעתי שזה מה שפגע לי בראש. לאחר שוויט נויז ירדו מהבמה, המתופף שלהם בא להתנצל בפני. אמרתי לו שלא צריך, ושזה היה לטובה. הכתי אנשים בראש עם המקל תופים הזה. לא חזק. ורק כשהם היו מוכנים, וראו לאן המקל בא. יותר מאוחר חשבתי על הסיבה שבגינה אני מרביץ לאנשים בראש. יש יותר מסיבה אחת, ואני אפרט אותן.
1) זה כיף. עוד דרך לשחרר עצבים על אנשים פרט לפוגו, להכות אותם חלושות עם מקל בראש, כמו פיה עם מטה הקסמים שלה.
2) האנשים שנתתי להם מקל בראש היו אנשים טובים בעיקר, ונתתי להם מקל בראש רק כדי שידעו שהם טובים. כמו למשל הסולנית של אווקווד ליין. הייתה ממש טובה. קיבלה מקל בראש. היא שאלה אותי בטון של בכי, לא שהיא באמת בכתה, למה הכתי אותה? עניתי לה שזה בגלל שהיא סולנית מעולה. הכתי אחר בגלל שיש לו גם חולצה של האלבום מבול, כמו שלי יש. הכתי את הידידה שלי מספר פעמים, כי היא בהחלט ללליגה. הכתי חברים, וכמעט כל מי שראיתי.
3) כדי שאנשים ירגישו את מה שאני הרגשתי כשחטפתי את המקל הזה בראש. זה לא היה חזק, פיזרתי את זה בין אנשים רבים, אז הם לא חטפו את זה חזק כמוני.
וסתם כי אני בחור קצת דפוק מטורף ושרוט.
הבחור עם המקל זה אני, כמובן.
פרט לכך, עשיתי עוד כמה דברים בשבוע האחרון, פרט לעובדה שבקושי ראיתי את חברה שלי, אולי פעמיים שלוש.
אני והחברים מדה שליט ומיבנה התנחלנו פעמיים בגן פלדי מאחורי הקונסרבטיון. גן יפה בהחלט. פעם ראשונה זה היה ביום שני, שם הגעתי עם אח שלי במספר שעות איחור, בגלל ארוחת ערב בראשון עם הורים וחברים שלהם. הגענו לגן רק באחת בלילה, והיינו שם שלוש שעות. שם ניר, אני ואיליה התחלנו להתנהג כמטורפים. טיפסנו שם על עצי דלק, עמוד תאורה, וקיר שנאלץ לסבול את הפארקור שלנו. היה משעשע ביותר יום שני.
ביום שישי היינו קבוצה יותר גדולה, ובינהם מיכל, חברה שלי. היה אותו דבר כמו יום שני. פרט לעובדה שמיכל ואני היינו בפינה שקטה איזה שלושתרבעיי שעה, ביחד. לא אפרט מה היא ואני עשינו (בשבילכם, רק דיברנו...). בזמן הזה, דניס וחבר שלו הגיעו, וסיפרו לנו על האמונה של החבר שהיה איתו. כל דת שמטיפה לאהבה חופשית היא דת מעולה.
בין היתר עברו שם עדי ועופר, אז אמרנו להם שלום, והם שאלו איך אני מקושר לחבורה הזאת? עניתי להם במילה אחת - בינת. יותר מאוחר, חלק מהחבורה הלכו לחומוסיה ליד מכון ויצמן בשביל לטרוף קצת כי הם היו רעבים והיה להם כסף. הרבה יותר מאוחר הם חזרו לגן, והביאו לנו קצת אוכל. לא יותר מדי.
לי ולמיכל יש חודשיים היום. דיברנו על איך עבר החודש הזה לעומת החודש הראשון. הסקנו מסקנות והעברנו ביקורת. תצויין לטובה העובדה שכעת השיחות ביני לבין מיכל כבר לא נתקעות כבעבר. לא כמו הפסקה הזאת.
לאחרונה עלתה לדיון הפירומניה שלי לעומת התשוקה שלי למים. ים, בריכה, בקבוקים של ליטר וחצי, לעומת האש. אנשים שאלו אותי איך לעזאזל זה יכול להשתלב ביחד? דרשו ממני לבחור בין שני אלה. למזלי, אני לא צריך לבחור. אני אוהב את שניהם במידה שווה, וכבר הרבה זמן שלא ראיתי אש מעולה וגם לא הייתי בים או בבריכה. אני אחזור שוב על ציטוט שכבר היה בבלוג הזה בעבר:
Pyro: Noun. Practicioner of the ancient and gentle arts of burning shit down and blowing shit up.
| |
שמחה רבה, שמחה רבה! אביב הגיע, דאוס אקס מכינה!
אתם בוודאי תוהים לאן נעלמתי בתחילת השבוע, לפחות הקוראים שאני שומר איתם על קשר אלקטרוני. אז בואו אספר לכם מההתחלה.
זוכרים את התגובה הזאת? האחת שכתבה את התגובה הזאת שמעה עלי רעות מחברותיה, אבל בכל זאת החליטה להענות להזמנה שלי לדבר איתה במסנג'ר. אחרי מספר ימים של דיבורים, החלטנו שנפגש בטריטוריה ניטראלית, ואין יותר ניטראלי ממסיבה עם חברים משותפים. לפתע ניר הודיע שיש לו בית ריק, והחלטנו ששם ניפגש. נהגתי לשם, בליווי אמא שלי, אספתי את בת-אל, והישר לבית של ניר. התברברנו איזה חצי שעה בדרך, כי אמא שלי לא יודעת לקרוא מפה כמו שצריך, וכל הזמן בילבלה אותי. בסופו של דבר הגענו. שם ראיתי אותה. היא הייתה הרבה יותר יפה ממה שתיארו לי אותה, יותר יפה ממה שחשבתי שהיא מלכתחילה. חצי ערב היא ניסתה להתחמק ממני, אולי מבושה, אולי מכיוון שלא הייתי מה שהיא ציפתה. לא יודע...
יותר מאוחר הצלחנו לגנוב כמה רגעים לעצמנו, להכיר אחד את השני.
מאוחר יותר, איליה ועוד כמה הלכו לקנות וודקה. הם חזרו עם הוודקה הזולה ביותר שקיימת, ולימים אוייבתי הגרועה ביותר - קגלביץ'. לא עוד אשתה מן הרעל הזול הזה. שתיתי שיבעה שוטים, למרות שהיא אמרה לי להפסיק אחרי החמישי. פעם הבאה אני לא אשתה כל כך הרבה...
ולמה, אתם בוודאי תוהים, אני מחשיב את זה כטעות גורלית?
כי את השעה וחצי לאחר השוט השביעי (נקיים, ללא זאפיבון כלל) ביליתי בשירותים, מקיא את נשמתי החוצה. חיבקתי את האסלה יותר ממה שחיבקתי אותה באותו בוקר. לאחר מכן, לקחו אותי לישון על ספסל נדנדה במרפסת הבית, שאשאף אוויר צח.
לאחר מכן, הייתי בpassover Sucks. עם הופעה משותפת של ADD וגם של סטון פלייר, לראשונה מאז הרבה מאוד זמן. פגשתי שוב את דנה, אחת מיקירות הבלוג. פגשתי מלא אנשים שלא ראיתי מלא זמן, ואנשים שגם כנראה לא אראה מלא זמן. היה נחמד בהופעה הזאת. לקראת הבוקר היה קצת משעמם, אז נרדמתי קצת במקום. מסתבר שאני לא הייתי היחיד. המקום היה מלא באנשים ישנים! חזרתי בערך בבוקר הבייתה.
ועכשיו חזרה לסיפור שלי ושלה.
דייט ראשון שלנו היה ביום שני. הלכנו לראות את הסרט החדש של ג'ים קרי, המספר 23. לא סרט משהו. אני והיא דיברנו מלא במהלך הסרט, היינו קרובים זה לזו, מחובקים בפוזיציה מתוקה שכזו. היה לי איזה באג בשכל, והייתי חייב לוודא מה מספר הכיסאות בשורה, כדי שהיא תשב באמצע. בסוף זה לא היה משנה, ושנינו ישבנו באמצע השורה. לאחר שהסרט נגמר, סתם התחלתי לקשר בלי קשר דברים למספר 23, סתם כי זה נראה לפחות משעשע (0 שווה 23!) (לא עצרת 23, חנוני מתמטיקה שכמותכם). ישבנו באיזה מקום, והתחלנו לדבר. כבר לא זוכר על מה.
ליוותי אותה לביתה, ושם מצאנו לנו איזה ספסל שקט בבניין קרוב לבניין שלה. כמובן שהיא הייתה קצת בסרטים בגלל שזה לא היה הבנין שלה. היא טענה שזה היה פאדיחות, אבל ב12 וחצי בלילה, מי יראה את הפאדיחות האלה?
דיברנו שם הרבה, עשיתי לה מסאז', נישקתי את כולה, אבל לא את שפתיה, כי היא לא רצתה. שאלתי אותה "למה?" והיא ענתה "לא יודעת...". לא הייתי לחוץ בגלל זה, וזה לא היה נורא כל כך. נסתדר בלי נשיקה ראשונה. עשינו כל מיני דברים סוטים, כטענתה, על הספסל הזה. ליקוקי אוזניים, אצבעות, צווארים, ושאר דברים שהשתיקה יפה להם. ליוויתי אותה עד לסף ביתה, ושם השארתי אותה, והלכתי לביתי. כשהגעתי הבייתה, שלחתי לה הודעה שחזרתי חי.
יום לאחר מכן, יום שלישי
הרן אירגן פיקניק בשדרה מול מגדל השמש. היה כדורים, אוכל, "חרבות" (מקלות מצופים בחומר רך וספוגי), והיא. היה נחמד מאוד, אבל למורת רוחם של שאר המוזמנים, אני והיא תפסנו לנו איזו פינה, בזמן שאני לא נלחמתי בחרבות או שיחקתי עם האנשים, והתחלנו להיות מתוקים קצת יותר מדי. לא שאני או היא ראינו באותו רגע משהו רע בזה.
לאחר הפיקניק הזה, ליוויתי אותה הבייתה. בדרך היא שאלה אם אני ארצה לעלות אליה לדירה. כמובן שלא אסרב לכך, ועליתי איתה לחדרה. שם, חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי. היה פשוט חלומי. היא טענה שלא עשיתי את זה כמו שצריך, שמעתי את ההערות שלה, ותיקנתי להבא. היא טענה שהשתפרתי, ושאני לומד מהר. היא שמה מוזיקה נעימה ושקטה (פאוור מטאל סימפוני כדוגמת בלינד גארדיאן, גרגוריאן), והמשכנו להתנשק... נשארנו בפוזיציה הזו, עד שבאחת וחצי, אבא שלה הגיע, ורמז לכך שאנחנו צריכים לישון בחדרים נפרדים. היא התנדבה לעבור לחדר השני. בשש בבוקר היה לה קר, אז היא נכנסה חזרה לחדר שבו שהיתי, והמשכנו במעשינו. מכאן, עשינו דברים שהשתיקה יפה להם...
בעשר וחצי בבוקר, יום רביעי, נאלצתי לעזוב, מכיוון שלשרון היה חשק טיפשי ביותר להסתובב בת"א במשך עשר פאקינ שעות לפני ההופעה של סיילם.
אין לי כוח לפרט מה עשינו עשר שעות בת"א, תקראו אצלה...
נכנסנו למועדון הבארבי, ושם ישבתי עם מגבר שהיה לצד הבמה. אני חושב שנרדמתי קצת לפני שההופעה התחילה, מכיוון עלו לי שוב התחושות בתוך הפה של הנשיקות שלה. זה היה ממש נעים, פשוט זכרונות חיים... כאילו אני על סמים או משהו...
בהופעה היה ממש כיף, הייתי מול זאביק, הסולן של סיילם. 21 השירים שהם ביצעו היו מעולים, ואיוול חיים והסאונדמן אירגנו את הבאלאנס בצורה מושלמת. עם מישהו רואה בDVD מול הסולן יד חומה, ועליה צמיד חום כהה צמוד ליד, בער בשורה השניה, זה אני!
הייתי בין הפוגו לבין הבמה, מקום מעולה לעמוד בו, למרות הפגיעות האקראיות של המטאליסטים הענקיים בנו. לאחר ההופעה, גילינו שלא היה לנו איך לחזור, כי ההורה שהבטיח שיבוא בסוף לא קיים, אז אמא של אחת מהן במקום זאת באה במונית. לא היה בשבילי מקום, כי כבר היינו ארבעה, אז הלכתי במקום זאת יחד עם עוד שלוש שבאו להופעה. ט' נערה חביבה, חבר שלה ט' בעל השם הזה, אך הזכר, וא'. הלכנו לתחנה המרכזית, ובדרך ט"נ קנתה לה וודקה ורד בול. כמובן שאני שלפתי ת.ז. בשביל זה, אבל חפיף. כשהגענו לתחנה המרכזית, גילינו שלא היו יותר מוניות שירות לרחובות, אז התחבטנו בסוגיה האם לקחת מונית רגילה. באותו זמן, ט"נ נתקפה באיזשהו התקף, וט"ז נאלץ להרגיע אותה. אז אני וא' נשארנו לבד. שוקסיסט (מהאלה של שוקס) רוסי בשם מ' בא, והתחלנו לדבר איתו. ראיתי שהם הסתכלו אחת על השניה, וראיתי מה הולך בינהם. שיהנו. למה הוא לא לקח ממנה מספר טלפון, זה נשגב מבינתי... אבל זה הכניס את א' לדיכאון קשה. אני, ט"ז וט"נ היינו צריכים לנחם אותה. אבל הרבה פעמים שני הט' נשארו מאחור, ואני נשארתי לנחם אותה. היא בכתה על כך שהיא רצתה את מ', רצתה אהבה. הצעתי לה מישהו אחר במקום מ', והראתי לה אותו. היא הצליחה סוף סוף להרגע, ואני חזרתי הבייתה, לישון במיטה המאוד נעימה שלי, אחרי כל כך הרבה זמן שלא ישנתי בה.
פה יש עוד תיעוד לגבי מה שהלך בקטע הזה בערב.
יש לחברה החדשה שלי (אנחנו רק ארבעה ימים ביחד!) רעין מטורף כזה שאנחנו לא מאוהבים באמת, רק בגלל שלא עבר מספיק זמן. אבל אני חושב אחרת.
טוב, פאק... חפרתי פה מדי. נמשיך בהרפתקאותי הסקסיות יותר מאוחר השבוע.
לילה טוב וחלומות נעמים!
| |
יום ארוך במיוחד
היום היה לי יום ארוך במיוחד חזרתי הבייתה רק בתשע ורבע בערב. למי שאין כוח לחפירות ארוכות, שידלג ישר לתגובות.
היום שלי בקיצור נמרץ -
שמונה בבוקר - בגרות בע"פ באנגלית, 5 יח"ל.
עשר בבוקר - מפגש אחרון של ח"צ (חוקרים צעירים) במכון ויצמן.
חמש אחה"צ - הצגת עבודות גמר של תלמידים מכל הארץ.
שבע וחצי בערב - מתמטיקשה. המורה שפכה עלי מים, אבל זה מסיבה טובה!
תשע ורבע - סוף סוף חזרתי הבייתה! ואז ראיתי את הסרט של טים ברטון Corpse Bride.
ולמי שיש כוח, הנה הגרסה הארוכה יותר-
היום בבוקר עשיתי את הבגרות באנגלית בע"פ. הבוחנת נדהמה לשמוע שיש כזו שפה בשם Leet, ורוב הזמן הסברתי לה מה זה. שזה לא שפת תיכנות, אלא שפה של שחקני מחשב. הסברתי לה על השפה, איך היא התפתחה ולמה, ולמה היא כ"כ מיוחדת. כשהגיע הקטע לדבר על עצמי, התחלתי לגמגם קשות. מה שמעלה את השאלה "עד כדי כך אני לא מכיר את עצמי?". אפילו לא לשקר לא יכולתי, כי את האמת לא ידעתי. היא שאלה אותי מה אני חושב התכונה הכי טובה בי. לא ידעתי להגיד לה. כשהיא שאלה אותי מה התכונה שאני חושב לא טובה בי, אמרתי שאני יודע שיש לי תכונות לא טובות. אמרתי לה שאני לא החלטי. היא החליטה להוסיף את שתי השאלות האלה למאגר השאלות שלה, אז אמרתי לכל מי שאחרי שיצפה לשאלה הזאת. בין היתר היו את דריבין, ליאור, אהוד וכו'.
אחרי הבגרות קניתי מניסן כרטיס להופעה ב25, AKA פסח גרביים. passover sucks. לא כל כך יצירתיים, האנשיים באקסטרים הפקות... לפחות הם בחרו להקות יצירתיות.
לאחר מכן חיכיתי.
בעשרה לעשר יצאתי מבית הספר למכון ויצמן. מפגש אחרון של חץ, ולאחריו היה הצגת עבודות גמר.
היו רק שתי הרצאות היום בח"צ, אחד בקריפטוגרפיה, על דרכים שונות יותר ולא מתמטיות לפיענוח צפנים. דרך הנקראת SCA, שזה פיענוח של צפנים, לא על ידי התקפה ישירה של הצופן על ידי תוכנה מתמטית, אלא התקפה על המחשב עצמו (Side channel attack), האזנה לו, ושימוש בזיכרון RAM ובזיכרון CACHE בשביל לפענח אף את הצפנים הקשים ביותר לפיענוח. כמו שגנרל צבאי דגול אמר לפני 2,500 שנה, בסיפרו "אומנות הלוחמה" - התחמק ממה שקשה, ותקוף את מה שקל. וזה מה שהם עשו. באמצעות SCA, ולא התקפה ישירה על הצופן, דבר שהיה לוקח עשרות אלפי שנים לפענח, הם יכלו לפענח צפנים בנאנו-שניות. שיט האפנז. הא הא...
