| |
משחקים באבא ואמא
בלוג חד-נושאי לפניך. פתחנו את הבלוג בתחילת ההריון הראשון ונשארנו מאז. שנינו כותבים כאן בעיקר על הבנות אמילי ואיווה (פעם היה לנו עוד בלוג בסביבה). |
| 3/2007
אמילי ואבא
קבלתי פה הערה שיש מי שטוענים שאני לא כותב פה מספיק.
זהו שקר כמובן, אני כותב כאן הרבה, פשוט יחסית לאמא'לה זה נראה מעט. פשוט אי אפשר להתחרות בהספק של אמא'לה, גם כשהיא בהספק נמוך.
אז לפני שנפנה לנושא הפוסט הרשו לי להצדיע לאמא'לה ולנשים באופן כללי. לא רק על היכולת המדימה לקחת שני תאים מכוערים למראה (ר.ע. ביצית וזרע) ולהפוך אותם לאחד הדברים המדהימים ביותר שניתן למצוא אלא גם על היכולת העל אנושית להיות שם אחרי שכל הבלגן מתחולל ולהמשיך ולהזין ולדאוג ולטפל באמילי (במקרה הספציפי שלנו). אמילי דורשת הרבה מאוד תחזוק. למרות שהיא בהחלט אחד הצעצועים המשוכללים ביותר שקבלתי במתנה, יש עדיין כמה דברים שאפשר לשפר (ניקוי עצמי, אפשרות להשאר לבד ליותר מכמה דקות בזמן שאמא'לה ואני מנסים לעבוד וכ"ו).
אמא'לה אמרה במקום כלשהו שאם הדבר היה תלוי בה, ועל פיה דרך בה היא עושה דברים, אמילי הייתה נשארת פו"ץ עוד כחודש. רק כדי להשלים עוד כמה דברים, לערוך עוד מספר תיקונים שאף אחד לא באמת היה רואה חוץ ממנה. כי היא כזו, פדנטית בכל מה שהיא עושה ולכן כל מה שהיא עושה יוצא לא פחות ממושלם.
אז הצדעה וחיבוק עצום לאמא'לה והצדעה לנשים באשר הן
מאז שאמא'לה חזרה לעבודה, בימים שאני מבלה בבית אני דואג לתעסוקתה של אמילי.
למרות שיש לה זמנים בהם למעט האוכל לא ממש אכפת לה מה אני עושה, בימים בהם יש לי השראה ואני רוצה לשבת על המחשב ולכתוב מבלי שיפריעו לי, הם הימים בהם היא רוצה שאהיה איתה כל הזמן. גם אם היא לא צריכה כלום. מה שמרגיז הוא שבכל פעם שאני מסתכל עליה ועומד לאיים להפוך אותה לכיסוי לכסא שלי או לתרום אותה לאחת האגודות שלא מפסיקות לצלצל לפה, היא מחייכת אלי חיוך שמרים את הלחיים השמנמנות שלה מעלה בידיעה מוחלטת שזו הנשק הסודי שלה.
אני לא יכול לכעוס. או נכון יותר אני כועס אבל הכעס נדחק לפינה ומתעצבן עוד יותר שאין לו רשות דיבור. בסופו של דבר הוא מתמוסס כאשר לאף אחד כבר לא אכפת ממנו והיום הבנתי שהחיוך הזה עומד להיות כרטיס הכניסה החופשי של אמילי מעכשיו ועד הנצח. לא משנה מה היא תעשה (אבא, כל הילדים המגניבים מעשנים קוקאים מהמצבר של הרכב) היא פשוט תחייך ואני אגיד - אוקי.
השאלה היא האם אפשר ליצור מגני חוסר אכפתיות, כמו שלמעבר לים יש ואותו למדו אותנו ליצור, שחסינים נגדה?
אינטואיטיבית, התחושה היא שלא. זה חסר תקנה. אם אנשי האו"ם מחפשים נשק לא קונבנציונאלי אולי כדאי שיעזבו את כל מדינות העולם השלישי שהם מטרידים ויבואו לחפש אצלי בבית.
הדבר השני שהיא נוטה לעשות הוא להתבונן בדברים.
כן, נשמע לא משונה בכלל אבל המבט שלה אינו מבט פשוט. אפשר לראות את הגלגלים במוח הקטנטן שלה זזים ומתחבלים תחבולות עם המבטים האלו. לפעמים המבטים האלו מביאים אותה לחייך, אבל כשאנחנו מטיילים לדוגמה, המבט שלה הוא אחר לחלוטין יותר בכיוון של מבטי מלוכה - תערובת של בעלות וזלזול, חוסר אכפתיות וחמדנות שכזו כלפי כל מה שנכנס לשדה הראייה. כמובן שכאשר הדברים נעלמים משדה הראייה הם מפסיקים להתקיים ואם הם מתקיימים לעוד רגע קל הם הופכים להיות משעממים ומטופשים לעומת הדברים החדשים שהופיעו לפתע.
אני מפחד לפעמים.
אני תוהה אם צריך להכין רשימה של איומים שישמעו מפחידים מספיק כדי שישפיעו על אמילי, אבל לא יגרמו לה לטראומות.
יש לי נטייה להיות מאוד ציורי באיומים שלי, או בשיחה כללית, והדבר יכול להשפיע על היציבות המנטלית שלה..
מצד שני, אולי זה יעשה לה רק טוב.
בכל מקרה, אני באמצע העבודה ועליתי לפה רק בגלל שאתם מתלוננים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: