ראשית - אמהות ועד בכלל

מי הבוס?!

 

לא, אין לי מילים. לי אין מילים. אכן, לא יאומן, אבל זה המצב די במדויק. ממש בתוך תוכי היא נוצרה. זה לא קרה בנסיון הראשון כי אם בפעם השניה. (אינה הבכורה), ואולי, עדיף כך. בהדרגה ללמוד להתמודד עם יצורים מופלאים, צעירים במיוחד שמוכיחים לי, טוב, מוכיחה לי פעם אחר פעם שהתחכום שלי, זה שלרוב זולתי נתקע, לתחכום הזה ממש יש גרסה משופרת במיוחד. היא רק בת ארבע, אבל הרבה קודם כבר ידעתי את זה. בעברית צחה הייתי מתארת את זה שהיא פשוט מראה לי מאיפה הדג מטיל מימיו. אותי, אמא שלה, זאת עם הפה ה"בלא עין הרע", "הקלפטע", מותירה ללא מילים. כאשר אני נוזפת בה, לפחות מנסה לנזוף שתסדר קצת את סביבתה הטבעית היא מסדרת למשך 15 שניות ואז מצהירה כי נמאס לה כל הזמן לסדר והיא התעייפה. כבר כל הגוף כואב לה. מיד כמובן כמו כל אם פולניה טובה, בישראל במיוחד, רציתי לרוץ לרופא, למרות שזו שעת ערביים ביום שישי, רגע לפני כניסת השבת, (יש לי הקלה, הרופא מהמשפוחה), אך כאן היא פורצת בצחוק כי רק קצת מגרד לה ולא יותר. מובן שיש לה עוד כמה משפטי תוכחה שפשוט לא מאפשרים אצלי את אספקת החמצן הסדירה, זו הנחוצה לצורך מתן מענה הולם, וגם לא תמיד אני יודעת מה לענות. אני נרגעת, מתאפסת מהצחוק, (מובן שברחתי לחדר אחר שלא תקלוט שאני לא מצליחה להתמודד עימה וזה בהמעטה), ואז אנוכי מנסה שוב, "מה אני אמורה לעשות כעת?" ללא הרבה אומר ודברים, היא שולחת אותי מחדרה לחדר העבודה, "תתחילו שם!" יורדת הנחתה, "ומי יסדר את החדר שלך?" אני מגששת, "שלי ושל יובלי" היא מעמידה דברים על דיוקם ועונה ללא היסוס, ללא שהקדישה לכך ולו מעט מחשבה, "את!!" באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שוב אני מרגישה איך זה עולה לי, אני חייבת מילוט ושועטת לעבר חדר העבודה/ מקלט שלי. תהליך הרגיעה לאחר התפוצצות צחוק יחד עם האבא שלה שנראה מתמוגג מהקורס שאשתו עוברת, מסתיים ושוב במוחי מסתובב רעיון חדש. "אם אני לא מסדרת אחרייך ואת גם לא, מה יקרה כאשר החלון יהיה פתוח ודורה (בלון ההליום שלה),  לא תהיה קשורה, היא תעוף מעלה לשמיםֱ?!" נראה כי מסתמן שיוויון ואולי אף מהפך. תותי מחפשת מענה הולם ומתמהמהת אך לא לזמן רב, כצפוי, אני מודה. והנה הפסיקה מגיעה "זאת בעיה!!!". וחוזרת לענייניה. לכם כבר ברור מה שוב עשיתי, נכון, ברחתי לחדר עבודה והפעם הגדלתי לעשות – התקשרתי לסבתא, זו שנאלצה להתמודד איתי והתוודתי בפניה "אמא, אני לא יכולה עליה!".

אין ספק שהיא שמה אותי בכיס הקטן וזה מכל הבחינות. כאן במסגרת קיטורי על כמה קטנה היא עושה ממני תיארתי סיטואציה שדווקא לא בא לה לסדר איתי. אין זה מצב אופייני היות והיא כן נוטה לעשות את עבודות הבית. מסידור קניות, דרך פריקת והעמסת המדיח כולל הטבליה, קיפול הכביסה והסרת כתמים יחד עימי. זאת בלבוסטה במלוא מובן המילה, במלוא האופי, במלוא המרץ והקיטור ואני, אני קטונתי. זה לא שכבר הרמתי ידיים. את זה אסור לי לעשות כי בכל זאת, אתם יודעים, אני האמא שלה אך נראה כי אישיותה כבר עוצבה. הגננת שלה עד לפני כשנה תיארה במדויק באומרה "כי בכל דור וציבור גדול יש את המנהיג והיא, היא נולדה להיות המנהיגה שלנו." אני רואה איך נוהים אחריה הטף ואף בוגרים יותר. הכריזמה שופעת ואני, אני עוד לא מצאתי את הכלי להתמודד. הגננת הנוכחית בחרה בקיצור דרך ולעיתים את המפגש תותי מעבירה. (לפי הרמה של הגננת הרשמית בגן, העדר לימודי הגננות באמת שלא מהווים בעיה), היא נוצרה בתוך הרחם שלי ואני משתוקקת דווקא לקבל ממנה תכונות, ללמוד ממנה. אני מעריצה אותה במידה מסוימת וכפי הנראה עם הזמן הכל רק יתעצם. לסיום אני חייבת שלא לקלקל את המסורת הידייש מאמא, זאת הצברית ולהגיד טפו טפו בלי עין הרע ונפגש בשוק לקנות חמישה קילו דגים ביום חמישי...

 

© כל הזכויות שמורות לעידית יורב וויסמן

 

מי הבוס?!

לא, אין לי מילים. לי אין מילים. אכן, לא יאומן, אבל זה המצב די במדויק. ממש בתוך תוכי היא נוצרה. זה לא קרה בנסיון הראשון כי אם בפעם השניה. (אינה הבכורה), ואולי, עדיף כך. בהדרגה ללמוד להתמודד עם יצורים מופלאים, צעירים במיוחד שמוכיחים לי, טוב, מוכיחה לי פעם אחר פעם שהתחכום שלי, זה שלרוב זולתי נתקע, לתחכום הזה ממש יש גרסה משופרת במיוחד. היא רק בת ארבע, אבל הרבה קודם כבר ידעתי את זה. בעברית צחה הייתי מתארת את זה שהיא פשוט מראה לי מאיפה הדג מטיל מימיו. אותי, אמא שלה, זאת עם הפה ה"בלא עין הרע", "הקלפטע", מותירה ללא מילים. כאשר אני נוזפת בה, לפחות מנסה לנזוף שתסדר קצת את סביבתה הטבעית היא מסדרת למשך 15 שניות ואז מצהירה כי נמאס לה כל הזמן לסדר והיא התעייפה. כבר כל הגוף כואב לה. מיד כמובן כמו כל אם פולניה טובה, בישראל במיוחד, רציתי לרוץ לרופא, למרות שזו שעת ערביים ביום שישי, רגע לפני כניסת השבת, (יש לי הקלה, הרופא מהמשפוחה), אך כאן היא פורצת בצחוק כי רק קצת מגרד לה ולא יותר. מובן שיש לה עוד כמה משפטי תוכחה שפשוט לא מאפשרים אצלי את אספקת החמצן הסדירה, זו הנחוצה לצורך מתן מענה הולם, וגם לא תמיד אני יודעת מה לענות. אני נרגעת, מתאפסת מהצחוק, (מובן שברחתי לחדר אחר שלא תקלוט שאני לא מצליחה להתמודד עימה וזה בהמעטה), ואז אנוכי מנסה שוב, "מה אני אמורה לעשות כעת?" ללא הרבה אומר ודברים, היא שולחת אותי מחדרה לחדר העבודה, "תתחילו שם!" יורדת הנחתה, "ומי יסדר את החדר שלך?" אני מגששת, "שלי ושל יובלי" היא מעמידה דברים על דיוקם ועונה ללא היסוס, ללא שהקדישה לכך ולו מעט מחשבה, "את!!" באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שוב אני מרגישה איך זה עולה לי, אני חייבת מילוט ושועטת לעבר חדר העבודה/ מקלט שלי. תהליך הרגיעה לאחר התפוצצות צחוק יחד עם האבא שלה שנראה מתמוגג מהקורס שאשתו עוברת, מסתיים ושוב במוחי מסתובב רעיון חדש. "אם אני לא מסדרת אחרייך ואת גם לא, מה יקרה כאשר החלון יהיה פתוח ודורה (בלון ההליום שלה),  לא תהיה קשורה, היא תעוף מעלה לשמיםֱ?!" נראה כי מסתמן שיוויון ואולי אף מהפך. תותי מחפשת מענה הולם ומתמהמהת אך לא לזמן רב, כצפוי, אני מודה. והנה הפסיקה מגיעה "זאת בעיה!!!". וחוזרת לענייניה. לכם כבר ברור מה שוב עשיתי, נכון, ברחתי לחדר עבודה והפעם הגדלתי לעשות – התקשרתי לסבתא, זו שנאלצה להתמודד איתי והתוודתי בפניה "אמא, אני לא יכולה עליה!".

אין ספק שהיא שמה אותי בכיס הקטן וזה מכל הבחינות. כאן במסגרת קיטורי על כמה קטנה היא עושה ממני תיארתי סיטואציה שדווקא לא בא לה לסדר איתי. אין זה מצב אופייני היות והיא כן נוטה לעשות את עבודות הבית. מסידור קניות, דרך פריקת והעמסת המדיח כולל הטבליה, קיפול הכביסה והסרת כתמים יחד עימי. זאת בלבוסטה במלוא מובן המילה, במלוא האופי, במלוא המרץ והקיטור ואני, אני קטונתי. זה לא שכבר הרמתי ידיים. את זה אסור לי לעשות כי בכל זאת, אתם יודעים, אני האמא שלה אך נראה כי אישיותה כבר עוצבה. הגננת שלה עד לפני כשנה תיארה במדויק באומרה "כי בכל דור וציבור גדול יש את המנהיג והיא, היא נולדה להיות המנהיגה שלנו." אני רואה איך נוהים אחריה הטף ואף בוגרים יותר. הכריזמה שופעת ואני, אני עוד לא מצאתי את הכלי להתמודד. הגננת הנוכחית בחרה בקיצור דרך ולעיתים את המפגש תותי מעבירה. (לפי הרמה של הגננת הרשמית בגן, העדר לימודי הגננות באמת שלא מהווים בעיה), היא נוצרה בתוך הרחם שלי ואני משתוקקת דווקא לקבל ממנה תכונות, ללמוד ממנה. אני מעריצה אותה במידה מסוימת וכפי הנראה עם הזמן הכל רק יתעצם. לסיום אני חייבת שלא לקלקל את המסורת הידייש מאמא, זאת הצברית ולהגיד טפו טפו בלי עין הרע ונפגש בשוק לקנות חמישה קילו דגים ביום חמישי...

© כל הזכויות שמורות לעידית יורב וויסמן

מי הבוס?!

לא, אין לי מילים. לי אין מילים. אכן, לא יאומן, אבל זה המצב די במדויק. ממש בתוך תוכי היא נוצרה. זה לא קרה בנסיון הראשון כי אם בפעם השניה. (אינה הבכורה), ואולי, עדיף כך. בהדרגה ללמוד להתמודד עם יצורים מופלאים, צעירים במיוחד שמוכיחים לי, טוב, מוכיחה לי פעם אחר פעם שהתחכום שלי, זה שלרוב זולתי נתקע, לתחכום הזה ממש יש גרסה משופרת במיוחד. היא רק בת ארבע, אבל הרבה קודם כבר ידעתי את זה. בעברית צחה הייתי מתארת את זה שהיא פשוט מראה לי מאיפה הדג מטיל מימיו. אותי, אמא שלה, זאת עם הפה ה"בלא עין הרע", "הקלפטע", מותירה ללא מילים. כאשר אני נוזפת בה, לפחות מנסה לנזוף שתסדר קצת את סביבתה הטבעית היא מסדרת למשך 15 שניות ואז מצהירה כי נמאס לה כל הזמן לסדר והיא התעייפה. כבר כל הגוף כואב לה. מיד כמובן כמו כל אם פולניה טובה, בישראל במיוחד, רציתי לרוץ לרופא, למרות שזו שעת ערביים ביום שישי, רגע לפני כניסת השבת, (יש לי הקלה, הרופא מהמשפוחה), אך כאן היא פורצת בצחוק כי רק קצת מגרד לה ולא יותר. מובן שיש לה עוד כמה משפטי תוכחה שפשוט לא מאפשרים אצלי את אספקת החמצן הסדירה, זו הנחוצה לצורך מתן מענה הולם, וגם לא תמיד אני יודעת מה לענות. אני נרגעת, מתאפסת מהצחוק, (מובן שברחתי לחדר אחר שלא תקלוט שאני לא מצליחה להתמודד עימה וזה בהמעטה), ואז אנוכי מנסה שוב, "מה אני אמורה לעשות כעת?" ללא הרבה אומר ודברים, היא שולחת אותי מחדרה לחדר העבודה, "תתחילו שם!" יורדת הנחתה, "ומי יסדר את החדר שלך?" אני מגששת, "שלי ושל יובלי" היא מעמידה דברים על דיוקם ועונה ללא היסוס, ללא שהקדישה לכך ולו מעט מחשבה, "את!!" באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שוב אני מרגישה איך זה עולה לי, אני חייבת מילוט ושועטת לעבר חדר העבודה/ מקלט שלי. תהליך הרגיעה לאחר התפוצצות צחוק יחד עם האבא שלה שנראה מתמוגג מהקורס שאשתו עוברת, מסתיים ושוב במוחי מסתובב רעיון חדש. "אם אני לא מסדרת אחרייך ואת גם לא, מה יקרה כאשר החלון יהיה פתוח ודורה (בלון ההליום שלה),  לא תהיה קשורה, היא תעוף מעלה לשמיםֱ?!" נראה כי מסתמן שיוויון ואולי אף מהפך. תותי מחפשת מענה הולם ומתמהמהת אך לא לזמן רב, כצפוי, אני מודה. והנה הפסיקה מגיעה "זאת בעיה!!!". וחוזרת לענייניה. לכם כבר ברור מה שוב עשיתי, נכון, ברחתי לחדר עבודה והפעם הגדלתי לעשות – התקשרתי לסבתא, זו שנאלצה להתמודד איתי והתוודתי בפניה "אמא, אני לא יכולה עליה!".

אין ספק שהיא שמה אותי בכיס הקטן וזה מכל הבחינות. כאן במסגרת קיטורי על כמה קטנה היא עושה ממני תיארתי סיטואציה שדווקא לא בא לה לסדר איתי. אין זה מצב אופייני היות והיא כן נוטה לעשות את עבודות הבית. מסידור קניות, דרך פריקת והעמסת המדיח כולל הטבליה, קיפול הכביסה והסרת כתמים יחד עימי. זאת בלבוסטה במלוא מובן המילה, במלוא האופי, במלוא המרץ והקיטור ואני, אני קטונתי. זה לא שכבר הרמתי ידיים. את זה אסור לי לעשות כי בכל זאת, אתם יודעים, אני האמא שלה אך נראה כי אישיותה כבר עוצבה. הגננת שלה עד לפני כשנה תיארה במדויק באומרה "כי בכל דור וציבור גדול יש את המנהיג והיא, היא נולדה להיות המנהיגה שלנו." אני רואה איך נוהים אחריה הטף ואף בוגרים יותר. הכריזמה שופעת ואני, אני עוד לא מצאתי את הכלי להתמודד. הגננת הנוכחית בחרה בקיצור דרך ולעיתים את המפגש תותי מעבירה. (לפי הרמה של הגננת הרשמית בגן, העדר לימודי הגננות באמת שלא מהווים בעיה), היא נוצרה בתוך הרחם שלי ואני משתוקקת דווקא לקבל ממנה תכונות, ללמוד ממנה. אני מעריצה אותה במידה מסוימת וכפי הנראה עם הזמן הכל רק יתעצם. לסיום אני חייבת שלא לקלקל את המסורת הידייש מאמא, זאת הצברית ולהגיד טפו טפו בלי עין הרע ונפגש בשוק לקנות חמישה קילו דגים ביום חמישי...

© כל הזכויות שמורות לעידית יורב וויסמן