עולם חדש מופלא

זמן רב רציתי לכתוב מכתב זה, אך היה לי קשה מדי לכתוב אותו. פתגם ידוע אומר כי "העכברים בורחים ראשונים כשהספינה טובעת". מתי החלה טביעת המפלגה? כנראה שדי מזמן, אך הסימנים הברורים לכך החלו לצוץ עם היבחרו של ביילין ליו"ר המפלגה. המפלגה החלה בתהליך איטי ועקבי של איבוד רלוונטיות, וניתוק מהבוחרים, ומהציבור. הסיבות שונות ומגוונות: החל ממפלגה שלא משכילה להחליף ולרענן את המועמדים לכנסת, וכלה בהתרכזות יתר בנושאים מדינייים (ז'נבה וכו') על חשבון נושאים חברתיים, כלכליים וסביבתיים. יש לציין כי הנושאים המדיניים כמעט ולא הוצגו בקמפיין הבחירות האחרון (ובצדק), כך שזה אף נותן אישוש לטענתי.

למרות רצוני העז לפרוש, לאחר הבחירות, החלטתי להישאר, בכדי לתת למפלגה עוד צ'אנס אחרי התבוסה בבחירות.  אולם הקש ששבר את גבי הינו התנהלות המפלגה בזמן המלחמה האחרונה בצפון הארץ ובלבנון. אינני מבין כיצד מפלגה המגדירה את עצמה ציונית, מוכנה להבליג מול האיום מצפון, ועוד טוענת כי ניתן לפתור את הסכסוך במשא ומתן. האם באמת יש להבליג אל מול תקריות הגבול החמורות שהתרחשו פה מאז יציאתנו מלבנון? האם מול חטיפת שני חיילים, אולי לדידה של מרצ היינו אמורים לחטוף שני חיילים חזרה, ולנהל משא ומתן לשחרורם?  ואם המשא ומתן היה נכשל. מה אז? נלך לעוד משא ומתן? נבליג מול תקריות גבול נוספות? האם המפלגה באמת חושבת שניתן לפתור סכסוכים מול ארגוני טרור השוכנים במדינה פונדקאית חלשה, הנשלטת על ידי גורמים עוינים, על ידי משא ומתן? תקרית הגבול האחרונה הינה קאזוס בלי מובהק. אמנם המלחמה לא התנהלה על הצד הטוב ביותר, ונושאים אלה יחקרו, אבל בוודאי שמצבנו כעת טוב יותר, מאשר אם היינו מפסיקים את המלחמה תוך שלושה ימים, לאחר החלטתה של מדינות ה- 8-G, שהרי ישום החלטת המדינות המתועשות הינו מוטל בספק, בלשון המעטה, ואם כבר הוא היה מחייב רק אותנו, שהרי לבנון לא הייתה מכירה בו דה-פאקטו, וגם אם באמת רצתה, לא הייתה יכולה להכיר בו.

משפט ידוע אומר כי המלחמה הינה הכלי להשיג דברים בזמן שלא ניתן להשיג אותם בדרכים דיפטומטיות, והיא בעצם עוד כלי בידי המדינה, להשיג את מטרותיה. אני מסכים שבאיזור, לצערנו לעיתים קרובות, ולעיתים נראה כאילו תמיד המצב הפוך, אך נראה כי מפלגת מרצ החליטה כי כל דבר ניתן לפתור בדרכים דיפלומטיות, ויש לכתת חרבותינו לאתים.

מה שהכי מטריד אותי, היא התנהלות המפלגה בחודש האחרון. שהרי בתחילת המלחמה, התקיימו הפגנות השמאל הרדיקלי, כנגד המלחמה. מרצ לא הצטרפה להפגנות, וביילין טען כי אם הוא היה חושב שההפגנות מוצדקות, הוא היה עומד בראשן. חלק מחברי המפלגה, כמו שולמית אלוני, יעל דיין ומוסי רז, הצטרפו להפגנות, למרות שהפגנות אלו לא שיקפו את עמדת המפלגה הרשמית. אולם מתי המפלגה החליטה לצאת בגלוי, ובאופן תקיף כנגד המלחמה? ימים ספורים לפני החלטת האו"ם על הפסקת האש – החלטה 1771, בהחלטת המפלגה לצאת להפגנה כנגד המלחמה. אינני מסוגל להבין, מדוע יש לצאת להפגנה כנגד המלחמה, כאשר ידוע לכל כי המלחמה עומדת להסתיים? את מה זה שירת? אולי זה שירת את מירוק המצפון של המפלגה וחבריה, אבל האם זה שירת את החיילים בלבנון, שצריכים לדעת שעוד יומיים יש הפסקת אש, אבל מרצ מפגינה כנגד המלחמה? האם זה משרת את הבוחרים, שרואים שמרצ "נזכרה" לצאת להפגין בדקה ה-90, כשתוצאות המלחמה כבר ידועות לכל? האם זה משרת את האויב, שידע שהוא ידע שזו לא מלחמת קונזנזוס, ויוכל להגביר את דרישותיו?

נראה כי המפלגה שכחה שמלחמת לבנון השנייה איננה דומה למלחמת לבנון הראשונה. הבוץ אותו הבוץ, אבל לא נכנסנו במטרה להישאר.

מעבר לעמדתה הרשמית של מרצ כנגד המלחמה, ולהפגנות המפלגה (ואני לא רוצה להיכנס להפגנה שאירגן ועד המפלגה, רק אגיד כי אינני יודע ממתי הוועד מארגן הפגנות.), גם אמירות של חלק מאנשי המפלגה היו מקוממות. לדוגמא, בביקורה של קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, כשבועיים לפני הפסקת האש, קראה יו"ר הסיעה, ח"כ זהבה גלאון, לראש הממשלה, ולשרת החוץ לא לתת לרייס לצאת ממדינת ישראל, מבלי שיגובש הסכם כפוי הדדי ומיידי עוד בטרם כינוס מועצת הביטחון של האו"ם.

יש לי שתי בעיות קרדינליות עם הקריאה הזו:

         א.         בעצם זה שהיא קוראת לרייס לא לעזוב את ישראל, היא נוקטת עמדה ומאשימה את ישראל באי הפסקת האש, והמשך המלחמה.

          ב.         הסכם כפוי??? השתגענו??? אולי שמרצ תקרא להחזרת המנדט הבריטי לארץ, ויבוא שלום על ישראל? קריאה לויתור על ריבונותה של מדינה, בלי קשר לסיבה, הינו צעד חמור מאוד בעיני.

שבועיים לאחר מכן, בירכה ח"כ גלאון על הפסקת האש, שהגיעה "בדקה ה-90" לדבריה. מה זאת אומרת בדקה התשעים? עד עכשיו המשחק שוחק התנהל בזמנו החוקי? אז מדוע גלאון ביקשה הסכם הפסקת אש כפוי?

צר לי, בלב כבד אני כותב שורות אלו, אך ברירה רבה אין לי. אינני מוכן לקחת חלק במפלגה, אשר התנתקה לחלוטין מכל מה שאני מאמין בו. בתור בוגר נוער שלום עכשיו, ופעיל במרצ בשנים האחרונות, אני מתבייש במפלגה, בהתנהלותה, ובמה שהיא מייצגת. בתחילת שנות התשעים, מרצ "המריצה" את רבין ז"ל ואת מפלגת העבודה. היום חד"ש "מחדשים" את מרצ. רבין  נשאל בזמן חתימת הסכם אוסלו, מה יקרה אם הסכמי אוסלו יתמוטטו. רבין השיב שיהיה מדובר במלחמה ביננו לבין הפלסיטינים (בנוסח זה או אחר, אינני זוכר את הציטוט המדוייק). אני יכול להבין את התנגדותה של מרצ למבצע הצבאי החריף בעזה למשל, ויש משהו בהתנגדות זו, אך מה עם לבנון? איזה סכסוך טריטוריאלי יש לנו עם הלבנונים??? מפלגת העבודה לא הקצינה ימינה, אלא מרצ הקצינה שמאלה, וחזק, וגם את זה היא לא יודעת לעשות בצורה טובה.

החל מיום זה, 16.8.06, אינני חבר מרצ יותר, ואבקשך לבטל את התפקדותי למפלגה. אינני מעוניין לקבל כל תכתובת מהמפלגה, וממוסדותיה השונים, ולא מגופים להם מרצ מסרה את פרטי. אינני מעוניין לקחת כל חלק בפעילותיה של המפלגה, ואשמח לראות את חבריי עוזבים עמי. עוזבים אל מקום בו ניתן להשפיע, וניתן לשנות, במקומות הנכונים ובצורה הנכונה.

עידן דורפמן

* מכתב זה הינו העתק ממכתבי שנשלח היום לירון שור, מזכ"ל מפלגת מרצ, בו אני מודיע על התפטרותי ממרצ