משחקים באבא ואמא

היו יומיים ארוכים וקשים בהם הוצאנו דברים, הכנסנו דברים, סידרנו ניקינו ומה לא אבל כל זה לא מפריע לבית להראות כמו אחרי מלחמה ואני לא מגזימה בכלל (יש לי עדים).

נראה שהשינוי היחיד לטובה כרגע שחברות באו ונלחמו באומץ בארון הבגדים שלי (רובם לא עולים עלי כרגע) וסדרו לפי מכנסיים, חולצות, שמלות, חורף, קיץ, חגיגי והכי חשוב קטגוריית ה"לתת" שהן לקחו איתן בשקית כדי שלא אתחרט בטעות. אין לכם מושג כמה בלאגן היה שם. בכלל לא טרחתי להפריד בגדי קיץ הקיץ (גם ככה הם לא עולים עלי). הייתה גם קטוגריה של אופטימי - כל מיני גופיות מינימליות ומכנסיים קצרצרים שצוחקים עלי כרגע. מגיע לחברות שלי עיטור גבורה ופיצוי על עוגמת הנפש.

ועוד משהו עכשיו יש לנו מייבש כביסה (על איזה ריח דפים אתם ממליצים?) שזה יופי.

אין לנו סלון (סיפור ארוך), צריך להרכיב את הארון בחדר של פו"ץ ואז אני אוכל להתחיל לצייר - מחר אמור להגיע הספר עם הציורים שרציתי. החברים (מעבר לים!) ויתרו על אוכל והוציאו הון קטן כדי שזה יגיע עם שליח מה שיותר מהר - אבל בארץ שליחים זה לא משהו, לקח להם כמה ימים לברר מה הכתובת של תא הדואר והם עדיין חושבים על מה הם עושים עם המידע שהשיגו, היה צריך להתקשר אליהם ולשאול מה קורה, יופי של שרות...

נראה לי שזהו מבחינת עדכונים.

אני מתרגשת - זה התחיל ביום שבת שעבר כשהיינו במוצצים ובחרנו דברים בשבילה (תעזבו לרגע את עניין האי-הבנה המחירית).

הסתובבנו בחנות והכל הפך לכל כך מוחשי, בגדים קטנים, עגלות, מיטות, שידות וכל שאר הציוד לתינוקות וזה הכה בי - בקרוב (בסביבות סוכות, עוד חודש) היא תצא. אנחנו נוכל סופסוף להחזיק אותה והיא מצידה תוכל להשאיר אותנו ערים :) (כי זה כל מה שהם עושים לפי כל המעיקים שמרעיפים עלינו מחוכמתם, אנשי ה"חכו חכו").

בתיכון הייתי רצה למרחקים ארוכים (מקום 3 בנות במרתון ת"א לבתי ספר, קצת שואו-אוף), תמיד הייתי רצה בקצב קבוע ורצה ורצה ושומרת כח לסוף, הבעייה היא שמשום מה לא ידעתי מתי בדיוק יגיע הסוף (כל האחרים ידעו, איך הם עשו את זה?) ופתאום הופתעתי לגלות שעברתי את קו הסיום - לאאאאא השארתי כוח אני יכולה עוד, מה נגמר?...

גם בצבא הייתי אולי היחידה בלי טבלאות יאוש שמחשבות את קיצה לאחור, ויום בהיר אחד באה אלי הקצינת כוח אדם ואמרה לי שאני משתחררת, ממש הופתעתי.

כל ההקדמה הזו מובאת כדי להסביר שאני מסתובבת בעולם בהרגשה שיש לנו עוד המון זמן עד שהיא תצא אבל זה לא נכון, אני כבר עוקפת כאלה שילדו לפני (חברה שילדה בשבוע 33, אחות של חברה שילדה בשבוע 34, חברה שנולדה חודש וחצי לפני הזמן). מבחינת משקל, כאבי גב, צרבות, עייפות אני משכנעת את עצמי (אולי בעקבות השטיפה המוחית של מסביב) שיהיה עוד הרבה יותר כבד, כואב צורב כו' שומרת את הזכות לנוח לסוף לכשיהיה ממש קשה.

אני יודעת על הריוניות שמהרגע שאפשר (תחילת חודש תשיעי - שבוע 36) "שידרו" לעובר שמיצו את עניין ההריון ושיצא כבר, אני לא צריכה לספר לכם שאני לא כזו (יכול להיות שבשבוע 41 תשמעו מנגינות אחרות) אני ממש רוצה שהיא תצא בזמן כשהיא מפותחת ומוכנה אחרי שלקחה ממני את כל מה שצריך כמו שהטבע תכנן. עם זאת יש משהו מרגיע בלדעת שלפו"ץ יש כבר את כל מה שצריך כדי לשרוד בחוץ, במידה ותחליט כבר לצאת (חסר לה).

היה יום ארוך (יצא גם פוסט ארוך). אני גמורה. לישון !