הרצאה שניה הייתה על הפן ההומוריסטי במדע, מלווה בקריקטורות על מדע, ציטוטים משעשעים של מדענים מפורסמים, ואנקדוטות משעשעות. לאחר מכן היה ארוחת צהריים, סיור ה514 שלי בבית ויצמן, ואז היה את הצגת עבודות הגמר במכון דוידסון ובצמ"ד.
60, 70 תלמידים בערך הציגו את עבודות הגמר שלהם. חילקו אותם למספר כיתות ע"פ נושאים, והם הרצו למספר מוגבל של אנשים, כל אחד במשך רבע שעה, שמונה אנשים בכיתה. הייתי רק בשבעה הרצאות כאלה, או אפילו פחות. היו הרבה מאוד נושאים מגוונים, החל מתיקון DNA חד-גדילי ועד אלגוריתם (רשת נוירונים) לזיהוי באמצעות קול. התלמיד שעשה את עבודת הגמר הזאת טען שהקוד מספיק פשוט על מנת לזהות כל דבר, החל מזיהוי ביומטרי של אנשים, ועד זיהוי מין הדובר, שזו השאלה שהוא חקר. הוא אף טען שזה יוכל לזהות אנשים גם אם הם עושים גראולים. נשמע לי נושא מרתק בהחלט, והייתי רוצה לדעת מה יקרה איתו בעתיד...
אחרי זמן מה, נאלצתי לעזוב לפני ההרצאה אחרונה, בגלל שהיה לי שיעור מתמט'. הייתי עייף וחסר ריכוז, אז המורה העיפה עלי חצי כוס מים. לאחר זמן מה, היא ניסתה שוב, אך התחמקתי בצורה מאוד מטריקסאית, ולא נרטבתי שנית. וטוב שכך, מכיוון שאחרי הפעם הראשונה הורדתי את החולצה ושמתי את הקפוצ'ון מעל, אך אם הייתי נרטב שוב... מכירים את השיר You Can Leave Your Hat On? אכן, לא מחזה נעים במיוחד.
חזרתי הבייתה מהשיעור רק בתשע ורבע, וחצי שעה מאוחר יותר, Corpse Bride של טים ברטון התחיל. סרט טוב. קצת מורבידי, אבל מתוק מאוד! תראו את הסרט הזה, מומלץ בהחלט.
ניסוי שחשבתי עליו בזמן האחרון - האם השיר "Hallowed be thy name" של Cradle of Filth יגרום לילדים קטנים לבכות?
זה השם של הניסוי. המטרה לברר האם באמת יגרום לילדים לבכות.
מהלך הניסוי - ניגשים להורים עם ילדים קטנים, בכל מיני מקומות (חובה לרשום היכן נערך הניסוי עם הילד) ושואלים אותם בנימוס האם ניתן לבדוק על הילד את השפעת שירי דום מטאל על מצב רוחו של הילד (על מנת שההורה לא יסרב) . אם ההורה רוצה לברר מה השיר שהילד ישמע, צריך להשמיע לו את השיר הזה. שיר רגוע לאין ערוך מהשיר שהילד באמת ישמע... LOL.
באמצעות שיר ילדים נחמד מכוונים את העוצמה של האוזניות שהילד מרכיב. כך גם מגיעים לעוצמה הרצויה לילד וגם נותנים לו להרגע לפני שהשיר מתחיל. עוד פרטים שצריך לברר לגבי הילד זה את מינו, גילו, האם נחשף אי-פעם לסוגי המטאל השונים, רמת האנגלית של הילד,וכו'. בודקים את השיר בגרסה של קריידל על קבוצה של ילדים, ואת הגרסה המקורית, של Iron Maiden על קבוצה אחרת של ילדים, שתקרא קבוצת בקרה.
לאחר שאוספים את הנתונים, ניתן להוציא מתוכם את אחוז הילדים שבכו בגלל השיר של קריידל, והאם הם בכו בגלל השיר הזה, ולא בגלל המוזיקה שלו או בגלל המילים של השיר. נכון שרמת האנגלית של הילד צפויה להיות נמוכה, אבל לעולם אי אפשר להיות יותר מדי בטוח בגלל זה.
בהצלחה לחוקרים שירצו לחקור את הנושא הזה לעומק!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