לילה טוב

כשנרגע קצת מהבלאגן נעבור יחד על השמות שהצעתם, ממה שראיתי עד עכשיו אף אחד לא רשם את השם שאנחנו מחבבים כרגע :) אבל בהחלט רשומים שם שמות שחשבנו עליהם - תודה !

וואו. כבר ספטמבר.

לפני התלונות נתחיל בעדכונים שוטפים. ביום שישי בבוקר היינו אצל ההמטולוגית היא עברה על כל בדיקות הדם שעשיתי מתחילת ההריון, שבע בדיקות סה"כ עד עכשיו שזה בממוצע אחת לחודש...

תקציר הטלסמיה שלי עד כה - התחלתי עם המוגלובין 10.8 (נורמלי 12-16) ופריטין (מדד לברזל) 5.9 (נורמלי 10-291) נלחצנו והגענו להמטולוגית שאמרה שהערכים שלי נורמלים לטלסמיה מיינור ושהגוף שלי רגיל לעבוד ככה. כמו שנאמר זה מה יש ועם זה ננצח.

 אחרי שהתחלתי לקחת כדורי ברזל ושות' עליתי להמוגלובין 11.8 ופריטין 11 - שמבחינתי זה ממש וואו !

אבל מאז הערכים רק יורדים בהתמדה עכשיו אני המוגלובין 9.3 ופריטין 7 - ההמטלוגית אמרה שלכל אחת אחרת הערכים האלה נחשבים לנמוכים והיו דורשים עירוי ברזל (יש תופעות לוואי, חלק אלרגים וצריך לעשות את זה כמה פעמים) אבל בהשוואה לערכים ה"נורמלים" שלי (שנמדדו בתחילת ההריון) ירידה של 1 בהמוגלובין זה לא משהו שצריך להתרגש ממנו ונורמלי להריון.

נרגענו.

אמרו לי אתמול (אני לא אגיד מי...) שהשמנתי יותר מדי :( חצי בצחוק אבל גם יותר מחצי לא. תהרגו אותי אני לא יודעת למה זה טוב להגיד לי את זה. לא שאכפת לי - אני כן מתאמנת וזזה כמה שאפשר ולא משתוללת עם האוכל, אז יותר מזה לא נראה לי שאפשר/כדאי לעשות בנושא.

הרגליים שלי התנפחו קצת :( וגם אצבעות הידיים, כבר העברתי את שתי הטבעות ליד ימין, מקווה שלא ילחצו לי גם שם ואז אני אצטרך להעביר אותן לשרשרת כמו פרודו.

(מספיק כבר עם המבט המיוסר הזה...)

הכי מעצבן שממש קשה לי להרדם, לא נוח לי. לא על הצד, לא על הגב (שלא מומלץ כי המשקל לוחץ על כלי דם) ובטח שלא על הבטן - גם כריתי לא עוזרת.

אני עייפה.

נורא התרגשתי מהתגובות לתמונת הבליטה ואני האחרונה שפורסמה, מזה שאתם כבר יודעים כמה שאני רוצה לפגוש אותה, אבל עם זאת ממש לא רוצה שתצא מוקדם מדי.

חשוב - הבוקר בזמן שהייתי בעבודה הוא התנפל על החדר של פו"ץ וצבע אותו - זה כזה כיף לראות את החדר צבוע, בקרוב אני אוכל להתחיל לצייר :)

הללויה בשעה טובה, סופסוף (כמו שהוא כבר כתב) אתמול הגיעו המובילים לפנות את הרהיטים מהחדר בלאגן שיקרא להלן החדר של פו"ץ.

דאגתי מזה שהמובילים יהיו כאן, ישאירו דרך פתוחה והחתולים ימלטו החוצה. התוכנית הייתה לפתות את החתולים לחדר שינה (עם הידית המתוקנת)  לנעול אותם שם עד יעבור זעם. עיון קצר בתוכן המקרר העלה שאין לי במה לפתות אותם (בננות) ובכלל לחתולים היו תוכניות אחרות, הם הבינו שאני רוצה שהם יכנסו לחדר והעדיפו להיות בכל מקום אחר. תזכורת לעצמי, אני לא משהו בלהתכופף אל מתחת לספות כרגע, ניסיתי להעזר במגב להוצאת חתולים אבל זה רק גרם להם לא להבין מה קרה לי ולעשות לי מיאו קורע לב של ממך לא ציפינו להתנהגות כזו.

החלטתי שעדיף שניים על כלום אחד החתולים (מתוך שלושה) נכנס מרצונו החופשי לחדר שינה (זה שמריח לי את היד בתמונה), אחת נשאבה לתוך הספה והפכה לחלק אינטגרלי ממנה ואת השלישית הרמתי ביד והתכוונתי להשליך במהירות לתוך החדר. זה המקום לציין שהחתולות שלנו קצת פראיות. הן לא אוהבות שמרימים אותן, בטח שלא כשיש אנשים זרים ומיוזעים שמזיזים רהיטים גדולים. הייתי עם החתולה ביד בדרך לחדר והמובילים שלא הבינו מה ולמה חסמו לי את הדרך, החתולה התחילה להשתולל, אני מצידי לא עזבתי והתוצאה חתולה וחתול בחדר ושריטה שריטתית במרפק שלי (זה הולך להשאיר צלקת).

א-א-ו-ץ !  כמה שזה כאב והעכיר את שמחת החפצים הרעים הולכים.

ככה ישבתי לי, מדממת וכעוסה. לא יכולתי לעזור, לא שמישהו רצה שאעזור, להיפך. גם פחדתי שיכניסו לי בטעות רהיט בבטן אז העדפתי להתרחק.

בתמונה אפשר לראות את השפם של החתול הנוח היחיד שלנו.

מאז נרגעתי. היד כבר לא כואבת והחדר עדיין מרוקן מרהיטים חומים וזקנים שלא נתנו לנו להפטר מהם עד היום. היפ היפ הוריי !

בעתיד הקרוב (בזמן ובמקום שאמצא לנכון) החתולים יטושטשו - אני לא באמת צריכה להסביר למה, אתם מבינים מהפוסט כמה שהם פראיים, יחוסנו (מקדימה את החיסון השנתי), יתולעו, יטופלו נגד פרעושים וכל מה שצריך וגולת הכותרת ירופדו בסופט פוז - שזה כיסוי כזה שמדביקים על הציפורניים ומצמצם נזקים.

קישור מהעתיד לפוסט החתולים הגדול.

אנחנו מתבצרים בבית. לא שקודם היינו בליינים גדולים שיוצאים לבלות עד אור הבוקר, אבל עכשיו אנחנו ממש ממש מעדיפים אם אפשר (וגם אם לא) פשוט להשאר בבית (לתשומת לב כל החברים שרוצים לפגוש אותנו, אנחנו כאן :)). עקרונית אנחנו רוצים לצאת ולעשות דברים, אבל כשזה מגיע לשלב הממש לצאת מהבית - יוצא שאנחנו נשארים בפנים. 

הסיבות הקבועות הן העייפות הגדולה שלי, עומס עבודה שלו, אבל בעיקר בגלל שאנחנו רוצים להתבצר.

חם בחוץ, כאן יש לנו חשמל אוכל וטלוויזיה צריך להיות ממש אטרקטיבי כדי שנצא (בלי להעליב את כל מי שביטלנו בשבוע האחרון) והיו דווקא כנסים ודברים שווים (מצטערת ני וליידי אנדרהיל).

בתמונה צב שמתאים לכמה כבדה שאני מרגישה, לשנינו יש בליטה ניכרת (צריך להצטלם) וגם הוא מעדיף להשאר בבית (שמחובר אליו).

במסגרת מבצע "לא זזים מהבית" לא הלכתי היום לעבודה. הגיע הזמן שהיא תעבוד משמרת כפולה, היא כבר שלחה לי הודעה שהתעייפה והשאירה לי בלאגן למחר. אני לא מתכוונת לסדר (איך אני קשוחה בתיאוריה). כל שאר השבוע אני עובדת בקרים שזה יופי, חוץ מיום שלישי שזה יום רגוע יחסית ואני גם לא עובדת שישי - הכל כמובן נתון לשינויים של הרגע האחרון.

אני מסתובבת לי בעולם בשאננות והרגשה שיש לנו המון זמן עד הלידה (לפחות חודש וחצי), שיטוט בפורום הריון בתפוז גילה שגילי ורוברט ילדו בשבוע 32 חיפוש קצר בפורום העלה שהם בשמירת הריון עוד משבוע 30, המחשבה על זה שמישהי בשבוע שלי כבר אמא - קצת ניערה אותי. גם חברה טובה שלי ילדה בשבוע 33... (ראו אמצע הפוסט).

אני לא מתכוונת ללדת עכשיו, לא אם זה תלוי בי, אני משדרת לפו"ץ בכל הזדמנות שתשאר בפנים כמה שהיא רוצה.

התחלתי להלחץ קצת, ולחשוב על זה שבכלל החדר לא מוכן - מחר מגיעים מובילים לפנות את הרהיטים הגדולים ואז אפשר יהיה לצבוע.

אין לנו סלקל ועגלה וכל השאר, החתולות לא מרופדות בכלל (יהיה פוסט נפרד בנושא שיכלול סמים ורוקנרול), הייתי בתחושה של אהההה כללי - התיישבתי נשמתי, שתיתי, נרגעתי קצת, אבל עדיין אני מרגישה שאנחנו לא ממש מוכנים, מהרבה בחינות.

ואיך שכחתי להתלונן שוב לקחו ממני דם. תלונה מפורטת יותר בפוסט הבא.